ספר המצוות, מצוות לא תעשה רפ״ט

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Negative Commandments 288 ספר המצוות Negative Commandments 290 »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות רוצח פ"א סמ"ג לאוין סימן קס. שלא לרצוח דכתיב שמות כ לא תרצח. ומיתתו בסייף: ואמרו חכמים שלא לרצוח שום בר קיימא שבעולם: והמעמץ עיניו של אדם בשעת פטירתו בשעת יציאת נשמתו או מזיז בו אבר כאילו שופך דמים: ואין הורגין רק הרודף אחר חבירו להורגו: ורודף אחר נערה המאורסה ורודף אחר הזכור: והבא במחתרת כמו רודף אחר חבירו להרגו וכן הרודף למסור ממון חבירו בידי גוים שלא כדין וכל אלו אם כבר עברו אין הורגים אותן:

1 טור פתח ↗

מצוה לדון בחייבי מיתות ב"ד ושיגלה הרוצח לערי מקלט ועתה אין אנו דנין דיני נפשות שאף בזמן הבית בטלו דיני נפשות וכ"ש עתה שאין לדונם שצריכין ב"ד של כ"ג וכן ערי מקלט אין לנו שיגלה בהן הרוצח והרב נטרונאי גאון כתכ דעל כל חייבי מיתות ב"ד האידנא אין בידינו לא להלקותו ולא להגלותו ולא להרגו ולא לחבטו דודאי אין בידינו לדונו אלא במה שצריך לעשות לו משום דמיגדר מילתא בזה לא דיבר כי מי חולק על ר"א שאמר ב"ד מכין ועונשין כדי לעשות גדר: וכן יש תשובה לגאון על אחד שקם על חבירו בפורים כטוב לבו ביין ויהרגהו ונשא ונתן בדבר שלא לדונו בדין רוצח וסיום דבריו ועתה רבותי אל תתנו יד לפושעים להיות כל איש צורר כמתלהלה היורה זיקים ויאמר שוגג הייתי אך העמידו ב"ד והכו וענשו למיגדר מילתא כי הך וכגון שהיה רוכב בשבת סנהדרין מו ומטיח באשתו כמו שפירשו רבותינו דמשום דמיגדר מילתא דיחידאה לא קנסינן אלא לעשות גדר לדבר שיש בו צורך רבים קנסינן לפי צורך השעה: אף על פי שאין דנין עתה דיני נפשות במה דברים אמורים דיני נפשות שצריכין בית דין ועדים אבל הנהרגין בלא בית דין נידונין גם עתה. ואלו הם: הרודף אחר חבירו להורגו שמצוה על כל הרואה אותו שרודף שיהרגנו כדי להציל הנרדף אפילו הוא קטן. כיצד התרו בו שאם יהרגו יהרגוהו והוא רודף אחריו אפילו שאינו מקבל התראה כיון שעדין הוא רודף הוא נהרג ונראה שאין צריך להתרות רק שיודיעוהו שהנרדף הוא ישראל. ואם יכולים להציל הנרדף באחד מאברי הרודף אסור להורגו. וכתב הרמב״ם היה יכול להצילו באחד מאיבריו ולא עשה אלא הרגו הרי זה שופך דם וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו. ואיני יודע כיון שחייב מיתה למה אין בית דין ממיתין אותו. וכן הרודף אחר כל אחר מהעריות לאונסה בין חייבי מיתות בית דין בין חייבי כריתות או הרודף אחר הזכור יכול להצילו בנפשו ומצוה להורגו כדי להצילו. אבל הרודף אחר בהמה לרבעה או לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה אפילו לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה אינו נהרג אלא בב״ד ובהתראה ועדים. וכל הנהרגים דוקא קודם שיעשו העבירה אבל אם כבר עשו אותו אפילו לא גמרה רק שהערה בה אין רשאין להורגו ואם אמרה היא הניחוהו ואל תהרגוהו אין שומעין לה. הבא במחתרת גם כן מותר להורגו והטעם שחשוב כרודף שעל עסקי נפשות הוא בא, שאין