ספר הבהיר קע״ב

172 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

פְּרִי עֵץ הָדָר שֶׁטַּעַם עֵצוֹ וּפִרְיוֹ שָׁוֶה, "הָדָר" הַדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה, וְזֶה אֶתְרוֹג, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ג:מ'. וְהֵן אַסְמַכְתּוֹת שֶׁעָשׂוּ רַבּוֹתֵינוּ ת"כ כאן סוכה לה לְקַבָּלָתָם. וְר"א כָּתַב, וְהָאֱמֶת אָמְרוּ כִּי אֵין פְּרִי עֵץ יוֹתֵר הָדָר מִמֶּנּוּ, וְדָרְשׁוּ בּוֹ "הַדָּר בְּאִילָנוֹ" אַסְמַכְתָּא. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי, כִּי הָאִילָן הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּית "אֶתְרוֹג" נִקְרָא שְׁמוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ "הָדָר", כִּי פֵּרוּשׁ אֶתְרוֹג - חֶמְדָּה, כְּדִמְתַרְגְּמִינַן "נֶחְמָד לְמַרְאֶה" בראשית ב ט - "דִּמְרַגַּג לְמִחְזֵי", "לֹא תַחְמֹד" דברים ה יח - "לֹא תִרֹג", וְאָמְרִינַן, מִכָּל שְׁפַר אֲרַג נִכְסִין. וּלְשׁוֹן חֶמְדָּה וְהָדָר שָׁוִים בַּטַּעַם. וְנִקְרָא הָעֵץ וְהַפְּרִי בְּשֵׁם אֶחָד, כִּי כֵן הַמִּנְהָג בְּרוֹב הַפֵּרוֹת: תְּאֵנָה אֱגוֹז רִמּוֹן זַיִת וְזוּלָתָם. וְכֵן זֶה שֵׁם הָעֵץ וְהַפְּרִי, שְׁנֵיהֶם בַּאֲרָמִית אֶתְרוֹג וּבִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָדָר. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא יֹאמַר שֶׁנִּקַּח לָנוּ פְּרִי עֵץ הָדָר וְנִקַּח כַּפּוֹת תְּמָרִים וְעָנָף אֶחָד מֵעֵץ עָבוֹת וְעָנָף אֶחָד מֵעַרְבֵי נַחַל, וְהִנֵּה הֵם אֶחָד מִכָּל מִין, כִּי כַּפּוֹת תְּמָרִים מְחֻבָּר אֶל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" שֶׁהֵם הָרַבִּים, כִּי הֲלָכָה הִיא כְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁאוֹמֵר סוכה לד, כְּשֵׁם שֶׁלּוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד כָּךְ הֲדַס אֶחָד וַעֲרָבָה אַחַת. וּלְכָךְ תִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על ויקרא כ"ג:מ' בְּכֻלָּן בִּלְשׁוֹן רַבִּים, מְחֻבָּר אֶל "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם" שֶׁהֵם הָרַבִּים. וּבְטַעַם הַמִּצְוָה הַזֹּאת אָמְרוּ תענית ב עַל דֶּרֶךְ הָאַגָּדוֹת, שֶׁהַמִּינִין הַלָּלוּ בָּאִין לְרַצּוֹת עַל הַמַּיִם. וְעַל דֶּרֶךְ הָאֱמֶת "פְּרִי עֵץ הָדָר" הוּא הַפְּרִי שֶׁבּוֹ רֹב הַתַּאֲוָה וּבוֹ חָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר בראשית ג ו "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל", וְהִנֵּה הַחֵטְא בּוֹ לְבַדּוֹ, וַאֲנַחְנוּ נְרַצֶּה לְפָנָיו עִם שְׁאָר הַמִּינִים. וְ"כַפּוֹת תְּמָרִים" הוּא הָרֹאשׁ הַקַּו אֶמְצָעִי כָּפוּל וְגָבוֹהַּ עַל כֻּלָּם. "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" רֶמֶז לְשָׁלֹשׁ סְפִירוֹת בְּבַד אֶחָד, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב" שם מט כד. "וְעַרְבֵי נָחַל" כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" תהלים סח ה, כִּי יִתְעָרְבוּ מִדַּת הַדִּין בְּמִדַּת הָרַחֲמִים. מִכָּאן תָּבִין וְתֵדַע שֶׁאֵין הָאֶתְרוֹג עִמָּהֶם בַּאֲגֻדָּה, וְהוּא מְעַכֵּב בָּהֶם, כִּי הוּא כְּנֶגֶד הָעֲצֶרֶת שֶׁהוּא רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְתַשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, וְהִנֵּה הֵם אֶחָד בְּכֹחַ וְלֹא בְּפֹעַל, וּכְבָר פֵּרַשְׁתִּי רמב"ן על ויקרא כ"ג:ל"ו טַעַם זֶה. וְהִנֵּה טַעַם כָּל הַפָּרָשָׁה, תָּחֹגּוּ אֶת חַג הַשֵּׁם הַגָּדוֹל שִׁבְעַת יָמִים שֶׁבְּמַעֲשֶׂה בְּרֵאשִׁית וְתִסְמְכוּ לָהֶם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית" תהלים ו א, וְגַם בְּאוֹתָן הַשִּׁבְעָה תִּקְחוּ בָּהֶם פְּרִי עֵץ הָדָר וְהַלּוּלָב בַּאֲגֻדָּה, וּלְכָךְ הִקְדִּים הָאֶתְרוֹג, אֲבָל בַּשְּׁמִינִי אֵינוֹ צָרִיךְ כִּי הוּא עַצְמוֹ הָדָר. וְזֶה טַעַם "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה", שֶׁתָּחֹגּוּ שִׁבְעַת הַיָּמִים עִם הַשָּׁנָה, עִנְיַן סִבּוּב וְהַקָּפָה, מִלְּשׁוֹן "וְחוּג שָׁמַיִם" איוב כב יד, "וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ" ישעיהו מד יג, וְכֵן "הָמוֹן חוֹגֵג" תהלים מב ה. וּכְבָר רָמְזוּ רַבּוֹתֵינוּ הַסּוֹד הַזֶּה, אָמְרוּ בְּוַיִּקְרָא רַבָּה ל ט, "פְּרִי עֵץ הָדָר" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו" תהלים צו ו, "כַּפּוֹת תְּמָרִים" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח" שם צב יג, "וַעֲנַף עֵץ עָבֹת" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים אֲשֶׁר בַּמְּצֻלָה" זכריה א ח, "וְעַרְבֵי נָחַל" זֶה הקב"ה, שֶׁנֶּאֱמַר "סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת" תהלים סח ה. וּבְמִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי נְחוּנְיָה בֶּן הַקָּנָה, מַאי "פְּרִי עֵץ הָדָר", כְּדִמְתַרְגְּמִינַן "פֵּירֵי אִילָנָא אֶתְרוֹגִין וְלוּלַבִּין", וּמַאי "הָדָר", הַיְנוּ הֲדַר הַכֹּל, וְהַיְנוּ הֲדַר שִׁיר הַשִּׁירִים דִּכְתִיב בְּהוּ "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר" וְגוֹ' ו י, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "הָדָר", אַל תִּקְרֵי הָדָר אֶלָּא הַדָּר, זֶה אֶתְרוֹג שֶׁהוּא נִפְרָד מֵאֶגֶד הַלּוּלָב וְאֵין מִצְוַת לוּלָב קַיֶּמֶת אֶלָּא בּוֹ, וְהוּא אָגוּד עִם הַכֹּל, שֶׁעִם כָּל אֶחָד הוּא וְעִם כֻּלָּם יַחַד הוּא. וּמַאי לוּלָב, כְּנֶגֶד חוּט הַשִּׁדְרָה. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, שֶׁעֲנָפָיו חוֹפִין אֶת רֻבּוֹ, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁבִּזְרוֹעוֹתָיו יָגֵן עַל רֹאשׁוֹ, עָנָף לִשְׂמֹאל עָבוֹת לְיָמִין, נִמְצָא עֵץ בָּאֶמְצַע, וְלָמָּה נֶאֱמַר בּוֹ "עֵץ", שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הָאִילָן. וּמַאי "עַרְבֵי נָחַל", עַל שֵׁם הַמָּקוֹם שֶׁהֵם קְבוּעִים בּוֹ שֶׁשְּׁמוֹ נַחַל, דִּכְתִיב "כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם" וְגוֹ' קהלת א ז, וּמַאי נִיהוּ יָם, הֱוֵי אוֹמֵר זֶה אֶתְרוֹג. וּמְנָא לָן דְּכָל מִדָּה וּמִדָּה מִכָּל אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה אִקְּרִי נַחַל, שֶׁנֶּאֱמַר "וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל" במדבר כא יט, אַל תִּקְרֵי נַחֲלִיאֵל אֶלָּא נַחֲלֵי אֵל וְכוּ'. וְהַמִּדְרָשׁ הַזֶּה עַל דַּעַת שְׁלֹשָׁה הֲדַסִּים וּשְׁתֵּי עֲרָבוֹת לוּלָב אֶחָד וְאֶתְרוֹג אֶחָד, וְהִיא הֲלָכָה לְדִבְרֵי הַגְּאוֹנִים וְהָרִאשׁוֹנִים כֻּלָּם:

