ספר המצוות, מצוות עשה ר׳

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 199 ספר המצוות Positive Commandments 201 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה לתת א שכר שכיר בזמנו שנ׳ ביומו תתן שכרו ואם אחרו לאחר זמנו עובר שלשה לאוין ונתבארו בסמל״ת מל״ת קפ״א בפ׳ כל הנשבעין שבועות דף מ״ה כל הסוגיא כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ואמר לו בפני עדים הנה נתתי לך שכרך והשכיר אומר לא נטלתי כלום תקנו חכמים שישבע השכיר בנקיטת חפץ ויטול כדין כל נשבע ונוטל ומפרש רב נחמן הטעם מפני שבעל הבית טרוד בפועליו וזה השכיר נושא נפשו לזה שם ועיין שם בתו׳ בד״ה מתוך אמר רב נחמן אמר שמואל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם ולא שכרתיך נאמן לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך וישבע בעל הבית היסת שנתן שכרו או שבועת התורה אם הודה במקצת כשאר הטענות. מהמיימוני פרק י״א דשכירות היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום. וכן תניא שם בדף מ״ה דלעיל וע״ש בתו׳ אם תבעו אחר זמנו אע״פ ששכרו בעדים המוציא מחברו עליו הראייה חזקה אין בעל הבית עובר בלא תלין וחזקה שאין שכיר משהה שכירותו ואם לא הביא ראי׳ ישבע בעל הבית היסת. הביא ראיה שתבעו כל זמנו הר״ז נשבע ונוטל כל אותו היום של תביעה דק״ל בפרק המקבל דף קי״ג וכן הוא באלפסי פרק כל הנשבעין ודרבי יוסי בירושלמי שם וכן משמעות שאר כל הסוגיא שם וכן היא גם במיימוני דלעיל כרבי יוסי שאומר אין לו אלא יומו כיצד היה עושה עמו ביום השני עד הערב זמנו כל ליל שלישי וביום שלישי אינו נשבע ונטל ואם הביא עדים שהיה תובע והולך כל ליל שלישי הרי זה נשבע ונוטל כל יום שלישי אבל מליל רביעי והלאה המוציא מחברו עליו הראיה וכן אם הביא עדים שהיה תובע והולך עד יום חמישי הר״ז נשבע ונוטל כל יום חמישי. אמר שמואל בפרק כל הנשבעין דף מ״ו בעל הבית אומר שתים קצצתי לך והשכיר אומר שלש קצצת לי לא תקנו חכמים שישבע השכיר כיון שקציצה אין דרך לשכחה בשביל טרדת הפועל אלא המע״ה ואם לא הביא ראייה אע״פ שכבר נתן לו השתי׳ או שאמר לו הילך הרי הבע״ה נשבע בנקיטת חפץ ודבר זה תקנת חכמים בימי חכמי המשנה כדי שלא ילך השכיר בפחי נפש וזו השבועה נתקנה קודם שנתקנה שבועת היסת בתוספות שם בד״ה בדרבנן. במיימוני דלעיל בד״א כששכרו בעדים ולא ידע כמה פסק לו ותבעו בזמנו אבל אם שכרו שלא בעדים או שתבעו אחר זמנו ישבע בעל הבית היסת שלא קצץ לו אלא מה שכבר נתן לו או שלא נשאר אצלו אלא זה שאמר לו הילך כדין כל הטענות. עוד תניא שם בדף מ״ו ולקמן בסי׳ צ״ה יתבארו הצדדין שהאומן יש לו חזקה ויכול לטעון לקוחה בידי ומה שכתב ישבע בעל הטלית היסת מלשון המיימוני פי״א דלעיל וע״ש במ״מ הנותן טליתו לאומן אומן אמר שתים קצצת לי והלה אומר אחת כל זמן שהטלית ביד האומן אם היה יכול לטעון שהיא לקוחה בידו הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ ונוטל ויבול לטעון בשכרו עד כדי דמיה׳ ואם יצאה הטלית מתחת ידו או שאין לו כח חזקה ואינו יכול לטעון שהיא לקוחה בידו המוציא מחברו עליו הראיה ואם לא הביא ראיה ישבע בעל הטלית היסת או שבועה מה״ת אם הודה במקצת כדין כל הטענות שאין זה כדין השכיר. בסוף הפרק שם בדף מ״ט בדברי רב הונא ורב חסדא. אמר רב הונא לכל מגלגלין פירוש מגלגלין פותחין לו גלגול שבועה אפי׳ אינו שואלו אבל שכיר שבא לישבע אין מחמירין עליו ואין מגלגלין עליו אלא נשבע שלא נטל ויטול ור״ח אמר לכל אין מקילין שאע״פ שאין פותחין לו מ״מ אם שואלו התובע גלגול מגלגלין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופותחים לו תחילה ואומרי׳ לו אל תצטער השבע וטול. ופוסק רבינו יצתק וכן פסק האשירי שם ודרב הונא היה רבו דרב חסדא בפרק הדר עירובין דף ס״ב כרב הונא שהי׳ רבו של רב חסדא ואף רב חסדא לא אמר אלא בגלגול על ידי שבועה דרבנן דומיא דשכיר אבל בדאורייתא מגלגלין לדברי הכל אפי׳ אין שואלו שהרי עיקר גלגול מאמן אמן דסוטה אנו למדין בקדושין דף כ״ז וממילא חייבה תורה לומר לא סטיתי ארוסה ונשואה אפי׳ אין הבעל תובע גלגול עכ״ל:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

