ספר המצוות, מצוות עשה קנ״ו

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Positive Commandments 155 ספר המצוות Positive Commandments 157 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

מצות עשה מן התורה להשבית א חמץ קודם שיעבור זמן אכילתו שנאמר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ודרשו רבותינו בפ׳ קמא דפסחים דף ד׳ וה׳ שראשון זהו הוא יום ארבעה עשר וראייה לדבר זה מה שכתוב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ושחיטת הפסח היא ביום ארבעה עשר אחר חצות והשבתה זו לר׳ עקיבא הבערה היא שם דף ה׳ ואומר רבינו שלמה ורבינו משה בתחילת פ״ב מהלכות חמץ ומצה והסוגיא בהגהה שם דהא דאמרי׳ מדאוריי׳ בביטול בעלמא סגי דהיינו מתשביתו בתוס׳ שם בד״ה מדאורייתא וקשה לר׳ עקיבא דאמר הבערה היא מאי איכא למימר ואומר רבינו יצחק דביטול מועיל מטעם הפקר דדרשי׳ שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ואע״ג דאמרינן בנדרים דף מ״ה דאין הפקר פחות משלשה זהו מדרבנן. ומהו הביטול שיבטל החמץ ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו שאין ברשותו חמץ כלל ושכל חמץ שהוא ברשותו הרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כלל׳ תנן אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר משנה קמייתא דפסחים פי׳ לילה שבתחילת ארבעה עשר בודקין את החמץ במחבואות ובחורין מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה שהואיל והחמירה בו תורה כל כך לעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא היכא דלא בטלו אמרו חכמים שיהא צריך בדיקה אפי׳ היכא דבטלו גזירה שמא יאכלנו ועוד שיש כרת באכילתו ואין בני אדם רגילין להיות בדילין ממנו ואמר התם שאין קובעין מדרש בסוף יום י״ג וכן החכם לא יתחיל לקרות בעת ההיא שמא ימשך וימנע מבדיקה בתחילת זמנה ואמר רב יהודא שם דף ו׳ הבודק צריך שיבטל בשעת הבדיקה ור״י ברבי אברהם היה אומר וכן הוא באשרי שם שמנהג כשר הוא לבטל אף בשעת הביעור לפי שרגילין לחזור ולקנות חמץ למחרת שאינו בכלל ביטול הלילה וגם מי שאינו קונה חוזר וזוכה בלחם שביטל אף על פי שבמשמעות ההלכה אין משמע כן בד״ו דלעיל דקאמר ונבטליה בד׳ שעות ונבטליה בה׳ ומשני כיון דלאו זמן ביעורו הוא ולאו זמן איסורא הוא דלמא פשע ולא מבטל ליה משמע לכאו׳ שאם בטל די בפעם אחת והכל נאמנים על בדיקת חמץ שם בד״ד אפי׳ נשים ועבדים וקטנים ואף כי ידעינן דלא בדק ואמרי בדיקנא מהמני הואיל ובדיקת חמץ מדרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן ואע״פ שנשים נאמנות אף בדאורייתא בתוס׳ שם בד״ה הימנוהו כגון על ניקור ומליחה היינו בדבר שיודעות הנשים שיש ודאי איסור אבל על בדיקת חמץ סבורות שאין חמץ בחורין ונמנעות לבדוק מפני עצלותם והכי מפרש לה בירו׳ שם אין בודקין לא לאור החמה היכא דלא בדק בלילה ולא לאור הלבנה ולא לאבוקה מפני שטרוד שירא לעשות הבערה בבית וממהר לבדוק אלא לאור הנר בד״א בחורין ובמחבואו׳ אבל באכסדרה שאורה רב אם בדק לאור החמה דיו שם ד״ח ואמצע החצר אינה צריך בדיקה מפני העופות המצויים שם והם אוכלות כל חמץ שיפול שם שם. חור שבין אדם לחבירו זה בודק עד מקום שידו מגעת וזה בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטלו בלבו וכל מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה. חור שבין יהודי לארמאי אינו בודק כלל שמא יחשדנו הגוי בכשפי׳ אלא מבטלו בלבו לדברי פלימו. שם חורי הבית התחתונים והעליונים וגג היציע שתחת גג הבית ורפת בקר ולולי׳ ואוצרות יין ואוצרות שמן שאינו מסתפק מהן ובית דגים גדולים אין צריכין בדיקה אלא אם כן הכניס בהם חמץ אבל אוצרות שכר ואוצרות יין שמסתפק ממנו ואוצרות המלח ובית השעוה ובית דגים קטנים ובית העצים ובית המורייס וחורי הבית האמצעים וכיוצא באלו צריכים בדיקה שסתמא מכניסין בהם חמץ ואם ידע בוודאי שלא הכניס בהם חמץ אין צריך בדיקה שם דף ב׳ וח׳ וכשבודק המרתף בודק ממנו שתי שורות החיצונות שהן העליונה ושלמטה ממנה. שם דף ט׳ אין חוששין שמא גררה חולדה חמץ ממקום שמכניסין בו חמץ למקום שאין מכניסין בו חמץ שאם ניחוש מבית לבית ניחוש מעיר לעיר ואין לדבר סוף. שם בדק ליל ארבעה עשר והניח עשר חלות ומצא תשע הרי זה חושש וצריך לבדוק פעם שניה שהרי גררה חולדה או עכבר בודאי. בפ׳ אלו עוברין פסחים דף מ״ה מוכיח שבצק שבסדקי עריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואם לאו אם עשוי לחזק פי׳ רבי׳ יצחק בתוס׳ שם בד״ה כאן לחזק בו שברי העריבה בין במקום לישה בין שלא במקום לישה כגון שיפתא דאגנא בטל במיעוטו ואם לאו חייב לבער. אמרינן פרק קמא דף ו׳ המפרש בים והיוצא בשיירא תוך שלשים יום זקוק לבער קודם שלשים יום אין זקוק לבער ואם דעתו לחזור קודם הפסח צריך לבדוק ואח״כ יצא שמא יחזור ערב פסח בין השמשות ולא יהיה לו פנאי לבער ואם אין דעתו לחזור אין צריך לבדוק. שם וכן העושה ביתו אוצר תוך שלשים יום צריך לבדוק ואח״כ כונס אוצרו לתוכו קודם ל׳ יום אם דעתו לפנותו קודם הפסח צריך לבדוק ואח״כ עושהו אוצר ואם אין דעתו לפנותו קודם הפסח אינו צריך לבדוק. משמעות הגמ׳ שם דף ט׳ וי״א כשבודק אדם ומחפש בליל ארבעה עשר מוציא את החמץ מן החורין ומן המחבואות ומניחו במקום המוצנע עד תחילת שעה ששית ביום ומבערו חל י״ד להיות בשבת שם דף י״ג ודף ב׳ ובפ׳ אלו עוברין פסחים דף מ״ט בודקין את החמץ בליל ערב שבת שהיא ליל י״ג ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת ומניחו במקום המוצנע והשאר מבערו לפני השבת ואם נשאר מן החמץ בשבת אחר ארבע שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו הכי איתא שם בדף ו׳ לגבי יום טוב ולקמן בסמוך מביאו וה״ה לשבת וכן תמצא בטור א״ח סימן תמ״ו. מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל י״ד בודק ביום י״ד שחרית לא בדק שחרית בודק בשעת הביעור לא בדק בשעת הביעור בודק בתוך החג ולשון המשנה שם ד״ו וכל הסוגיא כך הוא לא בדק בשחרית יבדוק בתוך המועד ומפרש רבי׳ יצחק וכן הוא בתוס׳ שם ורבי׳ משה בפ״ג דהלכות חמץ שהכל קרוי תוך המועד מתחילת שעה ששית עד אחר הרגל עבר המועד ולא בדק יבדוק אחר המועד כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח מפני שאסור בהנאה בפסחים ד״ז כשבודק את החמץ בליל י״ד או ביום י״ד או בתוך הרגל קודם שיתחיל לבדוק אומר ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על ביעור חמץ דהכי מסקינן התם הילכתא במימוני ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך פ״ק ד״ו מי שלא ביטל קודם שיתחיל שעה ששית שוב אינו יכול לבטל שהרי אינו ברשותו שכבר נאסר בהנאה מדבריהם ואין בטולו מועיל כלום ולעניין שיתחייב בבל יראה ובל ימצא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אף לאחר שש שאיסור שלו מן התורה. שם אמר רב יהודא המוצא חמץ ביו״ט בפסח כופה עליו כלי פי׳ בבטלו מיירי דאי לא בטלו היה יכול לשורפו בי״ט דרב יהודא אית ליה בפ״ק דכתובות דף ז׳ מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש רק שיהיה לצורך יו״ט קצת קיימא לן כר׳ יהודא דאמר בפ׳ כל שעה פסחים דף כ״א ועיקר הסוגיא בדף כ״ז ובתוס׳ שם בד״ה אין ביעור אין ביעור חמץ אלא שריפה דסתם לן תנא בתמורה דף ל״ג כותיה דתנן אלו הן הנשרפים תרומה טמאה וחמץ בפסח ואע״ג דשתק ר׳ יהודא בפ׳ כל שעה דף כ״ח אנן לא שתקינן שהרי אינו מוקשה אלא מדברי עצמו שחולק על חכמים במקום אחר במשנה בתמורה דף ל״ד ולמד ר׳ יהודא בדף כ״ז וכ״ח דלעיל שחמץ בשריפה מנותר מה נותר לאחר איסורו שריפתו אף חמץ כן אבל קודם איסורו השבתתו בכל דבר והכי מפרש לה בירושלמי בפ׳ כל שעה ובתלמודנו בפרק קמא דף י״ב אמר ר׳ יהודא אימתי הוא בשריפה שלא בשעת ביעורו פי׳ כגון לאחר שש אבל בשעת ביעורו פי׳ בשעה שישית שדרך הכל לבער השבתתו בכל דבר כך פי׳ רבינו יצחק בתוס׳ שם חמץ שנפלה עליו מפולת ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יותר הרי הוא כמבוער וצריך לבטלו בלבו שם דף ט׳:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