172 כתם פז על ספר הזהר פתח ↗

תו נעשה אדם קב"ה אמר לאינון תתאין דאתו מסטרא דלעילא רזא דשמא דא דסליק אדם הנה לפירוש הראשון שפי' רשב"י היה נטילת העצה והרשות מהעטרת אל התפארת בהסכמת כל המדות המיוחסות אל האיברים כמו שנזכר למעלה ולפי הפי' הזה אינו נטילת רשות אלא אמירה כי יאמר הקב"ה שהוא התפארת באיבריו הגדולה והגבורה והנצח וההוד והיסוד אל העטרת ואל איבריה שהם נערותיה המובאות לה מבית המלך העליון שהוא סוד אד"ם ברמז אותיותיו כאשר יבאר בהדיא אמר לה לבתולתא כלתא דא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו על הדרך שנא' למעלה סוד הצלם הדמות וקרא לעטרת באיבריה רזא דאד"ם בסוד ועל דמות הכסא דמות במראה אדם עליו מלמעלה ובהיות שההויות ההם התחתונות נמשכות מסוד אד"ם אינו קשה שיאמר להם הקב"ה נעשה אדם כי עם לבו ידבר כאשר יתבאר בויתעצב אל לבו והוא שאמר בכאן קב"ה אמר לאינון תתאי דאתו מסטרא דלעילא רזא דשמא דא דסליק אדם כלומר לנקראי' בסוד אד"ם שהם מרכבת המשנה נעשה אדם ואין הבדל בין שני הפירושים רק שתהיה האמירה נטילת רשות או שתהיה גזירת מלך ושניהם כאחד טובים במלת נעשה. וחזר לבאר סוד שם אד"ם למה נקרא כן ואמר אדם מרזא סתימא עילאה אדם רזא דאתוון דהא אדם כליל לעילא וכליל לתתא יאמר כי לא נקרא אדם באלה האותיות אל"ף דל"ת מ"ם אלא שמורים אלה האותיות על סוד הצל"ם והדמו"ת בעולם האצילות וביאר סודם אחת אחת למצוא חשבון ואמר אלף לעילא לעילא סוד האלף שבכת"ר שכשם אהיה מ"ם סתימא דאיהי מם דלמר"בה המשרה הרמז לבי"נה שהיא סתומה ונעלמת מעיני כל חי והדל"ת רומזת לעטרת הכוללת הכל והיא סוד הדמו"ת. ומ"ש דלת תתאה דאסתיימא במערב ה"ג דאסתיימא במערב ול"ג דסתימא במערב והכוונה כי לפי סדר האותיות שהוא מסודר היה ראוי שיקרא אמ"ד לפי סדר הספירות כי האל"ף רומזת אל הכת"ר והמ"ם הסתומה אל הבי"נה והדל"ת אל העט"רה כסדרן ויקשה למה תקדים הדל"ת אל המ"ם לזה אמר דל"ת תתאה דאסתיימא במערב כלומר הושמה הדלת עם האלף. להודיע כי היא ראשית המחשבה וסוף המעשה כי נסתיימה להיות במערב ראש לשועלים ולכן נסדרו על זה הסדר אד"ם להורות כי האל"ף והדל"ת יחד אני ראשון ואני אחרון ודא כללא עילא ותתא כי שם אדם כולל עולם הזכר ועולם הנק"בה. אתתקנו לעילא אתתקנו לתתא אד"ם ודמות אדם והבן. והנך רואה בעיניך כי מה שפירש הרב הרקנטי ז"ל וג"כ החכם החייט ורבי מנחם הציוני שגנבו דבריו מלה במלה שכתב אולי כי כוונתם למ"ש ודוד עבדי נשיא להם לעולם ור"ת אדם אדם דוד משיח יודעוך סוד זה ואם הוא אמת כפי הקבלה בסוד הגלגול אין כוונת המאמר לזה וגם הם ז"ל לא פירשו פרטי המאמר בסגנון הלשון אלא דדך העברה כתבו מה שכתבו. ומ"ש אלין אתוון כד נחתו לתתא כלא כחדא באשלמות' אשתכח דכר ונוקבא אמר כשירדו כח האותיות עצמן של אדם העליון להתצייר באדם הראשון בצלמם ודמותם ושלימותם נתציירו בו בסוד היחוד כי נברא דו פרצופין זה בגב זה להורות שנשמתו לקוחה מאד"ם וחו"ה העליונים שהם יחוד אחר לא עשה כן לכל בריה זולתו. ונוקבא בסטרוי אתדבקת עד דאפיל עליה שינתא ודמיך והוא רמי באתר דמקדשא כדוגמא עליונה שהיו דו פרצופין ונסר ליה קב"ה ותקן ליה כמה דמתקנין לכלה ואעלה ליה להשיבה פנים אל פנים בסוד התפשטות האצילות עד העטרת ועמידת האור שלא נתפשט יותר שאלמלא היה מתפשט והולך עד לאין תכלית לא היו שבים הפנים אל פנים ובעמידת האור מהתפשט עוד חוייב אל האחרונה להחזיר פניה אל המשפיע בה לקבל והבן זה היטב וזהו סוד נסירת חוה מאדם להשיב פניה אל דודה המשפיע בה שאם לא היה כן היה ההתפשטות כלו זכר ולא ימצאו תולדות כלל בלא נקבה תסובב פניה אל גבר ובדוגמא הזאת נברא אדם הראשון ומ"ש הה"ד ויקח אחת מצלעותיו אחת דייקא יתבאר ממאמר הבהיר שאמר ז"ל מלה"ד למלך שעלה בלבו ליטע בגנו ט' דקלים אמר אם יהיו כלם מין אחד אי איפשר להתקיי' מה עשה נטע אתרו"ג ביניהם והוא אחד מאותם הט' שעלה בלבו להיות זכרים ואתרוג מאי הוי נקבה והיינו דכתיב פרי עץ הדר כפת תמרים שהכוונה במאמר ההוא שלקח חלק ומעשר מה"ט ובנה אחת מכלם להיות העשירית מקבלת מכלם וזהו אחת כי מכל צלעותיו אחת דייקא.