אדם עומד על ממונו אלא ודאי בעל הממון יעמוד על ממונו להצילו וזה יקום עליו ויהרגהו לכך אמרה תורה להורגו להציל בעל הממון. לפיכך אין להורגו אלא כשיוודע בודאי שאם יעמוד בעל הממון להציל ממונו שזה יקום ויהרגהו. ומיהו כל אדם בחזקת זו הוא יכול להורגו אלא אם כן יודע שהחותר אוהב לבעל הממון ולא יהרגנו אף אם יעמוד נגדו להציל ממונו. וכן אם האב חותר על הבן מסתמא אין להורגו כי רחמי האב על בנו ולא יהרגנו אף אם יעמוד כנגדו להציל ממונו. אלא אם כן ידוע שהאב שונא את הבן ויהרגנו אם יעמוד הבן כנגדו להציל ממונו. כתב הרמב״ם ז״ל אחד הבא במחתרת או שנמצא בתוך גגו של אדם או בתוך חורבתו או בתוך קרפיפו בין ביום בין בלילה. ולמה נאמר מחתרת לפי שדרך רוב גנבים לבא במחתרת בלילה. אבל הבא במחתרת בתוך שדהו או לתוך הדיר והסחר יש לו דמים שחזקתו שבא על הממון לבד, לפי שאין רוב הבעלים מצוין במקומות אלו. וכן הגנב שגנב ויצא מן המחתרת הואיל ופינה עורף יש לו דמים. וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם אף על פי שעדין הוא ברשות זה שבא עליו אינו נהרג. ואין צריך לומר שאם תבעו בבית דין שאינו נהרג. עד כאן. והראב״ד כתב אף על פי שדרשו חכמים אם זרחה עליו דרך משל מ״מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וביום אינו רשאי להורגו שאין גנב בא ביום לא דרך השמטה שומט ובורח מיד, ואינו מתעכב לגנוב ממון גדול ולא לעמוד על בעלים להורגן אלא גנב בלילה, מפני שיודע שבעל הבית בבית ובא להורגו או ליהרג אבל גנב יום אין בעל הבית מצוי בביתו ושמיטה בעלמא הוא ע״כ. ומטעם זה גם כן יש לומר דאפילו בלילה דוקא בא במחתרת כיון שחותר דעתו להרוג בעל הממון, אבל דרך גגו או חצרים שאין דעתו להרוג בעל הממון אלא אם יעמוד כנגדו בורח מפני שלא נכנס לביתו אלא מפני שמצא דרך ליכנס כמו שאמרו חכמים פרצה קוראה לגנב. הבא על הגויה מי שמקנא לשם יכול להורגו אבל אם בא לבית דין לישראל אין מורים לו להורגו. אבל אם הוא בעצמו יקנא לבו בחטאים וירצה להורגו הרשות בידו ודוקא בשעת מעשה ובפרהסיא אבל בצנעא או שפירש הבועל אין המקנא רשאי להורגו ואפילו אם לא פירש והרג הוא למקנא אינו נהרג עליו. הרג אדם אחר למקנא נהרג עליו. מיני ישראל והם שעובדים לעבודה זרה ואפיקרוסין והם שכופרים בנבואה ובתורה שבעל פה והעוברים על אחת מכל המצות להכעיס מורידין אותו. שאם הרואה יש בו כח להורגו בפרהסיא יעשה, ואם לאו יבא עליו בעלילה. כיצד נפל לבור ויש סולם בבור יסלקנו בעלילה, שיאמר לו הריני צריך להעלות בני מן הגג, וכן כל כיוצא בזה. אבל הרועים בהמה דקה וכיוצא באלו שעוברין עבירות תמיד אין מורידין אותם לבור לסבב מיתתן, אבל אם ירדו לבור אינו צריך להעלותן שנאמר לא תעמד על דם רעך והאי לאו רעך הוא. במה דברים אמורים. במי שהוא בעל עבירות ועומד ברשעו ושונה בו כגון הרועים שפקרו בהם ושונים באולתם. אבל מי שאינו עומד ברשעו אלא אוכל נבלות או עובר על שאר עבירות להנאתו אסור לעמוד על דמו:

1 משנה תורה, מצוות לא תעשה פתח ↗

שלא להרוג נקי, שנאמר "לֹא תִּרְצָח" שמות כ, יב; דברים ה, טז.

