ספר הבהיר קפ״ד

184 תוספתא כפשוטה על ברכות פתח ↗

12. אשר ברא וכו'. וכן בבבלי: ראה פת ואמר כמה נאה פת זו וכו'. ומרהיטת הלשון משמע שבברכת ראיה עסיקינן עיין להלן פ"ו ה"ד ומש"ש, ואמר ר"מ שאם אוכל מיד יוצא בברכה זו בדיעבד. וכן בירושלמי נדרים ספ"ו, מ' סע"א: א"ר יוסי כן אורחיה דבר נשא מי חמי פיתא נקייה ומימר ברוך דברא הדין חיטתא.6עיי"ש ברשב"א, מאירי וריטב"א לבבלי נדרים נ"ג ב'. ומשמע שכן היה דרכן של בני אדם לברך על ראיית פת יפה. אבל בירושלמי כאן: ר' מאיר אומר אפילו אמר ברוך שברא החפץ הזה וכו' ועיין באהצו"י שם עמ' 151.והצד השוה בכל המקורות כאן שלא הזכירו את השם בברכה זו. אלא שכן דרכן של המשניות והברייתות עיין להלן בפ"ט ובתוספתא פ"ו ועוד להשמיט את תורף הברכות ולנקוט בטופס גרידא. ובבבלי גרסו בברייתא זו: ברוך המקום שבראה וכו'. ופי' בצל"ח ש"המקום" הוא במקום השם. ולהלן בבבלי שם: בנימין רעיא כרך ריפתא ואמר בריך מריה דהאי פיתא. אמר רב יצא. והאמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה? דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא. ופירשו הראשונים עיין בתוה"א להרמב"ן, שער ההודאה, ד"ו ט"ו ע"ב; רא"ש פ"ט סוף סי' ג'. ועיי"ש במעדני יו"ט סי' א' אות ה' שרחמנא בא במקום השם, ויוצא בה כברכה שלפני המזון וכברכה ראשונה שלאחר המזון עיין בבבלי שם ובחי' הרשב"א במקומו. ברם בירושלמי הנ"ל מביא עובדא מברכת פרסי מעין זו של בנימין רעיא שבבבלי ופסקו של רב בה, ואינו מקשה כלל מרב על רב עיין מ"ש להלן, אעפ"י שמלשון הירושלמי משמע שהפרסי לא הזכיר כלל לא שם ולא מלכות, וכשם שהבינו גם בבבלי בעובדא שלהם.ולפיכך נראה שבא"י סברו שבדיעבד יצא בברכה, אפילו לא הזכיר את השם במפורש, ובלבד שיהא ברור מתוך לשונו שמברך לשמים. ואם אמר אדם "מי שברא את הפת" או "בורא הפת", הרי כוונתו ברורה מתוך לשונו, ואין בורא פת אלא אחד, ולפיכך לא הקשו כלום על ברכת הפרסי, מפני שהוא אמר ברוך דברא הדין פסא. ובשיטת בני א"י המברך: בורא פרי אדמה, או: בורא פרי העץ וכדומה יצא בדיעבד,7עיין במנחת חינוך, מצוה ת"ל. מפני ש"בורא" הוא כינוי לשמים. ודווקא אם אמר: ברוך מריה דהאי פיתא, או ברוך שעקר ע"ז מארצינו וכדומה, לא יצא, שהרי מתוך דבריו אינו מוכח כלל שמתכוין לשמים, ושמא כוונתו לבעל הפת8עיין בבלי נ' א', ובב"ח טאו"ח סי' צ"ב ד"ה וכל המשנה. ועיין בנוסח הר"מ מכת"י הוצ' רי"ל זלוטניק "מחברות מני קדם" עמ' 58, ועיי"ש עמ' 60. או לאדם שעקר את הע"ז וכדומה.אמנם אף בירושלמי פ"ט ה"א, י"ב ע"ד אמרו: ר' זעירא ור' יהודה בשם רב כל ברכה שאין עמה מלכות אינה ברכה עיין אהצו"י שם עמ' 195 ובראבי"ה ח"א סי' קי"ד עמ' 95 ואילך וכו', רב אמר צריך לומר אתה וכו', אבל אפשר שבא"י פירשו אינה ברכה - אינה ברכה כתיקונה.9מסוגיית הבבלי מ' ב' ברור שפירשו שאפילו בדיעבד לא יצא. וכן אמרו בכריתות ו' ב': כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית. וכן בירושלמי תענית פ"ב ה"א, ס"ה ע"א וע"ב אילין תענייתא דאנן גי' הגאונים: דאינון עבדין לית אינון תעניין, למה דלית נשייא עמן, ופירושו שאין התענית כתיקונה. ועיין מ"ש ברא"ה כאן פ"ז, ריש עמ' קנ"ד. וכן מה שאמר רב: צריך לומר אתה, פירושו שלכתחילה לא יאמר את הברכה בנסתר, אלא יאמר אתה,10בערוגת הבשם ח"א, הוצ' אורבך עמ' 127: ואומ' בירושלמי ליתא לפנינו כי על כן הוקבע בברכות ברוך אתה, כאילו מדבר פה לפה לשומע בירושלמי כאן פ"ט ה"א, י"ב ע"א: כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. ועיין מחז"ו, עמ' 56, וס' חסידים הוצ' מק"נ סי' תקמ"ט. ובמנהיג סי' מ"ו, ט"ו ע"ב: ומזה המקרא שויתי ה' לנגדי תמיד מצאתי במדרש טעם לכל מטבע הברכות, שבתחלת הברכות נראה שהמקום עומד לנגדנו, ולא משם ואילך וכו'. ועיין בפירושו למס' כלה, עמ' ז'. ועיין במדרש תלים פט"ז, הוצ' בובר עמ' 122, ובהע' ל"ב שם. וטעם אחר בס' הבהיר סי' קפ"ד, ועיי"ש בהערות הר"ר מרגליות. והטעם הפשוט הוא בשבה"ל השלם סי' קס"ה, ס"ו ע"א שיש כאן פשרה במחלוקת רב ושמואל, עיי"ש. אבל בדיעבד יצא אפילו אמר בנסתר ועיין בדברי חמודות על הרא"ש רפ"ט, אות ד'. וצ"ע. ועיין ריטב"א יומא ל"ז רע"ב מ"ש על הסיגנון "לא יצא", עיי"ש. והוא מהשגות הראב״ד פ״י מה׳ תפילה הי״ג.

184 רקנאטי על התורה פתח ↗

ספר הבהיר מאי טעמא אמרינן אשר קדשנו במצוותיו וצונו ולא אמרינן אשר קדשתנו וצויתנו מלמד שחי העולמים כלולים בו כל המצות וברחמיו עלינו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה. מאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול ובידו הוא אוצר הנשמות. ובשעה שישראל טובים הנשמות זוכות לצאת ולבא בעולם. ואם אינן טובים לא יצאו והיינו דאמרינן אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף מאי כל הנשמות שבגוף הוי אומר שבגוף האדם העליון. ויזכו החדשות לצאת ואז בן דוד זוכה להוולד היאך כי נשמתו תצא חדשה בכלל האחרים. משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו חיל ושלח להם פת מאכל לרוב. נתעצלו ולא אכלו אותו גם לא שמרוהו ונתעפש ונפסד הפת. בא לדרוש ולפקוד אם יש להם מה יאכלו מצא להם פת מעופש ומצאן מתביישים לבקש לו פת אחרת כלומר זה לא שמרנו ואחר נבקש. גם המלך כעס ולקח אותו המעופש וצוה עליו לתקנו וליבשו כפי היכולת ונשבע אלה האנשים פת אחרת לא יאכלו עד שיאכלו הפת המעופש הזה. ושלחו להם מתוקן מחדש מה עשו אמרו לחלוק אותו חלקוהו ונטל כל אחד מהם חלקו הזריז שם חלקו באויר ושמרו ואכלו טוב והאחר לקח אותו ואכל ממנו בתאוה אכל מה שאכל והשאר הניחו ולא שמרו כי נתיאש ממנו ונפסד יותר ונתעפש ולא יכול כלל לאכלו נשאר רעב עד שמת ונפקד עליו עון גופו לאמר למה הרגת עצמך לא די שהפת קלקלתם לכם מתחלה אלא החזרתיו לכם מתוקן וחלקתם אותו ואתה קלקלתה חלקך ונתרשלת מלשמרו ולא עוד אלא הרגת את עצמך והוא משיב אדוני מה הייתי עושה ועונים אותו היה לך לשומרו. ואם תאמר לא יכולת היה לך להשגיח בחביריך ושכיניך שחלקו עמך הפת ותראה מעשיהם בו ושמירתם והיה לך להשתדל לשמור כמותן ועוד דורשין אותו למה הרגת עצמך לא די שקלקלת הפת אלא עוד הוספת והרגת חומר גופך וקצרת ימיך ואפשר שהיה יוצא ממך ברא מעליא שהיה מציל אותך וקלקולך ואחרים וקלקולם. לכן מכל צד ירבו עליך ייסורין. נבהל והשיב ומה הייתי עושה מאחר שלא היה לי פת או ממה הייתי יכול לחיות. אמר לו אם אתה היית עמל ויגע בתורה לא תענה כסילות ועזות כזה שמתוך תשובת דבריך ניכר שלא עמלת ויגעת בתורה. והוא כתיב בתורה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. ומה היה לך לחקור ולדרוש ולשאול מה הדבר על מה יחיה האדם. כי בעולם החשך האדם חי על הפת אך בעולם האור לא יחיה על הלחם לבדו. אלא על מה הוי אומר על כל מוצא פי יי' יחיה האדם. ומאי ניהו מוצא פי יי' הוי אומר יחיה בתורה דהיינו מוצא פי יי' מכאן אמרו לא עם הארץ חסיד. אם אליו אינו גומל חסד היאך יקרא חסיד ואעפ"י שמתחסד עם הבריות והוא עם הארץ לאו חסיד איקרי ובמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו דכתיב רוכב שמים בעזרך הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים. מאי שחקים הוי אומר בחדרי חדרים כדמתרגמינן ומימריה בשמי שמייא. הילכך לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יי' יחיה האדם והיא תורה שיצאה מפי הקב"ה ועליה יחיה האדם הילכך וכסיל יענה עזות. עזוב עזות ואל תענה כאשר ענית ולכך נענש. ומהו ענשו כבר פירשתיו. ומזה המאמר יש להוכיח כי דוד לא הוצרך לעיבור זהו שנאמר אף בשרי ישכון לבטח. ונשמת המשיח חדשה. ואין זה דעת הקלירי שאמר הוא דוד בעצמו. וכתיב ודוד עבד?? נשיא להם לעולם יחזקאל לז כה. וסימן לדבר אד"ם. וכן דברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו על מלך המשיח שנולד מוכיח כדעת הקלירי. גם יש לדקדק מזה המאמר שאין עתה נשמות חדשות עד ימות המשיח שנ??מר ורוח חדשה אתן בקרבכם יחזקאל יא יט שהרי אמר ונשבע אלה האנשים פת אחרת לא יאכלו. וכן נראה לי להוכיח מפסוק מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש קהלת א ט' והבן זה. ואולי המדה הזאת הותחלה ממאמר לא ידון רוחי באדם והבן מה שכתבתי שם. אמנם יש מבעלי הקבלה חולקים בדבר כי יש בשרידים גם עתה מן החדשות וכן מוכיח בספר הזוהר. ופסוק ורוח חדשה מדבר על הכלל גם זה המשל אמר אלה האנשים וברוך היודע. ושמעתי כי החסיד רבינו יצחק בר ה"ר אברהם בר רבי דוד היה מכיר בפני אדם אם הוא מן החדשים או מן הישנים:

1 ומאי טעמא אמרינן אשר קדשנו במצותיו וצונו, ולא אמרינן אשר קדשתנו וצויתנו, מלמד שחי העולמים כלולים בו כל המצות כולן וברחמיו עלינו נתתם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה, ומ"ט, כי בשעה שאנו נזכה בעוה"ז לעוה"ב שהוא גדול, ובידו אוצר כל הנשמות, ובשעה שישראל טובים הנשמות זוכות לצאת ולבוא לעוה"ז, ואם אינם טובים לא יצאו, והיינו דאמרינן, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ומאי כל הנשמות שבגוף, הוי אומר כל הנשמות שבגוף האדם ויזכו החדשות לצאת, ואז בן דוד בא זוכה להולד כי נשמתו תצא חדשה בכלל האחרים, משל למה"ד למלך שהיה לו חיל ושלח להם פת מאכל לרוב, ונתעצלו ולא אכלו אותו גם לא שמרוהו ונתעפש ונפסד הפת, בא לדרוש ולפקוד אם יש להם מה יאכלו ואם אכלו מה ששלח להם מצא להם פת מעופש ומצאם מתביישים לבקש פת אחרת, כלומר זה לא שמרנו ואחר נבקש, גם המלך כעס ולקח אותו הפת המעופש וציוה עליו לייבשו ולתקנו כפי היכלת, ונשבע לאלה האנשים פת אחרת לא אתן להם עד שיאכלו כל הפת המעופש הזה, שלחו להם מחדש, מה עשו, אמרו לחלוק אותו, חלקוהו ונטל כל אחד מהם חלקו, הזריז שם חלקו באויר ושמרו ואכלו טוב, והאחר לקחו ואכל ממנו בתאוה, אכל מה שאכל והשאר הניחו ולא שמרו כי נתייאש ממנו ונפסד יותר ונתעפש ולא יכול כלל לאכלו ונשאר רעב עד שמת, נפקד עליו עון גופו למה הרגת עצמך, לא די שהפת קלקלתם לכם מתחילה והחזרתיו לכם מתוקן וקלקלתם אותו' ואתה קלקלת חלקך ונתרשלת מלשמרו, ולא עוד אלא שהרגת עצמך, והוא משיב אדוני מה הייתי עושה, ועונה אותו היה לך לשומרו, ואם תאמר לא יכלת, היה לך להשגיח בחבירך ושכניך שחלקו עמך הפת ותראה מעשיהם ושמירתם ותשתדל לשמור כמותם, ועוד דורשין אותו למה הרגת עצמך, לא די שקלקלת הפת אלא עוד הוספת והרגת חומר גופך וקצרת ימיך או גרמת, ואפשר שהיה יוצא ברא מעליא ממך שהיה מציל אותך וקלקולך ואחרים וקלקולם, לכן מכל צד ירבו עליך יסורין, נבהל והשיב ומה הייתי יכול לעשות אחר שלא היה לי פת, וממה הייתי יכול לחיות, אומרים לו אם היית עמל ויגע בתורה לא היית משיב כסילות ועזות כזאת, שמתוך תשובת דבריך ניכר שלא עמלת ולא יגעת בתורה והלא כתוב בתורה כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם דברים ח, ג, היה לך לדרוש ולחקור ולשאול מה הדבר אשר יחיה האדם בו, ומאי ניהו מוצא פי ה', הוי אומר יחיה בתורה דהיינו מוצא פי ה', מכאן אמרו ולא עם הארץ חסיד, אם עליו אינו גומל חסד איך אפשר להקרא חסיד:

184 רבנו בחיי פתח ↗

ומעתה תוכל להבין על נקלה סוד הברכות בנוסח הלשון שתקנו ז"ל ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו ולא אמרו קדשתנו במצותיך וצויתנו כי מלת ברוך אתה יחזור לתשובה שהוא מלך העולם והתפארת נקרא עולם והעולם הזה הוא אשר קדשנו וצונו במצותיו. וכן תמצא בספר הבהיר ומאי טעמא אשר קדשנו וצונו ולא אמרינן קדשתנו וצויתנו מלמד שחי העולמים כלולין בו המצות כולן וברחמיו עלינו נתנם לנו כדי לקדשנו בהם ואולי נזכה מאי טעמא כי בשעה שאנו נזכה בעולם הזה לעולם הבא הוא גדול, ע"כ לשון הבהיר. ומכאן תבין שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט בלבד אלא צורך גבוה, כי כיון שהשם המיוחד המפורסם על ידי הכבוד הנה הכבוד מקבל תוספת רוח הקודש וזהו תהלים קד יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו ולכך יש להם כח לישראל להיות מחלישין או מוסיפים כח בגבורה של מעלה כפי מעשיהם שכן כתוב דברים לב צור ילדך תשי, וכתיב תהלים ס באלהים נעשה חיל, והכבוד הזה הוא שהזכיר בכאן וידבר אלהים, והוא הכותב והנותן שכן כתוב שמות לב והמכתב מכתב אלהים הוא, וכתיב שם לא ויתן אל משה ככלותו, באורו ויתן אלהים שבסוף הכתוב, והוא שקראו משה רבינו ידיד ה' השוכן לבטח על בנימין שבית המקדש בחלקו ועמו יהיו ישראל לבטח מפחד אויב, והוא שנקרא פי ה' לפי שכבר הזכרתי למעלה שהשם המיוחד בו ידבר, והוא שחטאו בו משה ואהרן בענין הצור, ועל כן אמר במדבר כ לא האמנתם בי, אשר מריתם את פי, מעלתם בי, כלומר בשמי ושם אכתוב בע"ה, ומשם תבין סוד הענין מבואר. והוא הנקרא צור, דברים לב הצור תמים פעלו, שם צור ילדך תשי, שמות יז הנני עומד לפניך שם על הצור וכמו שארמוז שם בסדר חקת התורה בהגיעי שם בעה"י.