לְבַעֵר חָמֵץ וּלְכַלּוֹת.

1 משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פתח ↗

מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה לְהַשְׁבִּית הֶחָמֵץ קֹדֶם זְמַן אִסּוּר אֲכִילָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב טו "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁבָּרִאשׁוֹן זֶה הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה שמות לד כה "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי" כְּלוֹמַר לֹא תִּשְׁחַט הַפֶּסַח וַעֲדַיִן הֶחָמֵץ קַיָּם. וּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח הוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אַחַר חֲצוֹת: וּמַה הִיא הַשְׁבָּתָה זוֹ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה הִיא שֶׁיְּבַטֵּל הֶחָמֵץ בְּלִבּוֹ וְיַחֲשֹׁב אוֹתוֹ כְּעָפָר וְיָשִׂים בְּלִבּוֹ שֶׁאֵין בִּרְשׁוּתוֹ חָמֵץ כְּלָל. וְשֶׁכָּל חָמֵץ שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר וּכְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ כְּלָל: וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים לְחַפֵּשׂ אַחַר הֶחָמֵץ בַּמַּחֲבוֹאוֹת וּבַחוֹרִים וְלִבְדֹּק וּלְהוֹצִיאוֹ מִכָּל גְּבוּלוֹ. וְכֵן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁבּוֹדְקִין וּמַשְׁבִּיתִין הֶחָמֵץ בַּלַּיְלָה מִתְּחִלַּת לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר לְאוֹר הַנֵּר. מִפְּנֵי שֶׁבַּלַּיְלָה כָּל הָעָם מְצוּיִין בַּבָּתִּים וְאוֹר הַנֵּר יָפֶה לִבְדִיקָה. וְאֵין קוֹבְעִין מִדְרָשׁ בְּסוֹף יוֹם שְׁלֹשָׁה עָשָׂר. וְכֵן הֶחָכָם לֹא יַתְחִיל לִקְרוֹת בְּעֵת זוֹ שֶׁמָּא יִמָּשֵׁךְ וְיִמָּנַע מִבְּדִיקַת חָמֵץ בִּתְחִלַּת זְמַנָּה: אֵין בּוֹדְקִין לֹא לְאוֹר הַלְּבָנָה וְלֹא לְאוֹר הַחַמָּה וְלֹא לְאוֹר הָאֲבוּקָה אֶלָּא לְאוֹר הַנֵּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּחוֹרִים וּבְמַחֲבוֹאוֹת אֲבָל אַכְסַדְרָה שֶׁאוֹרָהּ רַב אִם בְּדָקָהּ לְאוֹר הַחַמָּה דַּיּוֹ. וְאֶמְצַע הֶחָצֵר אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה מִפְּנֵי שֶׁהָעוֹפוֹת מְצוּיִים שָׁם וְהֵן אוֹכְלִין כָּל חָמֵץ שֶׁיִּפּל שָׁם: חוֹר שֶׁבְּאֶמְצַע הַבַּיִת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ זֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְזֶה בּוֹדֵק עַד מָקוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגַּעַת וְהַשְּׁאָר מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ. אֲבָל חוֹר שֶׁבֵּין יִשְׂרָאֵל לְעַכּוּ"ם אֵינוֹ בּוֹדֵק כְּלָל שֶׁמָּא יֹאמַר הָעַכּוּ"ם כְּשָׁפִים הוּא עוֹשֶׂה לִי אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה: חוֹרֵי הַבַּיִת הַתַּחְתּוֹנִים וְהָעֶלְיוֹנִים וְגַג הַיָּצִיעַ וְרֶפֶת בָּקָר וְלוּלִין