ספר המצוות, מצוות לא תעשה קע״ח

מהדורה: ספר המצוות, ורשה 1883

« ספר המצוות Negative Commandments 177 ספר המצוות Negative Commandments 179 »

1 ספר מצוות גדול פתח ↗

האוכל א כזית משרץ המים לוקה מה"ת שנ' אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים ומהו שרץ המים כל שאינן בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור ואע"פ שלאו שבכללות אין לוקין עליו זהו במקום שאין שם לאו אלא הוא אבל במקום שיש שם לאו שלא הוא לוקין על כל אזהרותיו ואמר מר בפסחים דף כ"ד אכל פוטיתא הוא שרץ המים לוקה ארבע הוא לאו זה ולא תטמאו בהן הרי שנים ובבשרם לא תאכלו הרי שלשה ולאו רביעי במשנה תורה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו עוד אומר שם אכל נמלה לוקה חמש לאוין דשרץ הארץ תמצאו בסדר פרשת שמיני וב' מהן הן הלאוין שהזכרנו אל תשקצו נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהן והאוכל צרעה לוקה שש חמש לאוין דשרץ הארץ שהזכרנו ולאו דשרץ העוף הכתוב במשנה תורה וכל שרץ העוף שקץ לא יאכל בתו' שם ומה שאינו מונה בלאוין דשרץ הארץ הלאו הכתוב בקדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בכהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה מפני שאותו המקרא מדבר כשמנה שרצים דווקא כמו שכתוב אח"כ אשר הבדלתי לכם לטמא במובדלים הכתוב מדבר וכן מפרש במעילה דף ט"ז בחולין דף ס"ז אמר שמואל קישות שהתליעה באיביה כלומר בעוד שהיא מחוברת באילן אסורה התולעת משום שרץ השורץ על הארץ ופי' רבי' שלמה שכיון שמהלכת התולעת בתוך הקישות והיא מחוברת לקרקע הרי היא כשורצת ע"ג קרקע אבל אם התליעה בתלוש מותרת התולעת ואמרינן שם לימא מסייע ליה דתנא חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשים והתולעים שבתמרים שאינן על הארץ ומותרין ותניא בברייתא אחרת כל לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים שאסורים וסובר שברייתא שמתרת בתלוש ושאוסרת בתולעת שבזיתים בעודן מחוברין בעיקרי זיתים כעין דבריו של שמואל ודוחה שלא תסייע לשמואל מכאן כי הברייתא שמתרת מדברת כשהתליעה במחובר וחולקת על שמואל והברייתא האוסרת מדברת כשהתליע האילן עצמו דיקא נימא דקתני בעיקרי זיתים דמשמע בעיקרי העץ מכאן מדקדק ר"ת והרי"ץ בר אשר שאין הלכה כשמואל שאומר התלמוד דיקא נמי לסתור דבריו, ובה"ג ובשאלתות דרב אחאי פוסק הלכה כשמואל מדקאמר רב פפא בחולין ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה הני תמרי שהתליעו לבתר תריסר ירחי שתא שרו משמע שפוסק שהתמרים שהתליעו במחובר אסורים וכששהו שנים עשר חדש כשנעקרו ונמצא בהן תולעת ודאי התליעו בתלוש דאמר רב הונא שם כל בריה שאין לה עצם אין מתקיים י"ב חדש ויש להחמיר כדבריהם כי גם הברייתות שלמעלה יש לפרשם שלא יקשו לשמואל כאשר בארנו למעלה התולעת שהתליעה הפרי בתלוש שהתרנו בד"א שלא יצא חי אבל אם יצא חי מן חלל הפרי אפי' על גב הפרי אסור משום שרץ השורץ וגו' כמו שמפרש שם דף ס"ז והתולעים שנמצאו בשרביטי גוש"ש כל סוגיו' אלו במ"ע ל"ה של פולין ופיי"ש שאותם באו במחובר אסורין ואותן זבובים שבתוך גוף הפולין עצמן באין כתלוש ומותרין ואינם אסורין אא"כ פירשו חיים ומשפירשו אינם חוזרים ונכנסין לכך כשנמצאו בתבשיל של קדירה עם הפולין והם מתים מותרין שבתלוש גדלו בפולין ואין בהן משום השרץ השורץ על הארץ ויש שמחמירים ונותנין אותן תחילה לבשל במים רותחין כדי שימותו מיד בתוך הפולין שאם ישימו הפולין במים צוננים אולי מחמת המים יצאו הזבובים לחוץ בתוך המים ונאסרו ומתים שם בשעת רתיחה והרי אוכלם בקערה שרביטי נוש"ש של פולים ושל פויי"ש שנתבשלו ונמצא תולע באחד מהם השרביט שנמצא בה התולע זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין ואפי' ע"י ששים של היתר שיש במחבת וכן דגים קטנים שנתבשלו ונמצא באחד מהם דג טמא הדג טמא זורק לחוץ והשאר יש שאוסרין אפי' ע"י ס' לפי שכשמערה המים חמין פעמים בסוף העירוי עם מעט מים ישנו לדג טמא עם ב' דגים או ל' דגים ונאסרו וחוזרין ונוגעין חמין לכל שאר הדגים, ואומר הרב ר' ברוך בן רבי' יצחק בספרו שם ובס"ת קצר מבואר יותר שהן מותרין מפני שאותן הכ' או הל' שנאסרו בטלים ברוב בתערובתם כי אין שייך לומר בריה לא בטלה אלא בבריה שאיסורה מחמת עצמה ולא מחמת בליעת איסור אחר ואינן חוזרין ואוסרין השאר שבמחבת אע"פ שנוגעין בהן חמין לפי שאיסור הנבלע ואין איסורו מחמת עצמו אינו חוזר ונפלט ביבש אע"י מים שעמהן כמו שנבאר בעזרת הבורא ל"ת ק"מ וקמ"א אמנם ביצים שנתבשלו ונמצא באחד מהן אפרוח או דם הכל אסור דאין רגילות לבשל בצים כל כך ביחד שיהא עשרים בצים או שלשים שנאסרו בטלין בתערובות ברוב של היתר לכן טוב להמתין עד שיצטננו קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם, ואם רוצה למהר ישים מים צוננין עמהן לצננם תחילה כתב מורי רבינו יהודה כי אע"פ כן לא היה מצריך רבינו יצחק להגעיל המתכת כי אמר בשביל ספק כזה אין לחוש שנשארו בסוף אלא העמד המחבת בחזקת כשרות שהיתה מתחילה ועוד היה רבינו שמשון אומר טעם אחר להתיר שיש לנו לומר דאיסורא ברובה איתא בדאמרינן בפ' התערובות דף ע"ד גבי טבעת של ע"ז שנתערבה הילכך אין לתלות שבסוף העירוי עם מעט מים נשאר שם הדג טמא בחולין דף ס"ז תניא את נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה פי' הם תולעים הנמצאים בכבד או בחתיכת בשר שבאו מחיי הבהמה וכן פוסק שם הילכתא קוקוני אסירי ופי' ר"ת בתוס' שם הם תולעים שבדג שבאו מחיי הדג שאין לפרש תולעים שבבשר שאם כן רב שישא שמתירם יקשה היאך חולק על הברייתא אמנם אם לאחר מיתה באו התולעים בחתיכת בשר מחמת סרחון או בחתיכת דג או בגבינה אז אפי' התולעים מותרין שאע"פ שאומר שם בעיא היא שם ולא איפשיטא וכל תיקו דאורייתא לחומרא תולעים שפירשו על גג תמרה אסורין בד"א כשפירשו מחיים אבל תולעים מתים שנמצאו בקערה שנפלו מן הבשר שהוסרח אין בכך כלום וגם אין לחוש שפירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותן שהיו לחוץ נפלו כשהדיחו הבשר וכן בארנו למעלה ל"ת קכ"ט ובגמ' שם בדף ס"ו שהמים שבכלים ושבבורות ובשיחין ובמערות שהן עצורין ככלים שהשריצו תולעים ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע ואע"פ שבולע בשעת שתייה מאותן התולעים והוא הדין שאותן יבחושין שהן זבובים קטנים הנמצאים ביין ובשכר שהן מותרין בד"א בשלא פירשו ממקום ברייתן אבל אם פירש השרץ אע"פ שחזר לתוך הכלי או לתוך הבור אסור פירש לדופני דחבית וחזר ונפל לתוך המים או לתוך השכר מותר וכן אם פירש לדופני הבור או המערה וחזר למים מותר תניא שם בדף ס"ז את נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן לפיכך אם סינן את היין או השכר ואכל היבחושין או היתושין או התולעים אחר שסיננן ורחשו על המסננת לוקה משום שרץ המים או שרץ העוף אע"פ שחזרו לתוך הכלי אחר שסיננן ומטעם זה אוסר רב הונא שם לסנן שכר על קסמים בלילה שמא לא יראה היבחושים אם יפרשו על המסננת ואחר כך יפלו לתוך הכלי ולא ירגיש זה שהזכרנו למעלה ל"ת קל"א שבאכילת שרצים צריך כזית בד"א כשאכל מבריה גדולה אבל האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מה"ת ואפי' היתה פחותה מחרדל בין שאכלה מתה בין שאכלה חיה כדאמר במכות דף י"ז ובפסחים דף כ"ד אכל נמלה לוקה חמש כל המאכל היוצא מן המינין האסורין שלוקה על אכילתן הרי אותו המאכל אסור באכילה מה"ת כגון חלב בהמה וחיה טמאין וביצי עוף ודג הטמא כמו שיתבאר אמר חזקיה בחולין דף ס"ד מניין לביצה טמאה שהיא אסורה שנ' ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה אלא זו היא ביצתה ואומר הרי"ץ בתוס' שם בד"ה שאם שמן הדין אפי' ביצת עוף טהור אסורה כאבר מן החי שלא מצינו דבר הבא מן החי שיהא מותר והתירה הכתוב בפרשת שלוח הקן שדורש שם בפרק שילוח הקן דף ק"מ ואת הבנים תקח לך בראויין לך כגון ביצים טהורים פרט לעוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא שאין הבנים ראויין לך אלא לכלביך והיתר זה חדוש הילכך היה לנו לומר שגם ביצי עוף טמא יהיו מותרין לכך הוצרך הפסוק לאסור ביצה טמאה ובעניין זה אומר בבכורות דף ו' שדורש שם הגמל הגמל לאסור חלב בהמה טמאה ואומר שם שצריך הפסוק לאסור מפני שמן הדין אפי' חלב בהמה טהורה אסור שלא מצינו דבר הבא מן החי שיהא מותר והתירו תורה שנ' זבת חלב ודבש הילכך אפי' של בהמה טמאה נמי יהא מותר הואיל וההיתר חידוש הוא לכך צריך הגמל הגמל לאסור חלבו ואע"פ שיש עתה שני דברי' הבאים מן החי דמותרין החלב והביצים מ"מ נחשבים חידוש מפני שאין שניהן באין מן החי כעניין אחד בחולין דף ס"ג ת"ר לוקחין ביצים מן הגוים ואין חוששין לחם לא משום נבילות ולא משום טריפות ומסיק ובלבד שיאמר הגוי משל עוף פלוני הם אלו הביצים ואנו מכירים שאותו עוף פלוני טהור ומקשה התלמוד שם למה צריך שיאמר הגוי כן ולבדוק בסימנים דתניא כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים ראשו אחד כך כלומר רחב ועב ועגול וראשה אחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה כן סימנין של עוברי דגים יבדוק בהן כשהן שלמים אם ראשו אחד כך וראשו אחד חד א"כ הם מדגים טהורים ומתרץ דסימני בצים אינם מה"ת לסמוך עליהם מפני שביצי עורב דומין לביצי יונה הילכך אנו צריכים לדברי הגוי כאשר בארנו בתוס' שם דף ס"ד בד"ה סימנין כל הסוגיא ומה שאנו לוקחין עתה ביצים מן הגוים אע"פ שאינם אומרים של עוף פלוני הם אנו סומכין על רוב ביצים המצויים בינינו שהם של עופות טהורים ומה שאנו לוקחין מן הגוים כגון או בלי"אש וקנטי"אה הם מיני פת הנילושים בביצים אע"פ שבחולין דף ס"ד אוסר ליקח מן הגוים בצים טרופות בקערה זהו לפי שאמרו אין מוכרין ביצים של עוף טריפה לגוי פן יחזור וימכרם לישראל אא"כ הם טרופות בקערה אבל בעיסה שנילושה בבצים אין ניכרת שום ריעותא ויש לסמוך על רוב ביצים שבינינו שאינן של עוף טריפה וגם אין לחוש שמא היה בהם דם דרוב ביצים אין להם דם ומעשים בכל יום שאוכלים ביצים צלויות אע"פ שאין יכולת ליבדק וכתב מורי רבי' יהודה דמעשה היה ואכל מהן רשב"ם ור"ת אחיו אמנם לבסוף היה ר"ת נזהר מהם מפני שאנו אומרים בע"ז דף ל"א ועי' שם בתוס' ביצה שצלאה עכו"ם בבית עכו"ם שאסורה משום בישולי גוים ואין גזירת בישולי גוים בכלל היתר גזירת הפת ששתי גזירות היו שגזירת הפת היתה בשמנה עשר דבר שגזרו תלמידי שמאי והילל וגזירת שלוקות בשול גוים קדמה מהם הרבה עד שהיה התלמוד ר"ל שם דף ל"ז ועי' שם בתוס' שהיא מה"ת ואומר הרי"ץ שאין נראה לאסור עיסה הנילושה בביצים מטעם בישולי גוים של ביצים מאחר שאין הביצים בעין שנתערבו בעיסה והעיסה עיקר שהרי אנו מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ אפס מטעם זה אין להתיר אותם פשטידא של דגים שאפו גוים שהשמנונית הוא בעין על העיסה וגם מתחלתו נאסר משום בישולי גוים ואינו דומה לעיסה הנילושה בביצים שהביצה נתבטלה בתחילה בעודה היה ולא נאסרה מעולם אומר ר"ת ג"כ בתוס' דחולין דלעיל אע"פ שאמרנו כי סימני ביצים אין לסמוך עליהם מפני שביצי עורב דומין לביצי יונה מ"מ סימני עוברי דגים דאורייתא ויש לסמוך עליהם בע"ז דף מ' וגם שם הסוגיא בתוס' קירבי דגים ועוברן אינם נקחים אלא מישראל מומחה שלקחן מן הגוי שמאחר שהוא מומחה להכירו אין יכול הגוי להטעותו ולמכור לו עוברי דגים טמאין ומקשה התלמוד למה לו מומחה ולבדוק בסימני עוברי דגים דתניא שהם כסימני ביצים כאשר בארנו למעלה ומתרץ כשנימוחו לאחר שבאו ליד הישראל ועתה מדקדק ר"ת למה אינו מתרץ סימני עוברי דגים לאו דאורייתא כמו שמתרץ גבי ביצים אלא ש"מ שיש לסמוך עליהם ועוד סומכין העולם לאכול אותו דג שקורין ברבוט"א על סימנים של עובריה אע"פ שאין לה קשקשת ואומרים מפני כן שודאי נשרו הקשקשין כשעולין מן המים בתוס' דליעל והרי"ץ בן אחותו היה אומר כי יש לדחות קצת אותה ראיה ולפרש כן למה לי מומחה לבדוק בסימנים כלו' כשיאמר של דג פלוני טהור הם וגם יש סימנים שיש תרתי לטיבותא היה לו להועיל בעניין זה אפי' בביצי עוף שאינן דאורייתא ולמה לי מומחה על זה הוצרך לתרץ כשנימוחו וא"ת יעמידנה בלא אמר של דג פלוני טהור הם ובלא נימוחו ויתרץ סימנין לאו דאורייתא י"ל מפני שרוצה להעמיד בכל עניין אפי' אמר של דג פלוני טהור לכך הוצרך לומר כשנימוחו על מה שאומר שנהגו לאכול ברבוט"א לאו בכ"מ נהגו כן כי באשכנז נהגו שלא לאוכלה, שנינו בעדיות דף ה' ביצת נבילה אם יש כמוה נמכרת בשוק ב"ש מתירין וב"ה אוסרין ומודים בביצת טריפה שהיא אסורה מפני שהגדילה באיסור ומקשה בה"ג בתוס' פ' הדר בד"ה אפי' דף ס"ב שב"ה חושבין הביצה כבשר נבילה ובביצה דף י' תניא השוחט את התרנגולת ומצא בה בצים גמורות שאינן מעורות בגידין מותרות לאוכלן בחלב לד"ה ותירצו דגבי בשר נבילה שאיסורה מה"ת החמירו בביצים אבל גבי בשר עוף בחלב שהוא מד"ס הקילו ור"ת תירץ בתוס' דלעיל דבביצת נבילה החמירו מפני שנבילה דבר האסור הוא אבל בשר בחלב שכל אחד וא' היתר בפני עצמו לא החמירו אבל לתירוץ ה"ג קשה דמשמע בחולין דף ק"ד דבשר עוף בחלב מה"ת שגוזר שם העלאה על השלחן אטו אכילה שמא יאכלנו באילפס רותח עם הגבינה ואם בשר עוף בחלב דרבנן א"כ היא גזירה לגזירה העלאה אטו אכילה ואכילת עוף אטו אכילת בהמה, ביצת נבילה שאוסרין ב"ה מד"ס הוא שהרי ביצה זו גדילתה בהיתר בחייה אבר ביצה טריפה היא ספיקא דאורייתא דשמא משעה שנטרפה התרנגולת לא היתה הביצה כי אם בשר מעורה בגידים בלא קליפה והרי היא כמו גוף האם ואחרי כן נגמרת בקליפתה, בחולין דף צ"ז וצ"ח נושא ונותן התלמוד בביצי עוף טמא ששלקן עם ביצים טהורים אם יש בהן בה לאסור משום דאמרי אינשי במיא דביעי בעלמא ונשאר הדבר בדיחוי לכן טוב להחמיר והא דת"ר שם דף ס"ד וכל הסוגיא גיעולי בצים מותרין ופי' רש"י ביצים טהורים ששלקן עם טמאין אין פליטת הגיעול של טמאין אוסרתן כדאמרי' שם דף צ"ז כמים דביעי בעלמא שאין להם טעם חולק ר"ת על פי' זה שאין עניין השמועה בזה אלא נראה לו כמו שמפרש בערוך בערך געל שהכו התרנגולת על רחמה ומפלת ביצים שלא נגמרו ולשון גיעול נופל זה כגון שורו עובר ולא יגעיל ואשמעינן שאין חשובין כאבר מן החי אע"פ שלא נגמרו ומותרין ובזה העניין מדבר השמועה שם בחולין דלעיל בהיתר ביצים מוזרות שזהו בהיתר הביצים עצמן וכפי' זה משמע בתוס' דמס' תרומות ששנינו שם ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות אם יש בהן בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות גיעולי ביצים מותרין באכילה בצים ששלקן ונמצא באחד מהן אפרוח אם יש בה בנ"ט אסורות ואם לאו מותרות בצים המוזרות נפש היפה תאכלם מצא באחד מהן דם זורק את הדם ואוכל השאר ואוכל דם דגים וחגבים בין היין בין מתים ואין חושש עכ"ל הברייתא הרי למדת שגיעולי ביצים וביצים ששלקן שני דברים הם, ובירר דתרומה וגם בתוס' דלעיל מביאה ובהג"ה מיימו' פרק ט"ו דהלכות מאכלות אסורות אומר מעשה בא לפני רב הונא ואמר קליפי איסור מעלין את ההיתר אמר ר' זעירא הדא דאת אמר' ששלקן בקליפיהן אבל קלופות בשאינן קלופות צריכין שיעור אחר מפני גיעולי בצים משמע שגיעולי בצים מדבר בבישול בפי' רש"י ונראה שמפני גיעולי ביצים אינה מן הגירסה ושום תלמיד הגיהו שהרי כתוב שם בירו' דלעיל אח"כ שורו עיבר ולא יגעיל ואין זה דומה לזה אם לא נפר' כפי' הערוך, ת"ר בחולין דף ס"ד נמצא על הביצה קורט דם זורק את הדם ואוכל השאר ומעמידה כשנמצא דם על הקשר ומפרש אח"כ דווקא של חלבון כלו' קשר של חלבון אבל נמצא על חלמון שלה כלו' על קשר של חלמון כל הביצה אסורה שדם שעל קשר החלמון אסור מה"ת וחשוב כבשר מפני שממנו אפרוח נוצר וכן אמר ר' זעירא במס' תרומות בירר ובתוס' דחולין דף ס"ד בחלמון אסור והוא שנמצא על זכרותו של חלמון על הקשר שממנו האפרוח נוצר ואם נמצא הדם במקום אחר בביצה שאין לא על קשר של חלמון ולא על קשר של חלבון אף הדם מותר כמו שמוכיח בכריתות דף כ"א דתניא יצא דם ביצים שאינו מין בשר יצא דם דגים וחגבים שכלו היתר משמע שכמו שדם דגים וחגבים מותר אך מד"ס כך מסיק שם ולקמן ל"ת קל"ז מביאה כל זמן שהוא עליהם וניכר שהוא מהם כמו כן דם ביצים ורש"י פי' בחולין דלעיל ובתוס' שם מבואר יותר והוא שנמצא הדם על קשר שלה אבל אם נתפשט הדם חוץ לקשר החלבון אף הביצה אסורה וזהו מפני שהדם על הקשר נתפשט חוץ לקשר אבל אם אין דם כלל על הקשר מודה שהכל מותר כאשר בארנו ויש שאין רוצים לסמוך על זה וקולפין מקום הדם אף כשנמצא במקום אחר בביצה, ביצה שמרוקמת ויש בה צורת אפרוח יש בה איסורא כל זמן שהאפרוח בתוך הקליפה, ואם יצא לחוץ מותר מיד לרבנן, ולראב"י אסור עד שיתפתחו עיניו כדאיתא בביצה דף ו' אע"פ שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מה"ת אין לוקין עליהם מיימו' פ"ג דמאכלות ומבואר שם במ"מ שנ' מבשרם לא תאכלו על הבשר הוא לוקה ואינו לוקה על הביצה ועל החלב והרי האוכל אותה כאוכל חצי שיעור שהוא אסור מה"ת ואינו לוקה ביומא דף ע"ד אבל מכין אותו מכת מרדות כך משמע בחולין במשנת כשירה שינקה מן הטריפה דף קט"ו בהמה טהורה שנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה במשנה פ"ה דמסכת עדיות דף ה' וכן ביצת עוף טהור שנטרף בביצת עוף טמא אפרוח של ביצת טריפה מותרת שאין מינו טמא כדמסקינן בתמורה דף ל"א היה העוף ספק טריפה אומר בחולין דף נ"ח שכל הביצים שתלד בשחלא ראשונה כלו' ערימה ראשונה משהין אותן אם טענה ערימה שנייה והתחילה לילד הותרו הראשונות שאם היתה טריפה לא היתה יולדת עוד ואם לא ילדה הרי הן אסורות ע"ז דף ל"ה חלב בהמה טמאה אינו נקפה ועומד כחלב בהמה טהורה ואם נתער' חלב בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה כשתעמוד אותם יעמוד חלב הטהורה ויצא חלב הטמאה עם הקום של גבינה והם מי חלב ומפני זה יתן הדין שכל חלב הנמצא ביד גוי אסור שמא עירב בו חלב בהמה טמאה וגבינות הגוים מותרות שאין חלב בהמה טמאה מתגבן אבל בימי חכמי המשנה גזרו על גבינות הגוים ואסרוה כדאיתא שם ובירו' שם גרסי' חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רוא' רב ירמיה אומר אסור מפני שמערבין בו חלב בהמה טמאה ר' יהושע בן לוי אומר מפני הגילוי, עוד אמרו בספ' העתים בשם הירו' דשבת שחמאותיהן מי"ח דבר דקתני התם תני ר' שמעון בן יוחי בו ביום גזרו על פיתן ועל שמנן ועל כבושיהם וכל מלוחיהן וגבינותיהם וחמאותיהן אמנם בירו' שלפנינו אין שם חמאותיהן ובכל הספרים שלנו בתלמודינו בע"ז דף ל"ה אומר שאסור מטעם חלב טמא כר' ירמיה וכן פי' רש"י ור"ת בתוס' שם כל הסוגיא תפש שיטתו כר' יהושע בן לוי ופי' דאגב איטפא עומד הארס שם ואע"פ שעכשיו אין אנו נזהרין בגילוי אין להקל בגבינות הגוים מפני שנגזר במניין כמו שאומר שם דף ל"ה גזירה חדשה היא ואע"פ שבטל הטעם צריך מניין אחר להתירו כדמוכח בביצה דף ה' מדכתיב שובו לכם לאהליכם, שאלו את רבי' יצחק על הרבה גבינות שעשה ישראל בבית העכו"ם והניחום שם ארבעה ימים או הי להתייבש ונתייבש והיו חתומין בחותם בדפוס של עץ ושכחו הדפוס בבית הגוי' ויראין פן זייף העכו"ם וחתם אחרי כן כמו כן אחרים באותו דפוס והשיב כי מאחר שאיסור גבינות עכו"ם משום גילוי כר' יהושע בן לוי שדבריו עיקר ואין אנו נזהרין עכשיו משום גילוי יש להתיר הגבינות כי התורה חסה על ממונן של ישראל ויש לומר שירא העכו"ם לזייף ובהרבה ענייני' יחוש העכו"ם כיון שהיהודי רגיל לעשות חותמו במקום מיוחד שיש לו בחותמו טביעות עין או סי' וגם בשנותני' להם עורות לעבד לשם כתבי הקדש מסמנין בנקבים באמצע הדפין במרצע כגון אותיות והרבה נקל לגוי לזייף כי יכול לתת העורות הנקובים על שאינן נקובי' וינקב כעין שעשה הישראל ואע"פ כן אין חוששים לזיוף כי ירא שמא לא יכוון וגם ירא העכו"ם פן יבין הישראל הדבר מחמת שהגבינות שנעשו אח"כ לחות יותר' ועוד השיב שראה רבי' יעקב שהקפיד על אחד שהיו רחלותיו אצל עכו"ם אחד והיה שולח שם בכל בקר את בתו לראות ולא היתה מספקת לבא שם עד שחלבו רובו או כולו הורו מקצת גאונים שכל גבינות העכו"ם אסורות בין שהעמידן בדבר האוסר בין שהעמידם בדבר המותר שכללם בגזירתם הכל אפי' במקום שאין שם טעמי דאיסור המפורשים שם בדף ל"ה גזירה אטו במקום שיש טעמי דאיסור ועוד שם ערבו בו חלב טמא אע"פ שאינו נקפה נשאר ממנו בין חריצי הגבינה כמו שאומר שם איכא דקאי ביני אטפי לדברי ר' יהושע בן לוי, שאומר בירו' דע"ז ובתוס' שם בד"ה לפי דף ל"ה ועי' שם מפני הגילוי גרסי' בירו' ויעמיד פי' ויבשנה א"ר שמואל בר' יצחק מפני ארס הנתון בין הנקבים פי' ואין מניח ליבש כן כתב מורי ור"ח מפרש גם בגמרא שלנו שם בדף ל"ט כדברי ר' יהושע בן לוי אמרינן בע"ז שם שישראל שישב בצד העדר של גוים והלך העכו"ם והביא לו חלב מן העדר אע"פ שיש בעדר בהמה טמאה הרי זו מותר אע"פ שלא ראה אותו חולב והוא שיכול לראותו כשהוא חולב כשיעמוד שהעכו"ם מתיירא לחלוב מן הטמא שמא יעמוד ויראה אותו' מסקי' בכתובות דף ס' חלב האדם מותר באכילה אע"פ שבשר האדם אסור באכילה בעשה כאשר בארנו לע"ל קכ"ז ובתורת כהנים פ' שמיני פ' ד' גרסי' ומביאה בכריתות דף כ"ב יכול יהא דם חלב ובשר של מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתו ת"ל הוא טמא למעטם אבל אסרו חכמים בכתובות דף ס' כל דסוגיא לגדול לינק אותו מן השדים אלא חולבת אשה לתוך הכלי וגדול שינק מן השד כיונק מן השרץ ומכין אותו מכת מרדות עוד פוסק שם רב יוסף כדברי ר' יהושע בן לוי שיונק תינוק והולך אפי' ד' וחמש שנים ואם גמלוהו ופירש ג' ימים או יותר מחמת בוריו ולא מחמת חוליו כדאיתא בירו' שם בדף ל' ע"א אינו חוזר ויונק והוא שגמלהו אחר כ"ד חדש אבל בתוך זמן זה אפי' גמלוהו חדש או שנים מותר לחזור ולינק עד סוף כ"ד חדש, גרסי' בירו' דע"ז ומביאה מקצתה בגמרא שלנו ביבמות דף קי"ד תני יונק התינוק והולך מן הנכרית ומן הבהמה טמאה ומביאין לו חלב מ"מ ואין חוששין לא משום שקץ ולא משום טמאה, סתם משנה שנינו בבכורות דף ה' כל היוצא מן הנקרא טמא טמא ומן הטהור טהור הילכך פרה שילדה כמין סוס או חמור מותר וסוסיא שילדה כמין פרה אסורה שם בדף ז' אבל דג טהור שבלע דג טמא אסור ודג טהור הנמצא במעי דג טמא מותר כדאמר רב אשי בבכורות שם שאין דגים משריצים אלא במינן ואם כן ודאי בלעו תניא בבכורות מפני מה אמרו דבש דבורים מותר והרי הוא יוצא מן הטמא מפני שאינו מתמצית גופן אלא כונסין אותו מכל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכורת בימות החמה כדי שימצאו אותן לאכול ממנו בימות הגשמים ומטעם זה היה ראוי להתיר אף דבש הצרעים וכן פוסק רבינו יעקב מדתנן סתם משנה במכשירין פ"ו דבש הצרעין טהור ומותר באכילה אבל רבינו יצחק בן אחותו פוסק שהוא אסור כרבי יעקב שאוסרו שם בברייתא בפ"ק דבכורות אע"פ שהתיר דבש דבורים מגזירת הכתוב שנ' את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואי זה זה דבש דבורים אעפ"כ אוסר דבש הצרעין שאינו בכלל ההיתר מפני שאינו נקרא דבש סתם כדבש דבורים אלא יש לו שם לווי שנקרא דבש הצרעים ונקרא שם הטמא עליהן וכן סובר שם רב ששת כרבי יעקב שאין דבש דבורי' מותר אלא מגזירת הכתוב שהיה ראוי לאוסרו הואיל והיה בתוך גופו של טמא דבש דבורים אע"פ שגופי השרצים של דבורים שהם אסורים מעורבים על הדבש וכשמפרישין הדבש מהם מחמין אותם ומרתיחין אותן אין לחוש דקי"ל נטל"פ מותר ועוד שהדבורים הם כנבלה סרוחה מעיקרא שמותר אליבא דמ"ד נמי נטל"פ אסור כדאיתא בע"ז דף כ"ד אמר רב בנדה דף מ"ח בהמה טהורה שילדה או שנמצא בה ברייה שיש לה שני גבים ושני שדראות אסורה באכילה והלכה כרב באיסורי וזו היא השסוע' שנאסרה בתורה שנ' את זה לא תאכלו וגו' השסועה כך קבלו רבותינו בחולין מפי השמועה שזו היה בריה שנולדה שסועה לשתי בהמות::

1 ספרא פתח ↗

ג "אל תשקצו את נפשֹׁתֵיכם בכל השרץ הַשֹּׁרֵץ על הארץ" – להביא שפרשו לארץ וחזרו. יכול יטמאו טומאה חמורה? תלמוד לומר "ולא תטמאו בהם". יכול לא יהיו פוסלים את הגוף? תלמוד לומר "וְנִטְמֵתֶם בם". יכול אף דמה וחלבם כיוצא בם? תלמוד לומר "בם" – בם אתה מיטמא ואי אתה מיטמא בדמם וחלבם. "ולא תטמאו בהם וְנִטְמֵתֶם בם" – אם מטמאים אתם בהם סופכם ליטמא בם. "כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני" – כשם שאני קדוש כך אתם קדושים; כשם שאני פרוש כך אתם היו פרושים.

1 משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

אֵלּוּ הַמִּינִין הַנִּבְרָאִין בְּפֵרוֹת וּבְמַאֲכָלוֹת אִם פָּרְשׁוּ וְיָצְאוּ לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ לְתוֹךְ הָאֹכֶל מִי שֶׁאָכַל מֵהֶן כְּזַיִת לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יא מב "לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" לֶאֱסֹר אֵלּוּ שֶׁפָּרְשׁוּ לָאָרֶץ. אֲבָל אִם לֹא פָּרְשׁוּ מֻתָּר לֶאֱכל הַפְּרִי וְהַתּוֹלַעַת שֶׁבְּתוֹכוֹ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהִתְלִיעַ הָאֹכֶל אַחַר שֶׁנֶּעֱקַר מִן הָאָרֶץ. אֲבָל אִם הִתְלִיעַ וְהוּא מְחֻבָּר. אוֹתָהּ הַתּוֹלַעַת אֲסוּרָה כְּאִלּוּ פֵּרְשָׁה לָאָרֶץ שֶׁעַל הָאָרֶץ נִבְרֵאת וְלוֹקִין עָלֶיהָ. וְאִם סָפֵק אֲסוּרָה. לְפִיכָךְ כָּל מִינֵי פֵּרוֹת שֶׁדַּרְכָּן לְהַתְלִיעַ כְּשֶׁהֵן מְחֻבָּרִין לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיִּבְדֹּק הַפְּרִי מִתּוֹכוֹ שֶׁמָּא יֵשׁ בּוֹ תּוֹלַעַת. וְאִם שָׁהָה הַפְּרִי אַחַר שֶׁנֶּעֱקַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹכֵל בְּלֹא בְּדִיקָה שֶׁאֵין תּוֹלַעַת שֶׁבּוֹ מִתְקַיֶּמֶת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ: פָּרְשׁוּ לָאֲוִיר וְלֹא נָגְעוּ לָאָרֶץ. אוֹ שֶׁפָּרְשׁוּ מִקְצָתָן לָאָרֶץ. אוֹ שֶׁפָּרְשׁוּ אַחַר שֶׁמֵּתוּ. אוֹ שֶׁנִּמְצֵאת תּוֹלַעַת עַל הַגַּרְעִינָה מִבִּפְנִים. אוֹ שֶׁיָּצְאוּ מִתּוֹךְ הָאֹכֶל לְתוֹךְ אֹכֶל אַחֵר. כָּל אֵלּוּ אֲסוּרִין מִסָּפֵק וְאֵין לוֹקִין עֲלֵיהֶן:

1 הזהירנו מלאכול תולעים המתילדים בפירות ובזרעים ומעת שילכו ויצאו על שטח אותן הזרעים או אותן הפירות ובזרעים. ואפילו מצאנו אותם אחר כן תוך הזרע או תוך הפרי אינו מותר לאכלם ומי שאכלם לוקה. והוא אמרו לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום. ולשון ספרא להביא את שפרשו לארץ וחזרו. שם, שם:

1 טור פתח ↗

דיני תולעים שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות שיחין ומערות חריצין ונעיצין שאינן נובעים מותרים אע"פ שאין להם סנפיר וקשקשת לפיכך שוחה ושותה בכ"מ מהם ואינו חושש לשרצים שבהם והרמב"ם לא התיר אלא שבבורות ומערות שהם דומים לכלים אבל של חריצין ונעיצין המושכין אע"פ שאינן נובעין אסורין וא"א הרא"ש ז"ל לא כתב כן והא דשרינן דוקא כשלא פירשו אבל אם פירשו ממקום רביתן כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ אע"פ שחזרו אסורין אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים לא חשיב פירשו ומותרין. המסנן המשקה והיו בו שרצים חשוב כפירשו שהרי פירשו ממקום רביתן לפיכך משקה שדרך ליגדל בו שרצים אין לסננו בלילה שמא יחזרו השרצים לתוך הכלי ויבא לשתותן והרי כבר פירשו אבל מסתמא אין לחוש שמא פירשו כ"ז שאין הוכחה בדבר: תולעים הגדילים בפירות בתלוש מותרין שלא אסרה תורה אלא שרץ השורץ על הארץ בד"א שלא פירשו מן הפרי אבל פירשו מן הפרי אפילו לא הגיעו לארץ אלא שמת באויר קודם שהגיע לארץ ואפי' לא פירש כולו מהפרי אלא מקצתם או שלא פירש אלא ע"ג הפרי או על הגרעין שבתוכו או שפירש מפרי לפרי אסור והרמב"ם אסר אפי' מת בתוך הפרי ופירש אח"כ ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל כתב הרשב"א כ"ז שנמצא בתוך הפרי אפילו חורו נקוב לחוץ לא חיישינן שמא פירש וחזר והגדלים בפרי בעודו מחובר חשוב כשורץ על הארץ אסור אע"פ שלא פירש ור"ת ורבינו יעבץ התירו גם בזה ובה"ג אוסר וכן עיקר כתב הרשב"א אפילו החור שתולע בתוכו קטן ואינו מחזיק אלא כדי התולע אסור וא"א הרא"ש ז"ל מתיר וכתב תולעים הנמצאים בפולים ובחימצי מותרים חימצי פירוש אפונים בלשון ערבי דלא קרינן בהם השרץ השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחש אבל הנמצאים בשרביטים אסורין שיש מקום לרחוש אפי' הגדלים במחובר אם עבר עליהם י"ב חדש משנתלשו מותרין ספק אם התליע הפרי במחובר אם לאו אסור לפיכך כל פרי שדרכה להתליע במחובר אסור לאוכלו תוך י"ב חדש בלא בדיקה ולאחר י"ב חדש מותר ומיהו כתב א"א הרא"ש ז"ל גם לאחר י"ב חדש צריך לבודקו ולהשליך התולעים הנמצאים ביניהם לחוץ או על גבי פרי ואף לאחר שישליך הנמצאים מחוץ יש לחוץ שמא כשיתנם במים בתוך הקדרה שיצאו לחוץ ירחשו במים או בדופני הקדירה או על גבי הפרי הילכך מנהג יפה באלו העדשים שמצוי בהם הכנימה תוך י"ב חדש אין לו תקנה לאחר י"ב חדש יתנם לתוך מים צוננין המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה אחר כך יתנם בקדירה רותחת שאם נשאר בו תולעת ימות מיד ע"כ כתב הרשב"א עבר ובישל תוך י"ב חדש בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותר ואם נמצא קצת בקדירה משליכו ואוכל השאר שאין בהם כל כך שיאסור פליטתן בתערובתן יש מיני עופות הגדלים באילן ותלויים באילן בחרטומיהון וכתב רבינו יצחק שהן אסורין משום שרץ השורץ על הארץ: כל תולעים הנמצאים בבהמה לא שנא במעיה ולא שנא בין עור לבשר כולן אסורים והנמצאים בדגים במיעיהם אסורין בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרין והגדלים בבשר ודגים ובגבינה המלוחים מותרין כל זמן שלא פירשו וכתב א"א הרא"ש ז"ל הילכך תולעים הנמצאים בקערה שנפלו מן הבשר מותרין ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה דמסתמא אותן שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר ואלו נשארו בבשר ועתה יצאו כך כתב בספר התרומות וראוי היה לחוש כשנתן הבשר בקדירה במים צוננין אולי פירשו לדופני הקדירה ולאו היינו רביתייהו ונהגו להתיר ע"כ:

1 משנה תורה, מצוות לא תעשה פתח ↗

שלא לאכול תולעת הפירות כשתצא לאוויר, שנאמר "לכל השרץ, השורץ על הארץ--לא תאכלום" ויקרא יא,מב.

1 ספר החינוך פתח ↗

שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִינֵי שְׁרָצִים דַּקִּים הַנּוֹלָדִים בִּזְרָעִים וּבְפֵרוֹת – שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִינֵי שְׁרָצִים דַּקִּים הַנּוֹלָדִין בִּזְרָעִים וּבְפֵרוֹת מֵעֵת שֶׁיֵּצְאוּ וְיִשְׁרְצוּ בָּאָרֶץ חולין סז א. וְהוּא הַדִּין כָּל זְמַן שֶׁנַּעֲשׂוּ בַּפְּרִי בְּעוֹדוֹ מְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָצְאוּ וְשָׁרְצוּ עַל הָאָרֶץ, שֶׁשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ נִקְרָא, מִכֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה בַּפְּרִי בְּעוֹדוֹ בִּהְיוֹתוֹ מְחֻבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא יא מב לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם. וְאִם יָצְאוּ עַל הָאָרֶץ, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ אַחַר כָּךְ לְתוֹךְ הַפְּרִי שׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ נִקְרָא גַּם כֵּן מִכֵּיוָן שֶׁיָּצָא. וְכֵן הוּא בְּסִפְרָא וְלֹא תְטַמְּאוּ אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ. לְהָבִיא אֶת שֶׁפֵּרְשׁוּ עַל הָאָרֶץ וְחָזְרוּ. כְּלוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עַכְשָׁו בַּחוֹרִים שֶׁלָּהֶם, מִכֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ עַל הָאָרֶץ, נֶאֶסְרוּ, וְשֶׁרֶץ הָאָרֶץ נִקְרָאִין. בְּזֶה הַפֵּרוּשׁ שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב בְּכָאן, כִּי חִיּוּב מִינֵי הַשְּׁרָצִים דַּקִּים הוּא מֵעֵת שֶׁיֵּצְאוּ בָּאָרֶץ וְלֹא קֹדֶם לָכֵן, אֲנִי מַעֲלִים עַיִן מִמָּה שֶׁכָּתַב בּוֹ הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיָּעַדְתִּי לֶאֱחֹז דַּרְכּוֹ, כִּי הוּא כָּתַב כָּאן בְּסֵפֶר הַמִּצְוֹת שֶׁלּוֹ ל"ת קעט שֶׁהַלָּאו הַזֶּה הוּא מִכֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ לַאֲוִיר אוֹ הָלְכוּ עַל שֶׁטַח הַפְּרִי. וְיֵשׁ לִתְמֹהַּ עָלָיו הַרְבֵּה בְּכָךְ, כִּי בְּפֵרוּשׁ מָצָאנוּ בְּחֻלִּין סז ב שֶׁנִּשְׁאַר שָׁם עִנְיָן זֶה בְּתֵיקוּ, כְּמוֹ שֶׁבָּא שָׁם בָּעֵי רַב יוֹסֵף, פֵּרְשָׁה לַאֲוִיר הָעוֹלָם מַהוּ? עַל גַּבֵּי תְּמָרָה מַהוּ? וְגַם הָרַב בְּעַצְמוֹ כָּתַב בְּחִבּוּרוֹ הַגָּדוֹל מאכלות אסורות ב יד טז שֶׁעִנְיָן זֶה הוּא סָפֵק וְאֵין לוֹקִין עָלָיו, וְעַל כֵּן הִנַּחְתִּי פֵּרוּשׁוֹ בְּכָאן, וּכְתַבְתִּיו עַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. וְגַם כֵּן מָצָאתִי אַחַר כָּךְ שֶׁהָרַמְבַּ"ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בהשגותיו לסהמ"צ שורש ט יִתְמַהּ עָלָיו הַרְבֵּה בִּשְׁגָגָה זוֹ. מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה. כָּתַבְנוּ לְמַעְלָה מצוה קנט. דִּינֶיהָ כְּגוֹן מַה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חולין שם הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ לְהוֹצִיא זִיזִין שֶׁבָּעֲדָשִׁים וְתוֹלָעִים שֶׁבַּכְּלוּסִים שֶׁבַּכְּלִיסִין וְהוּא מִן קִטְנִית, וְתוֹלָעִים שֶׁבִּתְמָרִים וּגְרוֹגָרוֹת, וְהוּא הַדִּין לְכָל הַתּוֹלָעִים הַנַּעֲשִׂים בַּפֵּרוֹת בְּתוֹכָן אַחַר שֶׁנֶּעֶקְרוּ וְלֹא פֵּרְשׁוּ מִתּוֹכָן שֶׁאֵינָן בְּלָאו זֶה דְּשׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ וְהָיוּ מֻתָּרִין מִן הַדִּין, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ בְּאֹכֵל אוֹתָן שִׁקּוּץ לַנֶּפֶשׁ קְצָת. וְאִם יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם נַעֲשׂוּ הַתּוֹלָעִים בַּפֵּרוֹת קֹדֶם שֶׁנֶּעֶקְרוּ אוֹ אַחַר כֵּן, יִבְדֹּק אוֹתָם יָפֶה. וְאִם הֵם דַּקִּים מְאֹד עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִבְדֹּק, יַשְׁהֶה אוֹתָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאַחַר כָּךְ מֻתָּרִין לֶאֱכֹל לְכַתְּחִלָּה בְּלֹא בְּדִיקָה, מֵהַכְּלָל שֶׁיָּדוּעַ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם חולין נח א שֶׁכָּל אוֹתָן תּוֹלְעֵי הַפֵּרוֹת אֵין מִתְקַיְּמִין שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, פֵּרוּשׁ אֵינוֹ מִתְקַיֵּם כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי הוּא כְּעָפָר גָּמוּר. וּמִפְּנֵי כֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם שם ב הָנֵי תַּמְרֵי דְּכַדָּא בָּתַר תְּרֵי עֲשַׂר יַרְחֵי שַׁתָּא שָׁרְיָן, וְאִם פֵּרְשׁוּ תּוֹלְעֵי הַפֵּרוֹת בַּאֲוִיר וְלֹא נָגְעוּ בָּאָרֶץ, כְּגוֹן שֶׁיָּצְאוּ מִן הַפְּרִי וְנָפְלוּ לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל אוֹכֵל, וְכֵן אִם פֵּרְשׁוּ וְרָחֲשׁוּ עַל גַּב הַפְּרִי, אִם נָדִין גַּב הַפְּרִי כְּמוֹ הָאָרֶץ, וְכֵן אִם פֵּרְשָׁה הַתּוֹלַעַת מִן הַפְּרִי וְנָפְלָה לָאָרֶץ אַחַר שֶׁמֵּתָה, כָּל זֶה אָסוּר מִסָּפֵק אִם נָדִין וְנֹאמַר שֶׁיִּהְיֶה כְּשׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ אוֹ לֹא. וְכֵן מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם סז ב תּוֹלָעִים הַנִּמְצָאִים בִּמְעֵי הַדָּגִים אֲסוּרִים מִשּׁוּם שֶׁרֶץ, כִּי מִבַּחוּץ הֵם בָּאִים, אֲבָל הַנִּמְצָאִים בָּהֶם בֵּין עוֹר לְבָשָׂר אוֹ בְּתוֹךְ הַבָּשָׂר, מֻתָּרִין. וְהַנִּמְצָאִים בִּמְעֵי הַבְּהֵמָה אֲסוּרִין, שֶׁמִּבַּחוּץ הֵם בָּאִים. וְאַף הַנִּמְצָאִים בְּמֹחַ הַבְּהֵמָה וּבְתוֹךְ בְּשָׂרָהּ, אֲסוּרִין, לְפִי שֶׁאֵין שׁוּם דָּבָר בַּבְּהֵמָה שֶׁיְּהֵא מֻתָּר בְּלֹא שְׁחִיטָה וְהֵן אֵינָן בְּנֵי שְׁחִיטָה, וְעוֹד שֶׁהַתּוֹרָה רִבְּתָה אוֹתָן לְאִסּוּר, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ לְרַבּוֹת דְּרָנִין פי' תולעים הנמצאים בין העור לבשר שֶׁבַּבְּהֵמָה. וְאִם תֹּאמַר שְׁלִיל אֵיךְ הוּא מֻתָּר בְּלֹא שְׁחִיטָה? מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה הִתִּירָה אוֹתוֹ וְכִדְדָרְשִׁינַן בַּגְּמָרָא שם סט א מִבַּבְּהֵמָה תֹּאכֵלוּ. וְכֵן הִתִּירוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם סו ב בְּמַיִם שֶׁבְּכֵלִים שֶׁהִתְלִיעוּ אוֹ אֲפִלּוּ בְּבוֹרוֹת שִׁיחִים וּמְעָרוֹת, כְּלוֹמַר כָּל מַיִם מְכֻנָּסִין. וְאָמְרוּ שם סו ב שֶׁאָדָם שׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה מֵהֶן כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ הַתּוֹלָעִים לְמָקוֹם אַחֵר וַאֲפִילּוּ פֵּרְשׁוּ לְדָפְנֵי הַכְּלִי אוֹ הַבּוֹר מִכֵּיוָן שֶׁחָזְרוּ לְתוֹכוֹ שׁוֹתֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע, דִּמְקוֹם רְבִיתַיְהוּ הוּא. וּמִן הַדּוֹמֶה שֶׁאֲפִלּוּ מִשּׁוּם אַל תְּשַׁקְּצוּ אֵין בָּהֶם, וְזֶהוּ אוֹמְרָם שׁוֹתֶה וְאֵינוֹ נִמְנָע. וְנִרְאֶה שֶׁהַטַּעַם מִפְּנֵי שֶׁמָּצְאוּ לָהֶם הֶתֵּר מְפֹרָשׁ מִן הַכָּתוּב, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה חולין סו ב בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱכֹל וְאֶת שֶׁאֵין לוֹ אַל תֹּאכַל. אֲבָל בְּכֵלִים וְדוֹמֶה לְכֵלִים, בֵּין שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּין שֶׁאֵין לוֹ, מֻתָּר. וְכֵן מִדִּינֵי הַמִּצְוָה מָה שֶׁאָמְרוּ שם סז א דְּלָא לִשְׁפֵּי אִינִישׁ שִׁכְרָא בְּצַבְתָּא בְּאוּרְתָּא מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ תּוֹלַעַת שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּצַּבְתָּא וְאַחַר כָּךְ יִפֹּל לַכּוֹס. וּפֵרוּשׁ צַבְתָּא הוּא תֶּבֶן שֶׁעַל פְּנֵי הַכְּלִי, וּמִכֵּיוָן שֶׁשֶּׁרֶץ בַּצַּבְתָּא דִּינוֹ כְּשׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ. וְדִינֵי בְּרִיָּה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שם צו ב שֶׁאֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם, כְּלוֹמַר אֲפִלּוּ נָפְלָה בְּאֶלֶף חֲלָקִים כָּמוֹהָ שֶׁל הֶתֵּר אֵינָהּ בְּטֵלָה בָּהֶם וְהַכֹּל אָסוּר, דְּכִי הֵיכִי דַּחֲשִׁיבָא לְעִנְיַן מַלְקוּת דְּלוֹקִין עָלֶיהָ בְּכָל שֶׁהִיא כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת מַכּוֹת יג א חֲשִׁיבָא נָמֵי לְעִנְיַן אִסּוּרִין דְּלָא בָּטְלָה לְעוֹלָם. וְאַף עַל גַּב דְּבַיְּרוּשַׁלְמִי דִּתְרוּמוֹת פֶּרֶק בָּצָל אָמְרוּ, אוֹרִי ר' יוֹסֵי בַּר בּוֹן בְּחַד עַכְבְּרָא חַד לְאֶלֶף גְּמָרָא דִּילַן עֲדִיפָא לָן דְּאָמַר וַאֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטְלָא. וּפֵרוּשׁ בְּרִיָּה כְּלוֹמַר, שׁוּם בַּעֲלֵי חַיִּים וַאֲפִלּוּ תּוֹלַעַת כָּל שֶׁהוּא, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חַיּוּת, זֶהוּ עִקַּר פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל בִּרְיָה. וְכֵן נָמֵי אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁנִּקְרָא בְּרִיָּה, לְעִנְיָן דְּלָא בָּטִיל לְעוֹלָם וַאֲפִילּוּ בְּאֶלֶף, כָּל דָּבָר שֶׁמִּתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ הוּא אָסוּר וְהוּא שָׁלֵם כֻּלּוֹ כִּבְרִיָּתוֹ, לְאַפּוֹקֵי חָסֵר אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, שֶׁאֵין לוֹ דִּין בְּרִיָּה, וְאֵין לוֹקִין עָלָיו אֶלָּא בְּכַזַּיִת, וְהוּא מִשֶּׁל בַּעַל הַחַיִּים כְּמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּל זֶה לְאַפּוֹקֵי כָּל פְּרִי שֶׁאֵינוֹ בִּרְיַת בַּעַל חַיִּים, וְכָל כַּיּוֹצֵא בוֹ. וּבִגְרָרָה דִּבְרִיָּה דְּאָמְרִינַן דַּחֲשִׁיבָא וְלָא בָּטְלָה נֹאמַר מָה שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה ערלד פ"ג מ"ז שֶׁכָּל דָּבָר חָשׁוּב גַּם כֵּן לָא בָּטִיל, כְּגוֹן אֱגוֹזֵי פֶּרֶךְ וְרִמּוֹנֵי בָּאדָן וְחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת וְחִלְפֵי תְרָדִין וְקִלְחֵי כְּרוּב וּדְלַעַת יְוָנִית וְכִכָּרוֹת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְהָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּתַב, מאכלות אסורות טז ט דְּלָאו דַּוְקָא שִׁבְעָה דְּבָרִים אֵלֶּה, אֶלָּא כָּל דָּבָר חָשׁוּב, אֲבָל אֵלּוּ הָיוּ הַחֲשׁוּבִים בִּזְמַן חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. וְזֶה שֶׁאָמַרְנוּ דִּבְרִיָּה לָא בָּטְלָא וְהַכַּוָּנָה לוֹמַר, בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, דַּוְקָא בְּרִיָּה שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ, כְּגוֹן בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ שֶׁרֶץ טָמֵא, וְכֵן גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁגַּם הוּא אָסוּר מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, אֲבָל בְּהֵמָה כְּשֵׁרָה מִתְּחִלָּתָהּ דַּוְקָא בְּעוֹדָהּ חַיָּה הוּא דְּאֵינָהּ בְּטֵלָה מִשּׁוּם דְּבַעֲלֵי חַיִּים חֲשִׁיבֵי וְלָא בָּטְלֵי זבחים עג א, אֲבָל אַחַר שֶׁמֵּתָה וַדַּאי בִּטּוּל יֵשׁ לָהּ, וַאֲפִלּוּ שׁוֹר גָּדוֹל מֵת אָמְרִינַן שֶׁהוּא בָּטֵל, וְזֶה יִהְיֶה אַלִּבָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵהּ, דְּאָמַר בַּגְּמָרָא ביצה ג ב גַּבֵּי דְּבָרִים חֲשׁוּבִים דְּלָא בְּטִילֵי אֶת שֶׁדַּרְכָּן לִמָּנוֹת שָׁנִינוּ, כְּלוֹמַר הַדְּבָרִים שֶׁדַּרְכָּן שֶׁל בְּרִיּוֹת לִמְנוֹת דֶּרֶךְ חֲשִׁיבוּת תָּמִיד, שָׁנִינוּ שֶׁאֵין בְּטֵלוֹת, כְּגוֹן אוֹתָן שִׁבְעָה הַמְּנוּיוֹת לְמַעְלָה, אֲבָל שׁוֹר אֶחָד אֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּרִיּוֹת לְהַחְשִׁיבוֹ בְּלִבָּם תָּמִיד לְפִי שֶׁאֵין רָאוּי לְפִי שָׁעָה וְלֹא קְרוֹבָה הֲנָאָתוֹ לְלֵב בְּנֵי אָדָם כְּמוֹ אוֹתָן שִׁבְעָה דְּבָרִים. וְאַל תִּתְפַּלֵּא לוֹמַר חֲתִיכָה אַחַת מִמֶּנּוּ הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד בִּפְנֵי הָאוֹרְחִים תֵּחָשֵׁב וְלֹא תִּבָּטֵל, וְכֻלּוֹ בְּיַחַד יִבָּטֵל, כִּי הָאֱמֶת כֵּן הוּא שֶׁחֲתִיכָה אַחַת מִמֶּנּוּ הֲנָאָתָהּ קְרוֹבָה וְלֵב בְּנֵי אָדָם קְרוֹבָה אֵלֶיהָ וּמַחְשִׁיבָהּ וְעַל כֵּן אָמְרוּ בָּהּ שֶׁלֹּא תִּבָּטֵל, וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּלוּ מִתְבַּטֵּל. וְדַע זֶה וַהֲבִינֵהוּ. וְיֵשׁ מִן הַמְּפָרְשִׁים שֶׁאָמְרוּ, יו"ד סי' קא ג שֶׁדִּין חֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד דְּלָא בָּטְלָא לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא בִּמְבֻשֶּׁלֶת כִּי אָז רְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד בָּהּ. וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁאָמְרוּ שם, שֶׁאֲפִלּוּ בְּחַיָּה נֶאֱמַר. וּמִן הַמְּפָרְשִׁים רא"ש ורשב"א ביו"ד שם ס"ב גַּם כֵּן שֶׁאָמְרוּ, דְּלָא נֶאֱמַר חֲתִיכָה הָרְאוּיָה שֶׁאֵינָהּ בְּטֵלָה, אֶלָּא כְּשֶׁהִיא אֲסוּרָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ, אֲבָל אִם נָפַל אִסּוּר בְּתוֹכָהּ וְנָתַן בָּהּ טַעַם בְּטֵלָה הָוְיָא מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאִסּוּר שֶׁבָּהּ רָאוּי לְהִתְכַּבֵּד. וְאַף עַל גַּב דְּאַשְׁכְּחַן שֶׁאֲפִלּוּ בַּחֲתִיכַת בָּשָׂר שֶׁנָּפַל בָּהּ חָלָב אָמְרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה עד ב שֶׁאֵינָהּ בְּטֵלָה, שָׁאנֵי בָּשָׂר בְּחָלָב, דְּתַעֲרָבְתָּן עוֹשָׂה אוֹתָהּ כַּחֲתִיכָה הָאֲסוּרָה מֵחֲמַת עַצְמָהּ. וְיֶתֶר רֻבֵּי פְּרָטֵי עִנְיָנִים אֵלֶּה בְּחֻלִּין וּבַעֲבוֹדָה זָרָה י"ד סי' ק"ה וְנוֹהֶגֶת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן בִּזְכָרִים וּנְקֵבוֹת. וְעוֹבֵר עָלֶיהָ וְאָכַל בְּמֵזִיד בְּרִיָּה שְׁלֵמָה לְגַמְרֵי טְמֵאָה בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, וַאֲפִלּוּ פְּחוּתָה מִן הַחַרְדָּל וַאֲפִלּוּ הָיְתָה סְרוּחָה, וּבֵין שֶׁהָיְתָה עַל יְדֵי זָכָר וּנְקֵבָה אוֹ מִכָּל הָעִפּוּשִׁין שֶׁבָּעוֹלָם וְשָׁרְצָה בָּאָרֶץ, מִי שֶׁאֲכָלָהּ כֻּלָּהּ, לוֹקֶה עָלֶיהָ, אֲבָל חֲסֵרָה אֲפִילּוּ רֶגֶל אַחַת, אֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיֹּאכַל כַּזַּיִת מִמֶּנָּה.

« ספר המצוות Negative Commandments 177 ספר המצוות Negative Commandments 179 »