ספר המצוות, מצוות לא תעשה ר״מ

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Negative Commandments 239 ספר המצוות Negative Commandments 241 »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פ"ג: סמג לאוין סימן קפז טור ח"מ סימן צו וצח: שלא לעכב משכון של עני דכתיב דברים כ״ד:י״ב לא תשכב בעבוטו כלומר לא תשכב ועבוטו עמך וכסות לילה מחזירו בלילה. והלוה מחזירו בבקר למלוה. וכסות יום מחזירו ביום והלוה מחזירו למלוה בלילה: ותניא בד"א כשמשכנו שלא בשעת הלואתו: אבל בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר:

1 טור פתח ↗

הלכות גביית מלוה מצות עשה להלוות לעניי ישראל: ומצוה גדולה היא יותר מן הצדקה שהמקבל הצדקה כבר נצרך לשאול וזה שלוה עדיין לא הגיע לידי כך: וקרובו עני הוא קודם לעניי אחרים ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת: ואפילו עשיר שצריך ללוות מצוה להלוותו לפי שעה ולההנותו אף בדברים ולייעצו עצה ההוגנת לו: אסור לנגוש את הלוה כדי שיפרע כשיודע שאין לו ואפילו להיראות לו אסור מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע לו: וכשם שאסור למלוה לתובעו כך אסור ללוה לכבוש ממון חבירו ולומר לו לך ושוב ומחר אתן ויש אתו: וכן אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציא שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה יגבה חובו ואם עושה כן נקרא רשע : וכשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מדה הזאת מוטב שלא להלוותו ממה שילוהו ויצטרך לנוגשו אח"כ ויעבור בכל פעם משום לא תהיה לו כנושה: ואם בא המלוה לב"ד למשכן ללוה או ליפרע ממנו יש לב"ד לעשות לו דין ולא יאמרו פלוני עני ואין לו ופלוני עשיר וא"צ לו אלא אין מרחמין בדין: ואם בא למשכנו לא ימשכנו הוא בעצמו שאם משכנו בעצמו עובר בלאו אלא ב"ד ישלחו לו שלוחם: ואף שלוחם לא יכנס לביתו למשכנו אלא אם ימצא לו שום דבר בחוץ יקחנו אבל לא יכנס לביתו: ואפילו בחוץ לא ימשכנו דבר שעושין בו אוכל נפש כמו ריחיים ורכב פירוש ריחיים של יד שהוא מטלטלין ושייך ביה משכון: אבל בתי ריחיים של מים הרי הם כקרקע: ולא שייך ביה משכון אלא גוביינא כשאר קרקעות דלא שייך משכון אלא במטלטלין שאין ב"ד ממשכנים ליקח קרקע למשכון: ומ"מ אם המלוה בעצמו נכנס לבית הריחיים ונטל הריחיים העליונה או הברזל והסובב והגלגלים כבר נעשו מטלטלין ויש להם דין כלי אוכל נפש ומחזיר אותם בשעת מלאכה: וכתב הרמ"ה דכל מיני כלים בין שעושים בהם אוכל נפש כגון חרמש ומורג ורחת ומזרה נפה וכברה ועריבה ותנור וסכין של שחיטה ושמחתכים בו פת ובשר וסירות ומגרפות ומזלגות ושפודים וכוסות וקערות וכיוצא באלו בין שאינן אוכל נפש אלא כלים שעושין בהן מלאכה להתפרנס בהם כגון זוג של מספרים וצמד של פרות כולם אסור למשכנם בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה אלא היכא דמסרינהו מדעתיה למלוה או לשליח ב"ד אז מותר ליקחם: והא דאין ממשכנין אוכל נפש דוקא דלית ליה אלא חד מכל מין ומין אבל אי אית ליה תרי מחד מינא שרי למשקל חד ולמשבק חד ודוקא דברים שעושים בהם אוכל נפש דלא עביד בהו עבידתא דמיתזן מאגריה אבל כלי אומנות