וּמַתְבֵּן וְאוֹצְרוֹת יַיִן וְאוֹצְרוֹת שֶׁמֶן שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק מֵהֶן וּבֵית דָּגִים גְּדוֹלִים אֵינָן צְרִיכִין בְּדִיקָה אֶלָּא אִם כֵּן הִכְנִיס לָהֶן חָמֵץ. אֲבָל אוֹצְרוֹת שֵׁכָר וְאוֹצְרוֹת יַיִן שֶׁמִּסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ וּבֵית דָּגִים קְטַנִּים וּבֵית הָעֵצִים וּבֵית הַמּוּרְיָס וְחוֹרֵי הַבַּיִת הָאֶמְצָעִים וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ צְרִיכִין בְּדִיקָה שֶׁסְּתָמָן שֶׁמַּכְנִיסִין לָהֶן חָמֵץ. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא הִכְנִיס שָׁם חָמֵץ אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וּכְשֶׁבּוֹדֵק הַמַּרְתֵּף בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת הַחִיצוֹנוֹת שֶׁהֵן הָעֶלְיוֹנָה וְשֶׁלְּמַטָּה מִמֶּנָּה: אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָּרְרָה חֻלְדָּה חָמֵץ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכְנִיסִין בּוֹ חָמֵץ שֶׁאִם נָחוּשׁ מִבַּיִת לְבַיִת נָחוּשׁ מֵעִיר לְעִיר וְאֵין לַדָּבָר סוֹף. בָּדַק לֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר וְהִנִּיחַ עֶשֶׂר חַלּוֹת וּמָצָא תֵּשַׁע הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ וְצָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁהֲרֵי גָּרְרָה חֻלְדָּה אוֹ עַכְבָּר בְּוַדַּאי: וְכֵן אִם רָאָה עַכְבָּר שֶׁנִּכְנַס לַבַּיִת וְחָמֵץ בְּפִיו אַחַר בְּדִיקָה צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה אַף עַל פִּי שֶׁמָּצָא פֵּרוּרִין בְּאֶמְצַע הַבַּיִת אֵין אוֹמְרִין כְּבָר אָכַל אוֹתָהּ הַפַּת בְּמָקוֹם זֶה וַהֲרֵי הַפֵּרוּרִין אֶלָּא חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִנִּיחָה בְּחוֹר אוֹ בְּחַלּוֹן וְאִלּוּ הַפֵּרוּרִין שָׁם הָיוּ. וּלְפִיכָךְ חוֹזֵר וּבוֹדֵק. אִם לֹא מָצָא כְּלוּם הֲרֵי זֶה בּוֹדֵק כָּל הַבַּיִת וְאִם מָצָא אוֹתָהּ הַפַּת שֶׁנְּטָלָהּ הָעַכְבָּר וְנִכְנַס אֵין צָרִיךְ בְּדִיקָה: רָאָה תִּינוֹק שֶׁנִּכְנַס לְבַיִת בָּדוּק וּבְיָדוֹ כִּכָּר וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּמָצָא פֵּרוּרִין אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֲכָלוֹ וְאֵלּוּ הַפֵּרוּרִין שֶׁנָּפְלוּ מִמֶּנּוּ בִּשְׁעַת אֲכִילָה שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְפָרֵר בְּעֵת אֲכִילָתוֹ וְאֵין דֶּרֶךְ עַכְבָּר לְפָרֵר. וְאִם לֹא מָצָא פֵּרוּרִין כְּלָל צָרִיךְ לִבְדֹּק: הִנִּיחַ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְלֹא יָדַעְנוּ אִם חָמֵץ אוֹ מַצָּה נָטַל וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁכָּל הַקָּבוּעַ כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה: שְׁנֵי צְבוּרִין אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וְאֶחָד שֶׁל מַצָּה וּשְׁנֵי בָּתִּים אֶחָד בָּדוּק וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק וּבָאוּ שְׁנֵי עַכְבָּרִים זֶה נָטַל חָמֵץ וְזֶה נָטַל מַצָּה וְאֵין יָדוּעַ לְאֵי זֶה בַּיִת נִכְנַס זֶה שֶׁנָּטַל הֶחָמֵץ. וְכֵן שְׁנֵי בָּתִּים בְּדוּקִין וּצְבוּר אֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל וְאֵין יָדוּעַ לְאֵיזֶה בַּיִת נִכְנַס. אוֹ שֶׁיָּדַע שֶׁנִּכְנַס לְאֶחָד מֵהֶן וְנִכְנַס אַחֲרָיו וּבָדַק וְלֹא מָצָא כְּלוּם אוֹ שֶׁבָּדַק וּמָצָא כִּכָּר. אוֹ שֶׁהָיוּ תִּשְׁעָה צְבוּרִין שֶׁל מַצָּה וְאֶחָד שֶׁל חָמֵץ וּפֵרַשׁ כִּכָּר מֵהֶן וְאֵין יָדוּעַ אִם חָמֵץ אִם מַצָּה וּבָא עַכְבָּר וְנָטַל הַכִּכָּר שֶׁפֵּרַשׁ וְנִכְנַס לְבַיִת בָּדוּק בְּכָל אֵלּוּ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק פַּעַם שְׁנִיָּה שֶׁאֵין כָּאן קָבוּעַ: הִנִּיחַ הֶחָמֵץ בְּזָוִית זוֹ וּמְצָאוֹ בְּזָוִית אַחֵר אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תֵּשַׁע חַלּוֹת וּמָצָא עֶשֶׂר. אוֹ שֶׁבָּא עַכְבָּר וְנָטַל הֶחָמֵץ וְסָפֵק נִכְנַס לְבַיִת זֶה אוֹ לֹא נִכְנַס. בְּכָל אֵלּוּ צָרִיךְ לִבְדֹּק: נִכְנַס עַכְבָּר לְבַיִת וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצָא עַכְבָּר מִשָּׁם וְכִכָּר בְּפִיו אוֹמְרִים הוּא הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס הוּא הָאַחֲרוֹן שֶׁיָּצָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. הָיָה הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּכְנַס שָׁחוֹר וְזֶה שֶׁיָּצָא לָבָן צָרִיךְ לִבְדֹּק. נִכְנַס עַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיו וְיָצְאתָה מִשָּׁם חֻלְדָּה וְכִכָּר בְּפִיהָ צָרִיךְ לִבְדֹּק. יָצָאת מִשָּׁם חֻלְדָּה וְעַכְבָּר וְכִכָּר בְּפִיהָ אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק שֶׁזֶּה הַכִּכָּר הוּא שֶׁהָיָה בְּפִי הָעַכְבָּר. נָחָשׁ שֶׁנִּכְנַס לְחוֹר וּפַת בְּפִיו אֵין חַיָּב לְהָבִיא חֲבָּר לְהוֹצִיאוֹ: כְּזַיִת חָמֵץ בִּשְׁמֵי קוֹרָה מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהָבִיא סֻלָּם לְהוֹרִידוֹ שֶׁפְּעָמִים יִפּל מִשְּׁמֵי קוֹרָה. הָיָה חָמֵץ בְּבוֹר אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַעֲלוֹתוֹ אֶלָּא מְבַטְּלוֹ בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ: כִּפַּת שְׂאוֹר שֶׁיִּחֲדָהּ לִישִׁיבָה אִם טָח פָּנֶיהָ בְּטִיט הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה וּמֻתָּר לְקַיְּמָהּ. בָּצֵק שֶׁבְּסִדְקֵי הָעֲרֵבָה אִם יֵשׁ כְּזַיִת בְּמָקוֹם אֶחָד חַיָּב לְבַעֵר. וְאִם לָאו אִם הָיָה עָשׂוּי לְחַזֵּק בּוֹ שִׁבְרֵי הָעֲרֵבָה אוֹ לִסְתֹּם בּוֹ נֶקֶב בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ וְאִם לָאו חַיָּב