ספר המצוות, מצוות לא תעשה קצ״ב

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Negative Commandments 191 ספר המצוות Negative Commandments 193 »

1 ספר מצוות קטן פתח ↗

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פ"י סמג לאוין סימן קמו י"ד סימן רצו שלא לאכול ערלה דכתיב ויקרא י״ט:כ״ג שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובזמן הזה הלכה למשה מסיני הוא דודאי אסור: והספק מותר: ואחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב חייב בערלה וגם בשל גוים ואם הגוי אומר שהפירות של ערלה הם אינו נאמן שלא נתכוין אלא להשביח מקחו: והנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ורש"י פי' בפי' חומש וערלתם ערלתו פירש ואטמתם אטומתו ויהא אטום וסתום מליהנות ממנו: שלש שנים יהיה לכם ערלים מאימתי מונה לו משעת נטיעתו יכול אם הצניע עד לאחר שתי שנים יהא מותר ת"ל יהיה בהוייתו יהא:

1 טור פתח ↗

הלכות ערלה ערלה כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל כל הנוטע עץ מאכל מונה לו שלש שנים מעת נטיעתו וכל הפירות שיהיו בו תוך שלש שנים כולם אסורין בהנאה לעולם בין עיקר הפרי בין הגרעינין בין הקליפה כגון קליפי אגוזים והרימונים והנץ שלהם והזגין והגרעינים של הענבים והתמד העשוי מהן והפגים והתמרים שאינם מתבשלים והענבים שלקו ואין נגמרין בבישולן כולן חייבין בערלה ופטורין מרבעי אבל העלין והלולבין ומי הגפנים פירוש כשחותכין הגפן נוטף ממנו במו מים מותרין משום ערלה האביונות והתמרות של צלף חייבין בערלה בד"א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ קפריסין חייבין והאביונות והתמרות פטורין ואלו שלש שנים אין נמנים מיום ליום אלא הולכין בהן אחר שנות העולם שהוא מתחיל מתשרי ואם נתעברה נתעברה לערלה ולרבעי ופעמים שאינו אלא שתי שנים ומ"ד יום ופעמים שהם יתירים על שלש שנים כיצד נטע קודם ט"ז באב שנשאר עדיין מ"ד יום עד ר"ח תשרי כיון שהגיע ר"ח תשרי עלתה לה שנה ומונה עוד שתי שנים ואם נטע ביום ט"ז ומיום ששה עשר ואילך מונה מר"ה תשרי הבא שלש שנים שלימים ולאחר ראש חדש תשרי של שנה רביעית כל הפירות שיחנטו בו קודם ט"ו בשבט יש להם גם כן דין ערלה אף שנגמרים אח"כ לא שנא היו שלשה שנים שלימים ערלה כגון שנטע מששה עשר באב ואילך לא שנא היו מקוטעים כגון שנטע מקודם י"ו באב והנחנטין בו מחמשה עשר בשבט של שנה רביעית עד ט"ו בשבט של שנה חמישית נקראין רבעי ויש להן דין מעשר שני לכל דבר ובזמן הבית היו צריכין להעלות לירושלים לאוכלם שם או לפדותם ולעלות הפדיון שם והם מותרין מיד אחר הפדיון ולאחר ט"ו בשבט של שנה חמישית הן חולין גמורין והאידנא שאין יכולין להעלותן לירושלים פודין אותם אחר שיגמרו ויתלשו ויכולין לפדות כולן בשוה פרוטה אפילו הן רבים וישחוק הפרוטה ויפזרנה לרוח או ישליכנה לנהר ויברך בשעת פדיון בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון רבעי ורבעי זה אינו חייב בלקט שכחה פרט ועוללות אלא מעלהו כולו לירושלים בזמן הביעור והאידנא פודהו כולו כתב הרמב"ם שאין נטע רבעי נוהג בה"ל אלא מיד אחר ט"ו בשבט של רביעית מותרין מיד בלא פדיון אבל בא"י נוהג בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית והורו מקצת הגאונים שאינו נוהג בח"ל אלא בכרם ולא בשאר אילנות ואין להוראה זו עיקר וא"א הרא"ש ז"ל הסכים להוראת הגאונים ערלה נוהג בכ"מ ובכל זמן בין בשל נכרי בין בשל ישראל אלא שבא"י הוא מן התורה ובח"ל הלכה למשה מסיני הלכך בא"י ספיקה אסור ובח"ל ספיקה מותר כיצד כרם שיש בו נטיעות של ערלה וענבים נמכרים חוצה לו אפילו יודע שהובאו מאותו הכרם מותרין רק שלא יראה שנבצרו מנטיעות של ערלה ואצ"ל כרם שהוא ספק ערלה שהוא מותר הבית של יין הטמונה בכרם של ערלה מותר שאין הגנב גונב בכרם זה וטומן בתוכו אבל ענבים שנמצאו טמונים בו אסורין שקרוב הדבר שגנבה ממנו וטמנה בתוכו אסור ליטע פרי של ערלה ואם נטעו הפירות שיוצאין ממנו מותרין דזה וזה גורם מותר ומותר ליטע יחור של ערלה שאין איסור ערלה אלא בפרי ישראל ונכרי שיש להם שדה בשותפות יכול ישראל לומר לנכרי טול אתה שני ערלה ואני אטול שני היתר כנגדן אפילו לא התנו תחלה והר"מ כתב דוקא שהתנו תחלה שיטול הנכרי שני ערלה וישראל יטול שני היתר כנגדן אבל לא התנו אסור ואפי' אם התנו תחלה אם באו לחשבון לומר כמה פירות אכל העכו"ם בשני הערלה כך יאכל הישראל כנגדו אסור שהרי זה כמחליף פירות של ערלה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה אחד הנוטע גרעין או יחור שעקר כל האילן ונטע במקום אחר ואחד המרכיב יחור באילן אחר ואחד המבריך שעושה גומא אצל האילן ומשפיל אחד מענפי האילן ומטמין אמצעיתו בגומא וראשו יוצא מצד האחר ונעשה אילן כולן חייבין בערלה ודוקא שחתכו מצד זה מעיקר האילן אבל כל זמן שהוא מחובר חשיב כאחד מענפיו ופטור ואם לאחר שגידל הענף שהבריך הבריך עוד ממנו ענף אחר בארץ ועושה כן כמה פעמים זה אחר זה כל זמן שהראשון מחובר לעיקר האילן כולן פטורין הפסיק הראשון מעיקר האילן חייבין ומתחילין למנות להן משעה שהפסיק והעיקר פטור ואם נעקר העיקר מהקרקע חזר להיות טפל לענף שהבריך ומונין בין לעיקר בין לענף משעה שנעקר אע"פ שמנהג עובדי אדמה להבריך הגפנים בכל שנה ושנה התיר רבי יצחק לשתות יין מגפני הנכרים משום דספק ערלה מותר וכתב א"א הרא"ש ז"ל הר"י מצא היתר לגפני נכרים אבל גפנים שישראל עובדים אותם ומבריכין אותם בכל שנה ושנה שהוא ערלה לא מצא היתר ואני רואה שפשט ההיתר בכל הארצות ואין משגיח ותרתי אני בלבי למצוא שום צד היתר להוציא רבים ממכשול והאריך בדבר והיוצא מכלל דבריו שאין מרכיב ומבריך חייב בערלה אלא בא"י אבל לא בח"ל אילן שנקצץ וחזר וגדל מהשורש כתב הרמב"ם שאינו חייב בערלה אא"כ נקצץ מעם הארץ אבל אם נשאר ממנו כל שהוא פטור וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאפי' נשאר בו עד טפח חייב ומטפח ולמעלה פטור אילן שעקרו רוח או שטפו נהר והוליכו למקום אחר ומהעפר שסביב שרשיו עמו והוסיף עליו שם עפר ונשרש שם בארץ אומדים אותו אם היה יכול לחיות בעפר הראשון שבא עמו בלא תוספת עפר ה"ז כנוטע במקומו ופטור מהערלה ואם לאו חייב אילן שנעקר ונשאר משרשיו מחובר אפי' כעובי המחט שמותחין בו הבגד לאחר אריגה בידוע שיכול לחיות בלא תוספת עפר ופטור אפי' הוסיף עליו עפר הרבה ילדה שאינה גבוה טפח חייבת בערלה לעולם משום מראית העין שנראה כאילו היא בת שנתה בד"א בנטיעה אחת או אפילו שתים כננד שתים ואחת יוצאה זנב אבל אם כל הכרם כך שרי דאית ליה קלא אילן זקן שנעקר ובו פירות ושתלו במקום אחד או שלקח ענף מלא פירות מאילן זקן והרכיבו בילדה אם ניתוסף בפרי עד שאין בפרי הראשון שהוא היתר חלק אחד ממאתים של התוספת אסור שגדולי איסור מבטלין ההיתר ואם לאו מותר אבל אם הרכיב ענף מלא פירות של ערלה בתוך אילן זקן הפירות של הענף אסורין לעולם אפי' גדלו הרבה שאין גדולי היתר מבטלין האיסור הנוטע עץ מאכל ואין דעתו לצורך אכילה אלא להיותו גדר לשדה או בשביל העצים לשורפן או לבנין פטור והוא שיהא ניכר שאינו לצורך אכילה כגון אם הוא לשרפה שנוטע רצופין ואינו מרחיק בין אילן לאילן כראוי ואם הוא לבנין שמשפה הענפים כדי שיתעבו ואם לגדר שהוא במקום שצריך לגדור ואפי' אם צדו האחד בין פנימי בין חיצון בין תחתון בין עליון לצורך אחד מאלו וצדו השני לאכילה את שלצודך אכילה חייב והשאר פטור ואם חישב עליו אחד כך בשנה ראשונה או שנייה לאכילה חייב בערלה וברבעי ומונין לו משעת נטיעה אבל לא חישב עליו אלא עד סוף שנה שלישית אין בו דין רבעי שאין דבעי בלא ערלה ואם נטעו למאכל ואח"כ חישב עליו לאחד מאלו חייב הנוטע לצורך מצוה כגון לצורך לולב או אתרוג חייב הנוטע בתוך שלו לצורך רבים חייב וכתב הרמב"ם בד"א בא"י אבל בח"ל פטור וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה: הנוטע בד"ה לצורך עצמו והגזלן שנטע והנכרי שנטע בין לעצמו בין לישראל והנוטע בבית ועל גג שמילאו עפר ונטע בו חייבין הנוטע בספינה או בעציץ של חרס חייב אע"פ שאינן נקובים ובשל עץ אם נקובים חייב ואם לאו פטור העולה מאליו בישוב חייב ובמדבר ל"ש עולה מאליו ול"ש נטעו אינו חייב אא"כ עושה טפילה כדי להביא פירותיו לישוב:

1 משנה תורה, מצוות לא תעשה פתח ↗

שלא לאכול עורלה, שנאמר "שלוש שנים, יהיה לכם ערלים--לא ייאכל" ויקרא יט,כג.

1 הזהירנו מאכול ערלה. והוא אמרו יתעלה יהיו לכם ערלים לא יאכל. ומי שאכל ממנו כזית לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת ערלה, ואיסור אכילת ערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני, אמנם לשון התורה בארץ ישראל לבד. קדושים, שם:

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

הנוטע א אילן מאכל הפירות שעושה אותו אילן כל שלש שנים משהיה נטוע הרי אלו אסורין באכילה ובהנאה שנ' שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל וכל האוכל מהן כזית לוקה מה"ת בד"א בנוטע בא"י שנ' כי תבאו אל הארץ אבל איסור ערלה בחו"ל הל"מ כדאמר בקידושין דף ל"ז וכן הל"מ שודאי ערלה בחוצה לארץ אסורה וספיקה מותרת ובהלכות נטע רבעי יתבאר במ"ע קל"ו דברים האסורים משום ערלה ודברים המותרין ותניא בקידושין דף ל"ח ובפר' בתר' דערלה ומסקנא כך היא שספק ערלה וכלאי הכרם בארץ אסור ובסוריא שהוא ארם צובה שכבש דוד מותר כיצד היה כרם ערלה וענבים נמכרים חוצה לו היה ירק זרוע בכרם וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר בסוריא מותר ובה"ל אפי' ראה הענבים יוצאין מכרם הערל או ירק יוצא מן הכרם לוקח מהן והוא שלא יראה אותו בוצר מן הערלה או לוקט מן הירק בידו, כרם שהוא ספק ערלה או ספק כלאים בא"י אסור ובסוריא מותר ואין צ"ל בחוצה לארץ כדאיתא בפ' בתרא דערלה דף פ"ג שנינו בקידושין דף ל"ו מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובח"ל וכל שהיא תלויה בארץ אינם נוהג' אלא בארץ חוץ מן הערלה וכלאי הכרם רבי אליעזר אומר אף החדש, שנינו סתם משנה בסוף מסכת ערלה דף פ"ג החדש אסור מה"ת בכ"מ והערלה הלכה והכלאי' מד"ס וגרסינן בירושלמי שם ובתוס' דקדושין מביא בד"ה כד דף ל"ו רבי יונה בעי למה לא תנינן אף החלה פי' אפי' היא מדרבנן שהרי שונה כלאים שהן מדרבנן ומתרץ שם אמר רב יוסף לא נשנית משנתינו אלא בדברי' הנוהגים בישראל ובעכו"ם אבל חלה אין נוהגת בעכו"ם הא למדת שערלה וכלאי הכרם וחדש נוהגין בח"ל אף בשל גוים וגם אומר ביבמות דף קכ"ב גוי שהיה מוכר פירו' בסוף ואמר פירו' הללו של ערלה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום לא נתכוין זה אלא להשביח מקחו שהפירות מאילן בחור הם טובים יותר ועוד אומר בפ' אין מעמידין עבודה זרה דף ל"ה שהגבינות העכו"ם אסורין מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה וצריך לדקדק מאחר שערלה וכלאים נוהגים בשל עכו"ם היאך מתירין לשתות יין עתה לפי שנוהגין עכשיו בכרמים שלנו כשזומרים אותם בכל שנה ושנה שנועצים ראש הגפנים בארץ וקורין לזה פרובנ"ירה בלעז ואחר שהשריש ראש הגפנים בארץ חותכין אותו להבדילן מן השרשים ונעשה כשני גפנים ועניין זה קרוי הברכה ותניא בר"ה דף ט' לעניין ערלה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב והא דתניא בת"כ קדושים פ' ה' ונטעתם פרט למבריך ומרכיב זה כשלא חתכו באמצע שעדיין מחובר הוא באילן הזקן ונותן רבינו יצחק טעם להיתר מפני שאני דן בכל אחד שאינו ערלה וספק מותר מאחר שלא ראינוהו לוקט ואף על פי שמסיק בקידושין דף ל"ט סתם ספיקה שלא להורות ברבים מ"מ אמת הוא שספק מותר וגם פי' שם רבינו גרשם כי לא אמר לסתם ספיקה אלא להם שהיו מקילין גם בודאי שהיו אומרים אין ערלה בה"ל וגם כשנותנין הענבים בגיגית גדולה שמא נתבטל באחד ומאתיים אחרי כן כתב רבי' שמשון בן ר' אברהם בתו' דקדושין דף ל"ו וז"ל שוב בדקתי בעובדי כרמים ואמרו לי כי רוב כרמים מוברכים שרוב הכרם באות עשר ידות כמעט ע"י הברכה שקורין פרובני"ר ושאלתי היאך מבריכין ואמרו לי כשיש לשרש שלש ראשים או ארבעה שיוצא מן השרש ועושין הפירות סמוך לשרש מכסין בעפר כל אותם ראשים מלמטה ואין ניכר השורש הראשון כלל ונראה הראשון כששה גפנים יוצאין כל אחד מן הקרקע ואין דומה בעניין זה איסור ערלה כלל שלעולם קיים שורש הראשון ולא גרע במה שנתכסה ונטמן בארץ עכ"ד נראה לרבי' משה בפר' י' דאיסורי מאכלות שאין דין נטע רבעי נוהג בח"ל, אבל אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל שלא אסרו אלא הערלה וק"ו הדברים ומה סוריא שהיא חייבת במעשרות ובשביעית מדבריהם אינה חייבת בנטע רבעי כמו שיתבאר בהלכות נטע רבעי מ"ע קל"ז ח"ל לא שכן שלא יהא נטע רבעי נוהג בה וגם ר"י דקדק בתשובה אחת מההיא ברכות דף ל"ז דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל שאין נטע רבעי נוהג בח"ל משום דבארץ איכא דלית ליה רבעי שם בדף ל"ו ודסוגי' בתו' שם אלא בכרם ושוב מצא כן בתשובת דשאלתות דרב אחאי בסימן ק' אבל בארץ נוהג בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ובהלכות נטע רבעי דלעיל יתבאר משפטי פדיונו ודין אכילתו מאימתי מונין לערלה ולרבעי כיצד פודין פירות רבעי בזמן הזה אחר שאוסף אותם מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון נטע רבעי ואחר כן פודה אותן אפי' בפרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו ומשליך אותה פרוטה לים המלח או מחללו על שוה פרוטה מפירות אחרות ואומר כל פירות אלו מחוללים על חטין אלו על שעורין אלו וכיוצא בהן ושורף אותן כדי שלא יהא תקלה לאחרים וכן בכרם רבעי השיב רבינו יצחק בתשובה אחת אחרי ששאלתות דרב אחאי שהוא בר סמכא וקדמון וגם רב יהודאי גאון מביא מדבריו ראיה בהרבה מקומות פוסק שיכול לחלל שוה מנה על שוה פרוטה ראוי הוא לסמוך עליו וכן בכל הקדשות אמר שמואל בב"מ דף נ"ז הקדש שוה מנה שחלל על שוה פרוטה מחולל, ואומר התלמוד בערכין דף כ"ט אימר דאמר שמואל שחללו בדיעבד לכתחילה מי אמר ומתרץ בד"א בזמן שבית המקדש קיים ומשום פסידא דהקדש אבל בזמן הזה אפי' לכתחילה:

1 ספר המצוות לרס"ג פתח ↗

וְעָרְלָה

1 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל עָרְלָה – שֶׁלֹּא נֹאכַל מִפֵּרוֹת הָאִילָן תּוֹךְ זְמַן עָרְלָתוֹ ספרא קדושים ג ג וְהֵן שָׁלֹשׁ שָׁנִים רִאשׁוֹנוֹת לִנְטִיעָתוֹ, וְאֶחָד הַנּוֹטֵעַ נְטִיעָה אוֹ יִחוּר מִן הָאִילָן, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יט כג שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, כָּתַבְתִּי בְּמִצְוַת נֶטַע רְבָעִי מצוה רמז בְּזֶה הַסֵּדֶר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה. מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ערלה א, א שֶׁהַנּוֹטֵעַ לִסְיָג וּלְקוֹרוֹת פָּטוּר מִן הָעָרְלָה דְּעֵץ מַאֲכָל כָּתוּב, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא יִטַּע אוֹתוֹ לְדַעַת שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה הָאִילָן סְיָג סְבִיב גִּנָּתוֹ, אוֹ לְדַעַת שֶׁיַּעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ קוֹרָה לְבֵיתוֹ. נָטַע לִסְיָג אוֹ לְקוֹרָה וְחָזַר וְחָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכָל חַיָּב בָּעָרְלָה, כֵּיוָן שֶׁעֵרֵב בּוֹ מַחְשֶׁבֶת חִיּוּב חַיָּב. וְשׁוֹמֵר הַפְּרִי חַיָּב בְּעָרְלָה. וּכְמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ ברכות לו ב: אֶת פִּרְיוֹ אֶת הַטָּפֵל לְפִרְיוֹ. כְּלוֹמַר, שׁוֹמֵר הַפְּרִי. וּבַתְּנָאִים הַיְּדוּעִים לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא שֶׁיֵּאָסֵר הַשּׁוֹמֵר הָעוֹמֵד בַּפְּרִי עַד שָׁעָה שֶׁיַּגִּיעַ הַפְּרִי לִכְלַל אִסּוּר עָרְלָה. וְעוֹד שֶׁיְּהֵא הַפְּרִי צָרִיךְ אֵלָיו כָּל כָּךְ, דְּאִי שָׁקְלַתְּ לֵהּ לַשּׁוֹמֵר מָאֵית פֵּירָא. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁהַצָּלָף חַיָּב בְּעָרְלָה מִן הָאֶבְיוֹנוֹת בִּלְבַד, אֲבָל הַקַּפְרִיסִין מֻתָּרִין מִזֶּה הַטַּעַם שֶׁאָמַרְנוּ, כִּי יָדוּעַ הוּא, דְּאִי שָׁקַלְתָּ לֵהּ לְקַפְרָס מִקַּמֵּי דְּמָטֵי פֵּירָא לְאִסּוּר עָרְלָה לָא מָאֵית פֵּירָא. וְדִין הַנּוֹטֵעַ לָרַבִּים ערלה שם ב וְהַנּוֹטֵעַ לְמִצְוָה, וְהַנּוֹטֵעַ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב, שֶׁחַיָּב בְּעָרְלָה, וְדִין יַלְדָּה שֶׁסִּבְּכָהּ בִּזְקֵנָה נדרים נז, ב וְיֶתֶר פְּרָטֶיהָ מְבֹאָרִין בְּמַסֶּכֶת עָרְלָה. וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְכָתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה ספהמ"צ ל"ת קצב וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, דְּאִסּוּר עָרְלָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אָמְנָם לְשׁוֹן הַתּוֹרָה הוּא בָּאָרֶץ בִּלְבַד, עַד כָּאן. לְפִי שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בְּפֵרוּשׁ וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם. דְּמַשְׁמַע דְּדַוְקָא בָּאָרֶץ, וּבְפֵרוּשׁ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּעִנְיַן הָעָרְלָה קדושין לט, א כִּי כָּךְ נֶאֶמְרָה עָלֶיהָ הַהֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי וַדָּאָהּ אָסוּר, סְפֵקָהּ מֻתָּר, כְּלוֹמַר, שֶׁאֵין עִנְיַן אִסּוּרָהּ כְּמוֹ שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ סָפֵק בְּדָבָר שֶׁהוּא מִן הַתּוֹרָה, יֵשׁ לָנוּ לֶאֱסֹר אוֹתוֹ מִסָּפֵק, דְּקַיְמָא לַן סָפֵק אִסּוּר דְּאוֹרָיְתָא אָסוּר, וּכְמוֹ כֵן בֵּאַרְנוּ עִם הַפֵּרוּשִׁים הַטּוֹבִים, שֶׁסְּפֵק הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי לְחֻמְרָא. וּבְעִנְיָן אִסּוּר עָרְלָה קִבַּלְנוּ כִּי בְּפֵרוּשׁ נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה, שֶׁיְּהֵא סְפֵקָהּ מֻתָּר. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא שֶׁאֵין אִסּוּר עָרְלָה חָל כְּלָל בִּסְפֵיקָא, יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִילָן שֶׁל עָרְלָה בְּגִנָּתוֹ וּבָא חֲבֵרוֹ וְאָכַל מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ נִזְקָק לְהוֹדִיעוֹ כְּלָל כִּי הוּא עָרְלָה. וּבְעִנְיָן זֶה מָצָאנוּ בַּגְּמָרָא שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם. סַפֵּק לִי וַאֲנָא אֵכוּל כְּלוֹמַר שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָדַע הָאָדָם בְּוַדַּאי שֶׁהִיא עָרְלָה, שְׁרִי לֵהּ לְמֵיכַל מִנֵּיהּ. וְהָעוֹבֵר עַל מִצְוָה זוֹ וְאָכַל כַּזַּיִת מִפֵּרוֹת הָאִילָן תּוֹךְ שְׁנֵי עָרְלָה, אוֹ אֲפִלּוּ מִשּׁוֹמֵר הַפְּרִי אוֹתוֹ הַיָּדוּעַ שֶׁנֶּאֱסַר עִמּוֹ חַיָּב מַלְקוּת.

« ספר המצוות Negative Commandments 191 ספר המצוות Negative Commandments 193 »