דעביד בה עבידתא דאיתזן מאגריה שביק ליה תרי מכל מינא ומינא כדאמרינן גבי סידור ע"כ ור"י פי' דלא הוי אוכל נפש אלא כשעושין בהם ממש אוכל נפש כמו סכין של שחיטה ופרות המרכסות וכיוצא באלו אבל שאר כלי אומנות כגון פרות החורשות וזוג של ספרים אף על פי שמשתכרים בהם לקנות אוכל נפש מותר למשכנו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל: ואם משכן הרבה כלים של אוכל נפש עובר על כל כלי וכלי בפני עצמו: ואפילו שני כלים המחוברים יחד לעשות בהם מלאכה אחת כמו המספרים שגוזזין בו ירק עובר בשני לאוין: ואוכל נפש עצמו מותר למשכנו ובלבד שישאר לו השיעור שמסדרין לו כדלקמן: והאלמנה בין שתהא ענייה או עשירה אין ממשכנין אותה: וכל זה לא איירי אלא במשכנו שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה הכל מותר שיקח הוא בעצמו את המשכון מביתו ואפילו היא אלמנה והמשכון שעושין בו אוכל נפש והרמב"ם ז"ל כתב דבחובל אלמנה ואוכל נפש עובר אפילו משכנו בשעת הלואתו וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב"ד: ואפילו שלא בשעת הלואתו אינו עובר אלא בממשכן ללוה ובהלואה שהלוהו אבל בבית הערב מותר למשכן ודוקא ערב סתם אבל ערב קבלן דינו כלוה בעצמו: וכן אפילו בביתו אם לא היה דרך הלואה אלא משום שכירות שהיה שכיר אצלו או שהשכיר לו בהמתו או כליו יכול ליכנס לביתו ולמשכנו ואם זקפו עליו בהלואה חזר להיות כמו הלואה וכתב הרמ"ה דוקא לענין שלא ליכנס לביתו אנו מוציאין בית הערב מכל אלו אבל לענין שלא לחבול אוכל נפש והשבת העבוט וסידור דין הערב כדין הלוה: וכתב עוד הרמ"ה כי אזהר רחמנא שליח ב"ד שלא ליכנס לביתו של לוה היינו היכא דאפשר ליה לבע"ח לאישתלומי מיניה באנפא אחרינא מקרקעי או מטלטלי אבל כי לא אפשר ליה לאישתלומי מיניה באנפא אחרינא אלא בהכי כגון דלא משכח ליה מקרקעי או מטלטלי וטעין דלית ליה מידי לפרעיה למלוה והמלוה טעין אפילו טענת ספק דאית ליה מטלטלין בביתיה דינא הוא דליעול שליח ב"ד בביתיה ואי משכח מידי דהוה חזי מדינא למשכוניה ממשכין ליה אע"ג דהאי מילתא לא איתמר בגמרא בהדיא ורבותינו נמי לא חזינן למיכתב מה דמסתבר לן בה משום דמלאכת שמים היא ואפילו הכי לא אורינן בה הלכה למעשה אלא היכא דאמיד לוה ולא משכח מידי מברא לאישתלומי לא מקרקעי ולא מטלטלין שאין לך נעילת דלת גדולה מזו: וכ"כ רב אלפס בתשובה שאם הלוה אלם ורוע מעללים ומעיז פניו מלפרוע חובו מותר ליכנס לביתו לדעת מצפוניו אפי' ע"י שליח עכו"ם כדאמרינן ממשכנין על הצדקה וכן עושין בצרכי קהל ע"כ ובעה"ת כתב דאין אנו עושין כן אלא בדוחק גדול דצדקה ומס שאני שלא באו עליו דרך הלואה אבל מלוה שהתורה הזהירתנו עליו אין כח בנו לעקור מצוה זו אלא בקושי גדול ושיהא כוונת ב"ד לשמים כדאמרינן ב"ד מכין ועונשין שלא כדין ולא לעקור דבר מן התורה אלא לעשות סייג לתורה ע"כ: ולדברי ר"ת אין אנו צריכין לכל זה שהוא מפרש דכל זה לא איירי אלא במשכנו להיות בטוח במעותיו ולא בא עתה לפרוע ממנו אבל כשבא ליפרע מחובו והוא אינו רוצה לפרוע והוא בחזקה שיש לו מטלטלין ומבריחן שליח ב"ד נכנס לביתו למשכנו ויפרע לזה חובו: שפריעת ב"ח מצות עשה הוא ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה: ומיהו אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע: וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה אפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו וכתב לו זה בשטר אינו מועיל ואינו יכול לא לאוסרו ולא להשתעבד בו ובמשכון זה שמשכנו להיות בטוח בחובו נאמר בו מצות השבת העבוט ולא שייך ביה סידור אלא לוקח כל מה שימצא לו בחוץ ומחזיר לו כסות לילה בלילה וכסות יום ביום וכשבא ליפרע מחובו לא נאמר בו השבה שהרי בא ליפרע ולקחת את שלו אבל סידור שייך בו כמו שאפרש: וכיצד מצות השבת העבוט כשבא למשכנו להיות בטוח מחובו ממשכנו על יד שליח ב"ד ולוקח לו כל מה שיש לו בחוץ: ומחזיר לו כסות יום ביום ונוטלו בלילה וכסות לילה בלילה ונוטלו ביום וכן מחזיר לו כלי אומנותו ביום ואפילו הוא עשיר הרבה בקרקעות ואין לו מטלטלין אלא אלו שמשכן צריך להחזירם לו אבל אם יש לו מטלטלין אחרים שא"צ לאלו א"צ להחזיר לו: וכתב ה"ר יהודה ברצלוני שצריך להחזיר לו בעדים ולהתרות בו אל תחזירהו לי אלא כפני עדים שאם לא כי יכול לומר החזרתים לך אע"פ שנתנו לו בפני עדים ואחר כך נאמן לומר פרעתיך בהיסת במגו דהחזרתי לך: ואינו יכול למוכרו לעולם כיון שלקחו בתורת משכון אם לא שיחזירנו לו על מנת שלא לחזור ליקחנו בתורת משכון אלא בתורת פרעון: וכל זמן שנוהג עמו בזה אין השביעית משמטתו ואם החזירו ומת הלוה נוטלו מהבנים ואין לו דין שאר מטלטלי דיתמי: ואין צריך להחזירו לבניו: וכיצד הוא הסידור שליח ב"ד נכנס לביתו ומכריחנו לפרוע ואף אם אינו רוצה ליתן מכין אותו עד שיתן ואשר יקח ממנו יתננו למלוה ויחליטנו לו אלא שצריך לסדר לו למאן דאית ליה ולמאן דלית ליה נוטל הכל ואינו מניח לו כלום: ור"ת פסק שאין מסדרין לב"ח והגאונים פסקו שמסדרים וכן כתב רב אלפס וכן הוא מסקנת א"א הרא"ש ז"ל: אומרים לו הבא כל מה שיש לך ולא תניח כלום אפילו מחט ומניחין לו מזון ל' יום וכסות י"ב חדש כסות הראוי לו היה לבוש בגדי משי ורקמה מעבירין אותם ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לשנים עשר חדש ותפילין וסנדלים ומטה לישב עליה ומטה ומצע לעשיר לישן עליהן עם כל צרכי המטה כגון כר וכסת וסדינים וכיסוי ומטה ומפץ לעני ואם הוא אומן נותנין לו כלי אומנותו ב' מכל מין ומין כגון אם הוא חרש נותנים לו ב' מעצדין וב' מגרות היה לו ממין אחד שלשה או ד' וממין אחר לא היה לו אלא אחד מוכר מהמין שיש לו הרבה עד שלא ישאר לו אלא ב' ומחמין שאין לו אלא אחד אין מוסיפים לו היה אכר או חמר או ספן אין נותנים לו צמרו או חמורו וספינתו אע"פ שאינו מתפרנס אלא מאלו אינו כשאר כלי אומנות אלא בכלל שאר נכסים וימכרו בב"ד ויפרעו מהם לבעל חובו וכתב ה"ר יהודה ברצלוני אפילו אם הוא ת"ח ותורתו אומנתו אין מניחין לו ספריו ואפילו ס"ת לפי שהם כשאר נכסים שב"ח גובה חובו מהם ולא אמרו שנותנין לו תפילין אלא שהן דרך מלבוש ומצוה המיוחדת לגופו וכשם שנותנין לו כסותו כך נותנין לו תפילין: ואין מניחין אלא לו לבדו אבל לא לבניו ואפילו הם קטנים ומוטלין עליו לפרנסו וכן לא לאשתו אף על פי שהוא חייב במזונותיה: ולא מיבעיא שלא תטול אשתו מזונותיה להבא אלא אפי' תפסה