ליתן שכר שכיר בזמנו, שנאמר: "ביומו תיתן שכרו" דברים כד,טו.

1 ספר החינוך פתח ↗

לָתֵת שְׂכַר שָׂכִיר בְּיוֹמוֹ – לָתֵת שְׂכַר שָׂכִיר בְּיוֹמוֹ וְלֹא נְאַחֵר לוֹ שְׂכָרוֹ לְיוֹם אַחֵר, שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד טו בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וּבֵאֲרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, בְּבָבָא מְצִיעָא פֶּרֶק תְּשִׁיעִי קיא, א דְּבֵין בְּשָׂכִיר יִשְׂרָאֵל אוֹ אֲפִלּוּ בְּגֵר תּוֹשָׁב חִיּוּב הַמִּצְוָה לְפָרְעוֹ בְּיוֹמוֹ, אֲבָל לֹא תַעֲשֶׂה הַבָּא עַל זֶה אֵינוֹ בְּגֵר תּוֹשָׁב. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁמְּבֹאָר בַּכָּתוּב, כִּי כָּל שָׂכִיר בָּרֹב צָרִיךְ לִשְׂכָרוֹ לִמְזוֹנוֹתָיו, עַל כֵּן אֵין רָאוּי לְאַחֵר לוֹ מְזוֹנוֹתָיו, וּכְעִנְיָן שֶׁכָּתוּב כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ, וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם קיב, א עַל הַשָּׂכָר הַזֶּה עָלָה בַכֶּבֶשׁ וְנִתְלָה בְאִילָן, וְהָאֵל בַּחֲסָדָיו צִוָּנוּ לְלַמֵּד נַפְשֵׁנוּ בְּמִדַּת הַחֶמְלָה וְהַחֶסֶד, וְנַשְׁלִים לְכָל בְּרִיָּה חֻקָּהּ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, לְמַעַן נִזְכֶּה וְנִכְשַׁר לְקַבֵּל טוּבוֹ, כִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת חֶסֶד הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי הַרְבֵּה פְּעָמִים. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה. מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רמב"ם שכירות פי"א הל' א ב, אֶחָד שְׂכַר הָאָדָם, וְאֶחָד שְׂכַר הַבְּהֵמָה, וְאֶחָד שְׂכַר הַכֵּלִים חַיָּב לִתֵּן לִבְעָלָיו בִּזְמַנּוֹ, וְאֵיזֶהוּ זְמַנּוֹ? שְׂכִיר יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר ויקרא יט, יג לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. וּשְׂכִיר לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ, וּשְׂכִיר שָׁעוֹת שֶׁל יוֹם גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם, וּשְׂכִיר שָׁעוֹת שֶׁל לַיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה. שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שַׁבָּת שְׂכִיר שָׁנָה שְׂכִיר שָׁבוּעַ, יָצָא בַּיּוֹם גּוֹבֶה כָּל הַיּוֹם, יָצָא בַּלַּיְלָה גּוֹבֶה כָּל הַלַּיְלָה. וּמָה שֶׁאָמְרוּ שם