1 הזהיר הדיין שלא להרוג נקי וזכאי. והוא אמרו לא תרצח. יתרו, הלכות רוצח פ"א:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

לא א תרצח צוה הקב"ה בדברות ראשונות ואחרונות ועונש בפרשת אלה מסעי שנ' כל מכה נפש לפי עדים ירצח הרוצח ואם רצח הרוצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנ' נקום ינקם ודרשו רבותינו בפ' ד' מיתות דף נ"ב על פי הקבלה זו מיתת סייף כמו שנ' חרב נקמת נקם ברית, ורציחה נקראת בכל עניין שאדם נהרג בו כמו שנ' ואם בכלי ברזל הכהו וימת רוצח הוא מות יומת הרוצח ונ' אם בכלי עץ הכהו וימות רוצח הוא ונאמר אם בשנאה יהדפו או השליך עליו בצדיה ותנא בספרי מסעי הרי את דן בניין אב מביניהם הצד השוה שבהן שמחמת הממיתין מת וחייב אף כל שמחמת הממיתין מת חייב ואפי' גוסס דאמרי' רוב גוססין למיתה ההורגו חייב כדאיתא בפ' הנשרפין סנהדרין דף ע"ח בגוסס בידי שמים דכ"ע לא פליגי דחייב והיינו דתנן בשבת דף קנ"א המעמץ עיניו של מת עם יציאת נפש הר"ז שופך דמים ואומר בסנהדרין בפ' אחד דיני ממונות דף ל"ז שלכך נברא אדם יחידי שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבה עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא והרודף אחר חבירו להורגו או בא לגזול ממונו בכלי זיינו רשאי הנרדף להורגו שנ' אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים ושנינו בפ' בן סורר ומורה סנהדרין בדף ע"ב הבא במחתרת נידון על שם סופו והטעם מפרש רבא בגמ' שם אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויודע שיעמוד בעל הממון בפניו ועל דעת להורגו הוא הולך ואמרה תורה אם בא להורגך השכם להורגו היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו בא להורגו ולא בא אלא על עיסקי ממון אסור להורגו ואם הרגו הרי הוא הורג נפש שנ' אם זרחה השמש עליו דמים לו אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך אל תהרגהו אבל בסתמא הרגהו לפיכך אב הבא במחתרת על בנו אינו נהרג שודאי שלא יהרגהו אבל הבן הבא על האב נהרג וגרסינן בסנהדרין שם אמר רב כל מאן דאתי עלאי במחתרתא קטילנא ליה לבר מרב חנינא בר שילא דקי' לי בגויה דמרחם עלאי כאב על בן, שם ת"ר אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מניין ת"ל ימצא הגנב מ"מ א"ב כן מה ת"ל מחתרת מפני שרוב גנבי' מצויים במחתרת, כך משמע שם בירושלמי הגנב שגנב ויצא או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת הואיל ופנה עורף ואינו רודף יש לו דמים, וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם אע"פ שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו אינו נהרג ואין צ"ל אם בא לב"ד שאינו נהרג וזהו שתירגם אונקלוס אם זרחה השמש וגר אם עינא דסהדא נפלת עלוהי * כך משמע מן הברייתא דלעיל דלא ריבתה אלא גגו וכו' שבע"ה מצוי בהם וכן הבא במחתרת לתוך גינתו או לתוך שדהו או לתוך הדיר יש לו דמים שחזקתו שבא על הממון בלבד לפי שאין הבעלים מצויין במקומות אלו, הרב רבי אליעזר ממי"ץ היה מדמה עניין המסור לבא במחתרת לפי שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ולכך מותר להרגו כדאמרינן בפ' הגוזל אחרון דף קי"ז רב כהנא שמטיה לקועיה דההוא מסור:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וּמֵרְצֹחַ