מנכסי בעלה כגון שהלך למדינת הים ותפסה מנכסים שתזון מהם מוציאין מידה ונותנין למלוה וי"א שאם קדמה היא למלוה שתשבע ותטול: ורב אלפס כתב בתשובה שאין לו לאשה מזונות לא ממקרקעי ולא ממטלטלי עד שיפרע המלוה אפילו היתה קודמת ואפילו הלך בעלה למדינת הים ולותה בשטר ואכלה אף על פי שקדמה הלואת מזונותיה בשטר להלואתו של בעל השטר אין הלואת המזונות נגבית עד שיפרע בעל השטר תחלה בד"א במלוה בשטר אבל אם היתה המלוה שעל הבעל על פה והיא לותה לצורך מזונותיה על פה או בשטר איזה מהם שיבא לגבות תחילה קודם ואם באו שניהם כאחד חולקין: בד"א שאין נותנין לאשתו ובניו כסות בזמן שלא היו להם בגדים שעשה להם הוא אבל אם היו להם בגדים שעשה להם הוא אין בעל חוב גובה חובו מהם אפילו אם הם חדשים שלא לבשו מעולם כיון שקנאם לשמם אין בעל חוב גובה מהם מכסות אשתו ולא מכסות בניו: וכתב ה"ר יהודה ברצלוני הוא הדין אם קנה ספרים לבניו ללמוד בהם הן בכלל מה ששנינו ואין לו בכסות אשתו ובניו ולא נהירא דלא עדיפי מספרים שלו כמו שכתבתי למעלה וא"כ כ"ש ספרי בניו וכתב הרמב"ם בד"א בכלי חול אבל בגדי שבת ומועד ב"ח גובה מהם ואין צ"ל אם היה בהם טבעות וחלי זהב שהם לבעל חוב ויש מחלקין שאם היא מיוחסת אין בעל חוב גובה אפילו מבגדי שבת וי"ט ולא מכל תכשיטים אפי' זהב ומרגליות מפני שהיא עולה עמו ואינה יורדת עמו וי"א שאין חילוק בין מיוחסת לשאינה מיוחסת ולא בין בגדי חול לשבת אלא מכולן אין גובין לבעל חוב כיון שזכתה בהן משעה שלקחן אין לבעל חוב שיעבוד עליהם וכתב הרמב"ן ז"ל הא דאין לבעל חוב מכסות אשתו ובניו אף על פי שעדיין לא לבשום דוקא שקנאם להם קודם שלוה אבל קנאם אחר שלוח אפילו לבשום כבר בעל חוב גובה מהם והוא שכתב לו דאקני ושיעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי אבל אם חסר אחד מכל הדברים האלו אין גובה מהם: וכל זה לא מיירי אלא בבגדים שהבעל קונה לה אבל כל מה שהכניסה לו היא בין נכסי מלוג בין נכסי צאן ברזל אין בעל חוב גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא ואם אינו ידוע יראה שהיא נאמנת בשבועה בבגדים ותכשיטים שדרך האשה להכניס לבעלה: ואין חילוק בענין סידור בין מקרקעי למטלטלים דה"ה אם אין לו מטלטלי ובא לגבות ממקרקעי מניחין לו לצורך כל הדברים שפירשתי: כתב בעה"ת התנה עמו ע"מ שלא יסדרו לו בחוב זה לא אמרינן דהוי מתנה על מ"ש בתורה אלא הוי ככל תנאי שבממון וקיים אבל במה ששיעבד לו כל נכסיו אין בזה תנאי לבטל הסידור שלא היה בדעתו אלא על נכסים הראויין לו על פי התורה עד שיזכיר בהדיא תנאי הסידור ואפי' אמר בהדיא מגלימא דעל כתפאי לא אמר אלא על איצטלא בת ק' זוז שאינה כסות הראויה לו שימכרוהו ויתנו לו כסות הראויה לו וכן אם אמר על מנת שלא יהא בחוב זה דין סידור אינו מועיל דהוה ליה מתנה על מ"ש בתורה כמו ע"מ שלא תהא שביעית משמטתו דלא מהני: ואין מסדרין בחוב שאינו דרך הלואה כגון שכירתו ושכירות בהמתו וכיוצא בו: וכן כשבא ליפרע מן הערב כדרך שכל אחד מכל אלו אינם בכלל השבת העבוט כך אין סידור נוהג בהם אבל קבלן דינו כלוה אבל הרמ"ה כתב שדין סידור נוהג בערב ובכל אלו והראב"ד כתב בענין הסידור והחזרה קרוב לזה שפירשתי אלא שהוא תלה בדעת הלוה שכתב אי אמר הלוה לא בעינא לזבוני מאני דלמא מתרמי לי זוזי ופרעינא ליה בהא אין מסדרין אלא שקיל מלוה כוליה ומהדר ליה ללוה ואי א"ל בעינא דתסדרין לי מסדרינן לי' ומאי דפייש יהבינן למלוה ומחליטינן ליה ע"כ וי"א שגם בשעת משכון מסדרין ומניחים לו כלים הצריכין לו וכ"כ הרמב"ם לא ימשכננו דברים שעושי' בהם אוכל נפש ומניח לו מטה ומצע לעשיר וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יכול למשכנו ומחזיר לו לעולם כלי יום ביום וכלי לילה בלילה עד מתי חייב להחזיר וליקח עד עולם היה המשכון מדברים שא"צ להם ואין מניחין אותו ללוה הרי זה מניחים אצלו ל' יום ומל' יום ואילך מוכרן בב"ד וקשה לדבריו כיון שצריך להניח לו בשעת משכון דברים הצריכים לו למה מחזירין לו והלא אין חזרה אלא בדברים הצריכים לו ואותם הניח לו וגם לדברי הראב"ד קשה למה תלה הדבר בדעת הלוה מסתבר טפי לתלות בדעת המלוה על כן הוא עיקר כמו שכתבתי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל:

1 משנה תורה, הלכות מלווה ולווה פתח ↗

אַלְמָנָה בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ לֹא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָה וְלֹא עַל פִּי בֵּית דִּין שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יז "וְלֹא תַחֲבל בֶּגֶד אַלְמָנָה". וְאִם חָבַל מַחֲזִירִין מִמֶּנּוּ בְּעַל כָּרְחוֹ. וְאִם תּוֹדֶה לוֹ תְּשַׁלֵּם וְאִם תִּכְפֹּר תִּשָּׁבַע. אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחְזִיר לוֹקֶה: וְכֵן הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בֵּין שֶׁהִלְוָהוּ עַל הַמַּשְׁכּוֹן בֵּין שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ אַחַר הַלְוָאָה בְּיָדוֹ אוֹ עַל פִּי בֵּית דִּין לֹא יַחֲבל כֵּלִים שֶׁעוֹשִׂין בָּהֶם אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּגוֹן הָרֵחָיִם וְהָעֲרֵבוֹת שֶׁל עֵץ וְיוֹרוֹת שֶׁמְּבַשְּׁלִין בָּהֶם וְסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד ו "כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל". וְאִם חָבַל מַחְזִיר בְּעַל כָּרְחוֹ וְאִם אָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּחְזִיר לוֹקֶה: חָבַל כֵּלִים הַרְבֵּה שֶׁל אֹכֶל נֶפֶשׁ כְּגוֹן שֶׁחָבַל עֲרֵבָה וְיוֹרָה וְסַכִּין חַיָּב עַל כָּל כְּלִי וּכְלִי בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲפִלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁהֵן עוֹשִׂין מְלָאכָה אַחַת חַיָּב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵּלִים וְלוֹקֶה שְׁתַּיִם עַל שְׁנֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד ו "לֹא יַחֲבל רֵחַיִם" וָרָכֶב לְחַיֵּב עַל הָרֵחַיִם בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל הָרֶכֶב בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כְּשֵׁם שֶׁהָרֶכֶב וְהָרֵחַיִם מְיֻחָדִין שֶׁהֵן שְׁנֵי כֵּלִים וּמְשַׁמְּשִׁין מְלָאכָה אַחַת וְחַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ כָּךְ כָּל שְׁנֵי כֵּלִים אַף עַל פִּי שֶׁמְּשַׁמְּשִׁין מְלָאכָה אַחַת חַיָּב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְכֵן אִם חָבַל צֶמֶד בָּקָר הַחוֹרֵשׁ לוֹקֶה שְׁתַּיִם: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר לֹא יְמַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא בְּבֵית דִּין וַאֲפִלּוּ שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן לֹא יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וִימַשְׁכְּנֶנּוּ אֶלָּא עוֹמֵד בַּחוּץ וְהַלּוֶֹה נִכְנָס לְבֵיתוֹ וּמוֹצִיא לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יא "בַּחוּץ תַּעֲמֹד". אִם כֵּן מַה בֵּין בַּעַל חוֹב לִשְׁלִיחַ בֵּית דִּין. שֶׁשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין יֵשׁ לוֹ לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן מִיַּד הַלּוֶֹה בִּזְרוֹעַ וְנוֹתְנוֹ לַמַּלְוֶה וּבַעַל חוֹב אֵין לוֹ לִקַּח הַמַּשְׁכּוֹן עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ הַלּוֶֹה מִדַּעְתּוֹ. עָבַר בַּעַל חוֹב וְנִכְנַס לְבֵית הַלּוֶֹה וּמִשְׁכְּנוֹ אוֹ שֶׁחָטַף הַמַּשְׁכּוֹן מִיָּדוֹ בִּזְרוֹעַ אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נִתַּק לַעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יג "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ". וְאִם לֹא קִיֵּם עֲשֵׂה שֶׁבָּהּ כְּגוֹן שֶׁאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ נִשְׂרַף לוֹקֶה. וּמְחַשֵּׁב דְּמֵי הַמַּשְׁכּוֹן וְתוֹבֵעַ הַשְּׁאָר בְּדִין: אֶחָד הַמְמַשְׁכֵּן אֶת חֲבֵרוֹ בְּבֵית דִּין אוֹ שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ בְּיָדוֹ בִּזְרוֹעַ אוֹ מִדַּעַת הַלּוֶֹה אִם אִישׁ עָנִי הוּא וּמִשְׁכְּנוֹ דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ הֲרֵי זֶה מְצֻוֶּה לְהַחְזִיר לוֹ הָעֲבוֹט בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. מַחְזִיר לוֹ אֶת הַכַּר בַּלַּיְלָה כְּדֵי לִישֹׁן עָלָיו וְאֶת הַמַּחְרֵשָׁה בַּיּוֹם כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהּ מְלַאכְתּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יג "הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט". עָבַר וְלֹא הֵשִׁיב לוֹ כְּלִי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלִי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד יב "לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ" לֹא תִּשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ זוֹ כְּסוּת לַיְלָה. וּבְכֵלִים שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלַאכְתּוֹ בַּיּוֹם אוֹ לוֹבְשָׁן הוּא אוֹמֵר שמות כב כה "עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" מְלַמֵּד שֶׁיַּחֲזִירוֹ כָּל הַיּוֹם. אִם כֵּן הוּא שֶׁמַּחְזִיר לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלוֹקֵחַ אוֹתָהּ בְּעֵת שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ מַה יּוֹעִיל הַמַּשְׁכּוֹן. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב בִּשְׁבִיעִית וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו אֶלָּא יִפָּרַע מִן הַמַּשְׁכּוֹן אַחַר שֶׁמֵּת הַלּוֶֹה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁהַמְמַשְׁכֵּן אֶת הֶעָנִי דָּבָר שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ וְלֹא הֶחֱזִירוֹ לוֹ בִּזְמַנּוֹ עוֹבֵר מִשּׁוּם שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת מִשּׁוּם דברים כד י "לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ" וּמִשּׁוּם הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט וּמִשּׁוּם לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמִּשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ חַיָּב לְהַחְזִיר כְּלָל וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּשֵׁם מִן הַשֵּׁמוֹת הָאֵלּוּ: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁבָּא לְמַשְׁכֵּן לֹא יְמַשְׁכֵּן דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָאָדָם לִתֵּן אוֹתָם מַשְׁכּוֹן כְּגוֹן בֶּגֶד שֶׁעָלָיו וּכְלִי שֶׁאוֹכֵל בּוֹ וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ. וּמַנִּיחַ מִטָּה וּמַצָּע לֶעָשִׁיר וּמִטָּה וּמַפָּץ לֶעָנִי. וְכָל הַנִּמְצָא בְּיָדוֹ חוּץ מֵאֵלּוּ יֵשׁ לוֹ לְמַשְׁכְּנוֹ וְיַחְזִיר לוֹ כְּלִי הַיּוֹם בַּיּוֹם וּכְלִי הַלַּיְלָה בַּלַּיְלָה. הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי כֵּלִים נוֹטֵל אֶחָד וּמַחֲזִיר אֶחָד. עַד מָתַי הוּא חַיָּב לְהַחְזִיר וְלִקַּח עַד לְעוֹלָם. וְאִם הָיָה הַמַּשְׁכּוֹן מִדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהֶם וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן לַלּוֶֹה הֲרֵי זֶה מַנִּיחוֹ אֶצְלוֹ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם וּמִשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְאֵילָךְ מוֹכֵר הַמַּשְׁכּוֹן בְּבֵית דִּין. מֵת הַלּוֶֹה אֵינוֹ מַחְזִיר לְבָנָיו. מֵת הַלּוֶֹה אַחַר שֶׁהֵשִׁיב לוֹ הַמַּשְׁכּוֹן שׁוֹמְטוֹ הַמַּלְוֶה מֵעַל בָּנָיו וְאֵינוֹ מַחְזִיר: הֶעָרֵב מֻתָּר לְמַשְׁכֵּן בִּזְרוֹעַ וּלְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ וְלִטּל הַמַּשְׁכּוֹן שֶׁנֶּאֱמַר משלי כ טז "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר". וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׂכָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ בֵּין שְׂכַר מְלַאכְתּוֹ בֵּין שְׂכַר בְּהֶמְתּוֹ וְכֵלָיו בֵּין שְׂכַר בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמַשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא עַל פִּי בֵּית דִּין וְנִכְנָס לְבֵיתוֹ וְנוֹטֵל הַמַּשְׁכּוֹן בִּשְׂכָרוֹ. וְאִם זָקַף עָלָיו הַשָּׂכָר בְּמִלְוֶה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר דברים כד י "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה" וְגוֹ': מִי שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ מַשְׁכּוֹנוֹ שֶׁל עָנִי אִם הָיָה שְׂכָרוֹ יָתֵר עַל פְּחָתוֹ כְּגוֹן קַרְדֹּם וּמַסַּר הַגָּדוֹל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהַשְׂכִּירוֹ וּמְנַכֶּה שְׂכָרוֹ תָּמִיד בְּחוֹבוֹ מִפְּנֵי שֶׁזֶּה כְּמֵשִׁיב אֲבֵדָה וְאֵין צָרִיךְ רְשׁוּת בְּעָלִים:

1 הזהיר ממנוע המשכון מבעליו בעת שהוא צריך אליו אבל נשיב לו כלי יום ביום וכלי לילה בלילה, כמו שבא לשון המשנה מציעא קי"ג מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, והאזהרה בזה לא תשכב בעבוטו. ולשון ספרי לא תשכב ועבוטו עמך אבל החזר לו מה שאי אפשר לו לעמוד בלעדיו מפני עניותו. והתבארו משפטי מצוה זו פ"ט ממציעא. שם, שם:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

שלא א יאחר המשכון מבעליו העני בעת שהוא צריך לו שנא' בפרשת תצא ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו ותניא לא תשכב ועבוטו עמך ואמר רב ששת בפרק המקבל בבא מציעא דף קי"ד עני לא תשכב ועבוטו עמך הא עשיר שכב ועבוטו עמך וכבר בארנו בסמ"ע מ"ע צ"ד שמקרא זה מדבר בכסות לילה שניתן למשכן ביום ומקרא שכתוב עד בא השמש תשיבנו לו מדבר בכסות יום שניתן למשכן בלילה וכדתנן שם דף קי"ג מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ותניא שם דף קי"ד בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו שבזה מדבר העניין שמדבר בשליח בית דין אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר לו:

1 משנה תורה, מצוות לא תעשה פתח ↗

שלא למנוע העבוט מבעליו העני בעת שהוא צריך לו, שנאמר "לא תשכב, בעבוטו" דברים כד,יב; כלומר, לא תשכב ועבוטו עימך, אלא תשיבנו לו בלילה, הואיל והוא צריך לו בלילה.

1 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לִמְנֹעַ הַמַּשְׁכּוֹן מִבְּעָלָיו הֶעָנִי – שֶׁהֻזְהַרְנוּ שֶׁלֹּא לִמְנֹעַ הַמַּשְׁכּוֹן מִבְּעָלָיו בְּעֵת שֶׁהוּא צָרִיךְ אֵלָיו, אֶלָּא שֶׁנָּשִׁיב לוֹ כְּלֵי יוֹם בַּיּוֹם וּכְלֵי לַיְלָה בַּלַּיְלָה, וְעַל זֶה נֶאֱמַר דברים כד יב לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. וּלְשׁוֹן סִפְרֵי, לֹא תִשְׁכַּב וַעֲבוֹטוֹ אֶצְלְךָ, אֶלָּא תַּחְזִירֵהוּ לוֹ כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לוֹ בַּמֶּה יַחְלִיפֶנּוּ לְחֻלְשַׁת עִנְיָנוֹ עֲנִיּוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר הַכָּתוּב כִּי הוּא כְּסוּתֹהּ לְבַדָּהּ, הִיא שִׂמְלָתוֹ לְעוֹרוֹ וְגוֹ' שמות כב, כו. כָּל עִנְיַן מִצְוָה זוֹ, כְּתַבְתִּיו בְּמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁלּוֹ מצוה תקפז דְּהָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט שֶׁבְּסֵדֶר זֶה. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא הֶחְזִיר הַמַּשְׁכּוֹן לְעָנִי בְּעֵת שֶׁצָּרִיךְ לוֹ עָבַר עַל לָאו זֶה, אֲבָל אֵין לוֹקִין עָלָיו, לְפִי שֶׁהוּא לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה.

« ספר המצוות Negative Commandments 239 ספר המצוות Negative Commandments 241 »