לְבַעֵר. הָיוּ בּוֹ שְׁנֵי חֲצָאֵי זֵיתִים בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת וְחוּט שֶׁל בָּצֵק בֵּינֵיהֶם רוֹאִין כּל שֶׁאִלּוּ יִנָּטֵל הַחוּט נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲרֵבָה אֲבָל בְּבַיִת אַף עַל פִּי שֶׁאִם יִנָּטֵל הַחוּט אֵין נִטָּלִין עִמּוֹ חַיָּב לְבַעֵר מִפְּנֵי שֶׁפְּעָמִים מְקַבֵּץ אוֹתָן. הָיָה חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּעֲלִיָּה. חֲצִי זַיִת בַּבַּיִת וַחֲצִי זַיִת בָּאַכְסַדְרָה. חֲצִי זַיִת בְּבַיִת זֶה וַחֲצִי זַיִת בְּבַיִת שֶׁלִּפְנִים מִמֶּנּוּ. הוֹאִיל וְאֵלּוּ הַחֲצָאֵי זֵיתִים דְּבוּקִין בַּכְּתָלִים אוֹ בַּקּוֹרוֹת אוֹ בַּקַּרְקָעוֹת אֵינוֹ חַיָּב לְבָעֵר אֶלָּא מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ וְדַיּוֹ: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת סְתָם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת בָּדוּק וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם הֻחְזַק זֶה הַמַּשְׂכִּיר שֶׁלֹּא בָּדַק וְאָמְרוּ אִשָּׁה אוֹ קָטָן אָנוּ בְּדַקְנוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין שֶׁהַכּל נֶאֱמָנִים עַל בִּעוּר חָמֵץ. וְהַכּל כְּשֵׁרִין לִבְדִיקָה וַאֲפִלּוּ נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קָטָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת לִבְדֹּק: הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵרוֹ אִם עַד שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַמַּשְׂכִּיר לִבְדֹּק. וְאִם מִשֶּׁמָּסַר הַמַּפְתֵּחַ חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא בָּדוּק וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ בָּדוּק עַל הַשּׂוֹכֵר לִבְדֹּק וְאֵינוֹ מִקָּח טָעוּת. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁבּוֹדְקִים בְּשָׂכָר שֶׁהֲרֵי מִצְוָה הוּא עוֹשֶׂה: הַמְפָרֵשׁ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְאִם דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ יֵצֵא שֶׁמָּא יַחֲזֹר עֶרֶב הַפֶּסַח בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְלֹא יִהְיֶה לוֹ פְּנַאי לְבַעֵר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר אֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק. וְכֵן הָעוֹשֶׂה בֵּיתוֹ אוֹצָר. תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם זָקוּק לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ כּוֹנֵס אוֹצָרוֹ לְתוֹכוֹ. קֹדֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם אִם דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח צָרִיךְ לִבְדֹּק וְאַחַר כָּךְ עוֹשֵׂהוּ אוֹצָר. וְאִם אֵין דַּעְתּוֹ לְפַנּוֹתוֹ קֹדֶם הַפֶּסַח אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְדֹּק:

1 היא שצונו לבער חמץ מבתינו ביום ארבעה עשר מניסן וזו היא מצות השבתת שאור. והוא אמרו יתברך אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. והנה התבארו דיני מצוה זו בפרק ראשון מפסחים. בא אל פרעה, זמנים הלכות חמץ ומצה פ"ב:

1 טור פתח ↗

כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ודרשו חכמים דהאי יום ראשון הוא יום שלפני שבעת הימים והוא י"ד בניסן שאז הוא אסור מן התורה ולא כולו אלא מו' שעות ולמעלה כאשר דרשו ממדרש הפסוקים אלא שחכמים הוסיפו לאוסרו עוד שתי שעות קודם ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי שיבטלנו בלבו ויחשבנו כאילו הוא עפר בעלמא ואז אינו עובר עליו אלא שחכמים הצריכו להוציא מן הבית לפי שאדם רגיל בו כל השנה וחשו שמא יבא לאוכלו אם ישאר בבית והצריכו עוד לבדוק אחריו בחורין ובסדקין ובכל המקומות שדרך להשתמש שם חמץ ומצאו להם סמך מן הפסוק שבדיקה זו תהיה לאור הנר דכתיב אחפש ירושלים בנרות ומפני זה אמרו ליל י"ד בודקין את החמץ לאור הנר פי' לילה שמחרתו יהיה י"ד דכיון שצריך לבדוק לאור הנר צריך לבדוק בלילה שאז אורו מבהיק וגם היא שעה ידועה שכל אדם מצוי אז בביתו ולכן יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק וכתב ה"ר יונה שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק ונ"ל דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו אם התחיל כבר פוסק:

1 משנה תורה, מצוות עשה פתח ↗

לבער חמץ, שנאמר: "ביום הראשון, תשביתו שאור מבתיכם" שמות יב,טו.

1 ספר החינוך פתח ↗

מִצְוַת הַשְׁבָּתַת הֶחָמֵץ – לְהָסִיר כָּל לֶחֶם חָמֵץ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵינוּ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן, שֶׁנֶּאֱמַר שמות יב: טו אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם. וּפֵרוּשׁוֹ "הָרִאשׁוֹן", קֹדֶם לְפֶסַח. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֹּר הַנִּסִּים בְּמִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּקָרְבַּן פֶּסַח. דִּינֵי הַמִּצְוָה, כְּגוֹן שְׁעַת בִּעוּרוֹ מִן הַיּוֹם מָתַי, וּמָה הִיא הַשְׁבָּתָתוֹ, פסחים כא, א וּבְאֵי זֶה מָקוֹם צָרִיךְ לְחַפְּשׂוֹ, שם ה, א וּבְאֵי זֶה מָקוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ, וּמֵאֵימָתַי מֻטֶּלֶת הַמִּצְוָה עָלָיו אִם יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, שם ו, א וְאִם חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בְּשַׁבָּת אֵיךְ יִהְיֶה דִּינוֹ, שם מט, א וְהַבִּטּוּל בַּפֶּה שם ו, ב שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת נוֹסָף עַל הַבִּעוּר, וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ, מְבֹאָרִים בְּפֶסַח רִאשׁוֹן או"ח מסי' תל"א עד ת"מ. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְעוֹבֵר עָלֶיהָ וְלֹא הִשְׁבִּיתוֹ, בִּטֵּל עֲשֵׂה דְּתַשְׁבִּיתוּ. וְאִם יֵשׁ חָמֵץ בְּמִשְׁכְּנוֹתָיו עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל לֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם. אֲבָל אֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה, אִם לֹא עָשָׂה בּוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁהֲלָכָה הִיא, לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה, אֵין לוֹקִין עָלָיו.

« ספר המצוות Positive Commandments 155 ספר המצוות Positive Commandments 157 »