1 משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש פתח ↗

כָּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ בֶּן אָדָם עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר שמות כ יג דברים ה יז "לֹא תִרְצָח". וְאִם רָצַח בְּזָדוֹן בִּפְנֵי עֵדִים מִיתָתוֹ בְּסַיִף שֶׁנֶּאֱמַר שמות כא כ "נָקֹם יִנָּקֵם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ מִיתַת סַיִף. בֵּין שֶׁהָרַג אֶת חֲבֵרוֹ בְּבַרְזֶל בֵּין שֶׁשְּׂרָפוֹ בָּאֵשׁ מִיתָתוֹ בְּסַיִף: מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם לַהֲרֹג אֶת הָרוֹצֵחַ שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה יט "גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ". וְכָל הָרָאוּי לִירֻשָּׁה הוּא גּוֹאֵל הַדָּם. לֹא רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם אוֹ שֶׁלֹּא הָיָה יָכוֹל לַהֲמִיתוֹ אוֹ שֶׁאֵין לוֹ גּוֹאֵל דָּם בֵּית דִּין מְמִיתִין אֶת הָרוֹצֵחַ בְּסַיִף: הָאָב שֶׁהָרַג אֶת בְּנוֹ. אִם הָיָה בֶּן לַנֶּהֱרָג הֲרֵי זֶה הוֹרֵג אֲבִי אָבִיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא גּוֹאֵל. וְאִם אֵין לוֹ בֵּן אֵין אֶחָד מִן הָאַחִין נַעֲשֶׂה גּוֹאֵל הַדָּם לְהָמִית אֶת אָבִיו אֶלָּא בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ. וְאֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה בִּגְאֻלַּת הַדָּם: וּמֻזְהָרִין בֵּית דִּין שֶׁלֹּא לִקַּח כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ. וַאֲפִלּוּ נָתַן כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם וַאֲפִלּוּ רָצָה גּוֹאֵל הַדָּם לְפָטְרוֹ. שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ שֶׁל זֶה הַנֶּהֱרָג קִנְיַן גּוֹאֵל הַדָּם אֶלָּא קִנְיַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה לא "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ". וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁהִקְפִּידָה תּוֹרָה עָלָיו כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה לג "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ" וְגוֹ'. במדבר לה לג "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ" וְגוֹ': רוֹצֵחַ שֶׁהָרַג בְּזָדוֹן אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ הָעֵדִים וְלֹא הָרוֹאִים אוֹתוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא לְבֵית דִּין וִידִינוּהוּ לְמִיתָה. שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לה יב "וְלֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ עַד עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט". וְהוּא הַדִּין לְכָל מְחֻיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין שֶׁעָבְרוּ וְעָשׂוּ שֶׁאֵין מְמִיתִין אוֹתָן עַד שֶׁיִּגָּמֵר דִּינָם בְּבֵית דִּין: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁעָבַר וְעָשָׂה הֶעָוֹן שֶׁחַיָּב עָלָיו מִיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אֲפִלּוּ הָיָה הָרוֹדֵף קָטָן הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לְהַצִּיל הַנִּרְדָּף מִיַּד הָרוֹדֵף וַאֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף: כֵּיצַד. אִם הִזְהִירוּהוּ וַהֲרֵי הוּא רוֹדֵף אַחֲרָיו אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו הַתְרָאָה כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן הוּא רוֹדֵף הֲרֵי זֶה נֶהֱרָג. וְאִם יְכוֹלִים לְהַצִּילוֹ בְּאֵיבָר מֵאֵיבְרֵי הָרוֹדֵף כְּגוֹן שֶׁיַּכּוּ אוֹתוֹ בְּחֵץ אוֹ בְּאֶבֶן אוֹ בְּסַיִף וְיִקְטְעוּ אֶת יָדוֹ אוֹ יִשְׁבְּרוּ אֶת רַגְלוֹ אוֹ יְסַמּוּ אֶת עֵינוֹ עוֹשִׂין. וְאִם אֵינָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן וּלְהַצִּילוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הֲרָגוּהוּ לַרוֹדֵף הֲרֵי אֵלּוּ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הָרַג שֶׁנֶּאֱמַר דברים כה יב "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ": אֶחָד בִּמְבוּשָׁיו וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. אֶחָד הָאִישׁ אוֹ הָאִשָּׁה. עִנְיַן הַכָּתוּב שֶׁכָּל הַחוֹשֵׁב לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ הַכָּאָה הַמְּמִיתָה אוֹתוֹ מַצִּילִין אֶת הַנִּרְדָּף בְּכַפּוֹ שֶׁל רוֹדֵף. וְאִם אֵינָן יְכוֹלִין מַצִּילִין אוֹתוֹ אַף בְּנַפְשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דברים כה יב "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ": אַף זוֹ מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁלֹּא לָחוּס עַל נֶפֶשׁ הָרוֹדֵף. לְפִיכָךְ הוֹרוּ חֲכָמִים שֶׁהָעֻבָּרָה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד מֻתָּר לַחְתֹּךְ הָעֵבָּר בְּמֵעֶיהָ בֵּין בְּסַם בֵּין בְּיָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרוֹדֵף אַחֲרֶיהָ לְהָרְגָהּ. וְאִם מִשֶּׁהוֹצִיא רֹאשׁוֹ אֵין נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נֶפֶשׁ וְזֶהוּ טִבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם: אֶחָד הָרוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ רוֹדֵף אַחַר נַעֲרָה מְאֹרָסָה לְאָנְסָהּ. שֶׁנֶּאֱמַר דברים כב כו "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה". וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר דברים כב כז "צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". הָא יֵשׁ לָהּ מוֹשִׁיעַ מוֹשִׁיעָהּ בְּכָל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהוֹשִׁיעַ וַאֲפִלּוּ בַּהֲרִיגַת הָרוֹדֵף: וְהוּא הַדִּין לִשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת חוּץ מִן הַבְּהֵמָה. אֲבָל הַזָּכוּר מַצִּילִין אוֹתוֹ בְּנֶפֶשׁ הָרוֹדֵף כִּשְׁאָר כָּל הָעֲרָיוֹת. אֲבָל הָרוֹדֵף אַחַר הַבְּהֵמָה לְרָבְעָהּ. אוֹ שֶׁרָדַף לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּשַׁבָּת אוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. אַף עַל פִּי שֶׁהַשַּׁבָּת וַעֲבוֹדָה זָרָה עִקְּרֵי הַדָּת אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה וִיבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וִידִינוּהוּ וְיָמוּת: רָדַף אַחַר עֶרְוָה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְהֶעֱרָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא גָּמַר בִּיאָתוֹ אֵין מְמִיתִין אוֹתוֹ עַד עָמְדוֹ בַּדִּין. רָדַף אַחַר עֶרְוָה וַאֲחֵרִים הָיוּ רוֹדְפִין אַחֲרָיו לְהַצִּילָהּ. וְאָמְרָה לָהֶם הֲנִיחוּהוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגֵנִי. אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ אֶלָּא מַבְהִילִין אוֹתוֹ וּמוֹנְעִין אוֹתוֹ מִלִּבְעל בְּאֵיבָרָיו. וְאִם אֵינָן יְכוֹלִים לְמָנְעוֹ בְּאֵיבָרָיו אֲפִלּוּ בְּנַפְשׁוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ: כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל בְּאֵיבָר מֵאֵיבָרָיו וְלֹא טָרַח בְּכָךְ אֶלָּא הִצִּיל בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל רוֹדֵף וַהֲרָגוֹ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים וְחַיָּב מִיתָה אֲבָל אֵין בֵּית דִּין מְמִיתִין אוֹתוֹ: כָּל הַיָּכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל עוֹבֵר עַל ויקרא יט טז "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". וְכֵן הָרוֹאֶה אֶת חֲבֵרוֹ טוֹבֵעַ בַּיָּם. אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו. אוֹ חַיָּה רָעָה בָּאָה עָלָיו. וְיָכוֹל לְהַצִּילוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. אוֹ שֶׁיִּשְׂכֹּר אֲחֵרִים לְהַצִּילוֹ וְלֹא הִצִּיל. אוֹ שֶׁשָּׁמַע עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אוֹ מוֹסְרִים מְחַשְּׁבִים עָלָיו רָעָה אוֹ טוֹמְנִין לוֹ פַּח וְלֹא גִּלָּה אֹזֶן חֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ. אוֹ שֶׁיָּדַע בְּעַכּוּ"ם אוֹ בְּאוֹנֵס שֶׁהוּא בָּא עַל חֲבֵרוֹ וְיָכוֹל לְפַיְּסוֹ בִּגְלַל חֲבֵרוֹ לְהָסִיר מַה שֶּׁבְּלִבּוֹ וְלֹא פִּיְּסוֹ. וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ. הָעוֹשֶׂה אוֹתָם עוֹבֵר עַל לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ: הָרוֹאֶה רוֹדֵף אַחַר חֲבֵרוֹ לְהָרְגוֹ אוֹ אַחַר עֶרְוָה לְבָעֳלָהּ וְיָכוֹל לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל. הֲרֵי זֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהִיא דברים כה יב "וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ". וְעָבַר עַל שְׁנֵי לָאוִין עַל דברים כה יב "לֹא תָחוֹס עֵינְךָ" וְעַל ויקרא יט טז "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ": אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקִין עַל לָאוִין אֵלּוּ מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַעֲשֶׂה בָּהֶן חֲמוּרִים הֵם. שֶׁכָּל הַמְאַבֵּד נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ אִבֵּד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. וְכָל הַמְקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ:

« ספר המצוות Negative Commandments 288 ספר המצוות Negative Commandments 290 »