ה"ג, שֶׁהַקַּבְּלָנוּת לְעִנְיַן מִצְוָה זוֹ דִּינוֹ כְּמוֹ שְׂכִירוּת, דְּמִכֵּיוָן שֶׁגָּמַר הַמְּלָאכָה וְהֶחְזִירָהּ לִבְעָלֶיהָ חַיָּב לָתֵת לוֹ שְׂכָרוֹ בְּאוֹתוֹ יוֹם, אֲבָל לֹא הֶחְזִיר הַמְּלָאכָה לִבְעָלֶיהָ אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ב"מ קיב א, הַנּוֹתֵן טַלִּיתוֹ לְאֻמָּן, גָּמְרָה וְהוֹדִיעוֹ אֲפִילּוּ אַחַר עֲשָׂרָה יָמִים, כָּל זְמַן שֶׁהַכְּלִי בְּיַד הָאֻמָּן אֵינוֹ עוֹבֵר, וּמָה שֶׁאָמְרוּ רמב"ם שם ה"ד, שֶׁאֵין הַשּׂוֹכֵר עוֹבֵר אֶלָּא כְּשֶׁתְּבָעוֹ הַשָּׂכִיר, אֲבָל לֹא תְּבָעוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם שֶׁיִּפְרַע לוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר, שֶׁלֹּא חִיֵּב הַכָּתוּב אֶלָּא בְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּבֵיתוֹ, אוֹ שֶׁיָּכוֹל לְפָרְעוֹ, אֲבָל אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְפָרְעוֹ בְּאוֹתוֹ יוֹם, אֶלָּא אִם כֵּן יְאַבֵּד הַרְבֵּה מִשֶּׁלּוֹ לֹא חִיֵּב הַכָּתוּב בָּזֶה, לְפִי הַדּוֹמֶה, וּמִכָּל מָקוֹם רָאוּי לְכָל בֶּן דַּעַת לִהְיוֹת הַכֶּסֶף בְּיָדוֹ טֶרֶם יִשְׂכֹּר הַפּוֹעֲלִים. וְהַשּׂוֹכֵר בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְנִדְחָה מִלִּפְרֹעַ הַשָּׂכָר בִּשְׁבִיל שַׁבָּת, יֵשׁ לָדוּן בָּזֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵר עוֹד בְּשֶׁל תּוֹרָה, הוֹאִיל וְאִדְּחֵי אִדְּחֵי אֲבָל חַיָּב מִדִּבְרֵיהֶם, מִשּׁוּם אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב. וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים שָׁם בְּבָבָא מְצִיעָא פֶּרֶק תְּשִׁיעִי. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא פָּרַע שְׂכִירוֹ עַל הָעִנְיָן שֶׁכָּתַבְנוּ בִּטֵּל עֲשֵׂה זֶה, מִלְּבַד שֶׁעָבַר עַל לָאו, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּסֵדֶר זֶה, בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם אולי צ"ל בסדר קדושים.

1 היא שצונו לתת שכר שכיר ביומו ולא יאחר אותו ליום אחר. והוא אמרו יתעלה ביומו תתן שכרו. ודין מצוה זו שיהיה שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום כמו שנבאר במצות לא תעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בפ"ט ממציעא. ושם התבאר שזה מחוייב בכל שכיר יום בין בנכרי בין בישראל מצות עשה לפרוע בזמנו. כי תצא, משפטים, הלכות שכירות פי"א:

1 טור פתח ↗

מצוה לתת שכר שכיר בזמנו ואם אחרו עובר בלאו אחד שכר אדם בהמה וכלים: ועל שכר קרקע כתב הרמ"ה דאינו עובר דדרשינן כל אשר בארצך ולא כל ארצך: וכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נשמתו ועובר בחמשה לאוין ועשה: ואיזהו זמנו שכיר יום יש לו זמן ליתנו לו כל הלילה לא נתנו לו בבוקר עובר משום בל תלין שכיר לילה זמנו ליתנו כל היום לא נתנו לו בערב עובר משום ביומו תתן שכרו ושכיר שעות אם כלה שכירותו ביום יש לו תשלום כל אותו היום אם כלה בלילה יש לו תשלום כל אותו הלילה שכיר שבת שכיר שנה שכיר חודש יצא ביום גובה כל אותו היום יצא בלילה גובה כל אותו הלילה: נתן טליתו לאומן לתקנה בקבלנות וגמרה כל זמן שהטלית ביד האומן אינו עובר נתנו לו אפילו בחצי היום כיון ששקעה עליו החמה עובר משום בל תלין שקבלנות היא כשכירות לפרעו בזמנו: האומר לשלוחו צא ושכור לי פועלים ושכרם ואמר להם שכרכם על הבע"ה אין שום אחד מהן עובר על בל תלין ומיהו הבע"ה עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן אם אינו טרוד ומכוין לדחותם ואם לא אמר שכרכם על בע"ה אפילו לא אמר להם שכרכם עלי אלא שכרם סתם הוא חייב בשכרם לפיכך הוא עובר משום בל תלין וכתב הרמ"ה דוקא ששכרו לעשות בשלו והראהו בשל חבירו בההוא קאמר שאם לא אמר להם על מי חיוב שכרם שהוא חייב אבל שכרם לעשות בשדה סתם כך וכך ולא פירש על מי שכרם אינו חייב בשכרם והיה אומר א"א הרא"ש ז"ל שכן הוא כדבריו אם הפועל יודע שאינו שלו אכל אם אינו יודע של מי הוא חייב בשכרם: משעבר זמנו אין בע"ה עובר משום בל תלין ומ"מ הוא חייב ליתן לו מיד וכל שעה שאינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב: שכיר שמכיר בבעל הבית שאין דרכו להיות בידו מעות אלא ביום השוק אינו עובר בבל תלין אפי' יש לו מעות ומיום השוק ואילך אם אינו נותן לו עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב: אין בע"ה עובר משום בל תלין אלא א"כ תבעו השכיר לא תבעו או שתבעו ולא היה לו מעות ליתן לו או שהמחהו אצל שולחני ליתן לו וקבל עליו ליתן לו אינו עובר אפי' אם אין לבעל הבית בין שולחני כלום ואם המחהו אצל שולחני ואין לו בידו כלום וזה לא אמר בפירוש אני פוטרך אלא בסתם ולא קנו מידו יכול השולחני לחזור בו מליתן לו ואז הוא דבר פשוט שחוזר ותובע מב"ה אלא אפילו אם אין השולחני חוזר בו יכול לחזור ולתבוע מבעל הבית: דין שבועת השכיר שנשבע ונוטל כתבתי למעלה בסימן פ"ט:

1 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה לִתֵּן שְׂכַר הַשָּׂכִיר בִּזְמַנּוֹ שׁנֶּאֱמַר דברים כד טו "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ" וְגוֹ'. וְאִם אִחֲרוֹ לְאַחַר זְמַנּוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד טו "וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ". וְאֵין לוֹקִין עָלָיו שֶׁהֲרֵי הוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם. אֶחָד שְׂכַר הָאָדָם וְאֶחָד שְׂכַר הַבְּהֵמָה וְאֶחָד שְׂכַר הַכֵּלִים חַיָּב לִתֵּן בִּזְמַנּוֹ וְאִם אִחֵר לְאַחַר זְמַן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. וְגֵר תּוֹשָׁב יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְאִם אִחֲרוֹ אֵינוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה:

1 ספר המצוות פתח ↗

הזהירנו שלא לרמות השכיר ושלא לאחר שכרו אצלנו. והוא אמרו לא תלין פעולת שכיר, וזה שאם היה שכיר יום הוא גובה כל הלילה באמרו עד בקר, ואם היה שכיר לילה הנה זמן פריעתו כל הלילה וכל היום ולא תבא השמש קודם שיפרעהו, והוא אמרו ביומו תתן שכרו וגו'. ולשון המשנה מציעא ק"י: שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום, ואין זה שתי מצות אמנם היא מצוה אחת ובאו בה שני לאוין כדי להשלים דין המצוה, וזה שאנחנו באלו שתי הלאוין ידענו זמן הפרעון מתי הוא. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בט' ממציעא. קדושים, הלכות שכירות פי"א:

« ספר המצוות Positive Commandments 199 ספר המצוות Positive Commandments 201 »