1 ומה הם הבנים, כבר אמרתי לכם ששבע צורות קדושות יש לו להקב"ה וכולם כנגדן באדם שנאמר בראשית ט' ו' כי בצלם אלהים עשה את האדם, שם א' כ"ז בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקיבה ברא אותם, ואלו הן שוק ימין ושמאל, יד ימין ושמאל, גוף ברית וראש הרי שש, והא אמרת שבע, שבעה הוי באשתו דכתיב שם ב' כב והיו לבשר אחד, והא מצלעותיו נלקחה דכתיב שם כא ויקח אחת מצלעותיו, אמר אין מצלעותיו, ואית ליה צלע, אין, כדאמרת שמות כ"ו כ ולצלע המשכן ומתרגמינן ולסטר משכנא, ומאי סטר אית ביה. משל למה"ד למלך שעלה בלבו ליטע בגנו תשעה אילנין זכרים, והיו כולם דקלים, אמר כשיהיו כולם ממין אחד אי אפשר להתקיים, מה עשה נטע אתרוג ביניהם, והוא אחד מאותו התשעה שעלה בלבו להיות זכרים, ואתרוג מאי הוי נקבה והיינו דכתיב ויקרא כ"ג א פרי עץ הדר, כפת תמרים, מאי פרי עץ הדר, כדמתרגמינן פרי אילנא אתרוגין ולולבין:

172 רקנאטי על התורה פתח ↗

ספר הבהיר שבע צורות קדושות יש לו להקדוש ברוך הוא וכולן כנגדן באדם שנאמר בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם ואלו הן שוק ימין ושמאל יד ימין ושמאל גוף וברית הרי שש והא אמרת שבע שבעה הוי באשתו דכתיב ודבק באשתו והיו לבשר אחד. משל למה הדבר דומה למלך שעלה בלבו ליטע בגנו ט' אילנים זכרים והיו כולם דקלים אמר כשיהיו כולם מין אחד אי אפשר להתקיים מה עשה נטע אתרוג ביניהם והוא אחד מאותן התשעה שעלה בלבו להיות זכרים ואתרוג מאי הוי נקבה והיינו דכתיב פרי עץ הדר וכפות תמרים. ומזה הטעם נקרא האדם עולם קטן בעבור היותו כלול מן הכל כי כל איבריו הם דמיון וסימן לעליונים כמה דאת אמר ומבשרי אחזה אלוה. ע"א ענין אחר כבר ביארנו כי הקב"ה הוא נשמה למדותיו וממנו חיותם ואצילותם ופעולתו על ידיהם דוגמת הנשמה באיברי גופה. והתבונן כי כל הנמצאות ואף ההויות עליונות הם בענין זה וכל אחת נשמה לחברתה עד הנשמה עליונה לכולם הנקראת נשמה לנשמות יתעלה ויתברך: