ספר הבהיר קט״ו

115 תולדות יצחק על התורה פתח ↗

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך לשון חול כלומר אדונים וי"א שלפי שהוא קמוץ הוא קדש והטעם שהוא קמוץ כשהוא קדש לפי שבחכמת הנקוד הקמץ מעלה וראשון לז' התנועות שהם קמץ פתח צרי סגול חולם שורק חירק שמתוך ז' אלו תבנה התורה ונקראים ז' קולות ועליהם אמר דוד ע"ה במזמור של מתן תורה שבעה קולות לפי שכל התורה מיוסדת עליהם וז"א בז' קולות נתנה תורה וזהו חצבה עמודיה ז' שהם עמודים שכל הבית נכון עליהם וההפרש שבין קמץ לפתח אינו אלא בצורת הנקודה והנקודה רמז לנקודת המציאות ולכן הנקודה משמשת לז' פנים על האות חולם באמצע האות שורק מתחת האות חירק. בפתח ישוב קמץ. בחירק ישוב צרי. בצרי ישוב קבוץ שפתים הרי ז'. ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה בהא ישוב חית ואם בוו' ישוב ז' ואם בכף ישוב בית ואם בנון ישוב גימל ואם בריש ישוב דלית ולכן המוסיף נקודה או גורעה כאלו מחריב את העולם וקוצץ בנטיעות התורה ושרשיה ואע"פ שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת אינו כן אלא יש הפרש ביניהם במבטא שהרי תנועת הקמץ גבוהה ותנועת הפתח לא בענין שהקמץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו אינו נסמך לאחר כענין ארון שהוא קמוץ ומצינו ארון הברית שהוא בפתח וכן הנה אנכי שולח מלאך וישלח מלאך שהוא בקמץ ומלאך הברית הוא בפתח כי הפתח נסמך לעולם למה שאחריו ולא כן הקמץ כי הוא עומד בפני עצמו ומטעם זה כל אתנח וסוף פסוק הוא בקמץ כי שם עומד לא יסמוך ולזה בנקוד זה השם לא תמצא פתח אלא קמץ שהיא מעלה עליונה גדולה ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא ולזה נכתב באלף דלית כשהוא קדש בקמץ וכשהוא חול בפתח ומה שכתוב בלוט אל נא אדני בקמץ והוא חול לפי שהוא סוף פסוק וזה הוא ההפרש שיש בתורתנו בין קמץ לפתח כהפרש שיש בין קדש לחול ובין אור לחשך ועוד מצינו שהמחליף פתח בקמץ לא ימלט או יהרוס הכוונה או יבוא לידי כפיר' כי אות הא של האף תספ' אלו קמצתו היית מהפך כוונת אברהם והורס מחשבתו ואות הא' של הלאל יעות משפט אלו קמצתו יהיה כפירה מלבד מה שאמרו חכמי הדקדוק כי הקמץ הוא נאמר על ענין אמיתי ולא כן הפתח ומזה אמר הכתוב ואעמוד עליו ואמותתהו ואו של ואעמוד בקמץ אבל ואו ואמותתהו בפתח שמה שאמר ואעמוד עליו אמת היה ולא כן ואמותתהו כי שאול הרג את עצמו וכל זה מחכמת תורת ה' ולשוננו הקדושה ומטעם זה נמשלו האותיות לגוף והנקודה לנשמה שהנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה את הגוף כמו שדרשו בספר הבהיר דמיין נקודתא באתוותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש:

1 ומאי ניהו עיגולא, הדין נקודה דאורייתא דמשה דאינהו כולהו עיגולא ודמיין באתוותא כנשמתא דחיי בגופיה דאינש דלית אפשר ליה למיתי כל היכא דלית קיימא בגויה, ולא למנקט מימרא זוטרא ורבתא בלא נשמתא כוותיה דהדין נקודה דלית אפשר למלתא זוטרא או רבתא לאתאמרה בלא נקודה:

115 רבנו בחיי פתח ↗

ולפי הפשט בחכמת הנקודות הקמ"ץ מעלה גדולה וראשון לשבעה תנועות, שהם קמ"ץ פת"ח צר"י סגו"ל חול"ם שור"ק חיר"ק, כי מתוך שבעתם תבנה ותכונן התורה, והם הנקראים שבע הברות, או שבעה קולות שעליהם אמר דוד במזמור של מתן תורה שבעה קולות, לפי שכל התורה מיוסדת עליהם, וזהו פשט המאמר בשבעה קולות נתנה, ועליהם אמר שלמה משלי ט׳:א׳ חצבה עמודיה שבעה, כי הם העמודים אשר כל הבית נכון עליהם. וההפרש שבין קמ"ץ לפת"ח אינו אלא בנקודה, כי מעלת הקמ"ץ אינו אלא בצורת הנקודה, והנקודה רמז לנקודת המציאות שהוא היכל הקדש מכוון באמצע הנמשל לנקודה. ועל כן הנקודה משמשת לשבעה פנים. כשתשימנה על האות מלמעלה יהיה חול"ם, באמצע האות יהיה שור"ק, ואם בפת"ח ישוב קמ"ץ, ואם בחיר"ק ישוב ציר"י, ואם בציר"י סגו"ל, ואם בשב"א ישוב קבוץ שפתים הרי ז'. ועוד באותיות עצמן אם תתן הנקודה באות ה"א ישוב חי"ת, ואם בוי"ו ישוב זי"ן, בכ"ף ישוב בי"ת, ואם בנו"ן ישוב גימ"ל, ואם ברי"ש ישוב דל"ת. ולכך המוסיף נקודה או גורעה מחריב את העולם ומקצץ נטיעות התורה ושרשיה. ואע"פ שנראה שהקמ"ץ והפת"ח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא שיש הפרש ביניהן במבטא, שהרי תנועת הקמ"ץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפת"ח למטה ממנה, כי הקמ"ץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו, אינו נסמך לאחר, כענין ארון שהוא קמו"ץ, ומצינו ארון הברית שהוא בפת"ח, וכן שמות כ״ג:כ׳ הנה אנכי שולח מלאך במדבר כ׳:ט״ז, וישלח מלאך, שהוא בקמ"ץ, ומלאך הברית הוא בפת"ח, כי הפת"ח נסמך לעולם למה שאחריו, ולא כן הקמ"ץ כי הוא עומד בפני עצמו, ומטעם זה כל אתנחתא וסוף פסוק הוא בקמ"ץ, כי שם עומד לא יסמוך. ומטעם זה בנקוד זה השם לא תמצא פת"ח אלא קמ"ץ, כי המעלה העליונה הגדולה המורה עליונות ושהוא בלתי נסמך לאחר כדבר הנברא, ומפני זה נכתב באל"ף דל"ת כשהוא קדש בקמ"ץ, וכשהוא חול בפת"ח. ומה שכתוב בלוט אל נא אדני, בקמ"ץ, והוא חול, לפי שהוא סוף פסוק. וזהו ההפרש הגדול שיש בתורתנו בין קמ"ץ לפת"ח, כהפרש שיש בין אור לחשך ובין קדש לחול. וכן מצינו שהמחליף פת"ח בקמ"ץ לא ימלט מאחת משתים, או יהרוס הכונה, או יבא לידי כפירה, כי אות ה"א של בראשית י״ח:כ״ג האף תספה, אילו קמצתו היית מהפך כוונתו של אברהם והורס מחשבתו, ואות ה"א של איוב ח׳:ג׳ האל יעות משפט, אילו קמצתו יהיה כפירה. מלבד שאמרו עוד חכמי הדקדוק כי הקמ"ץ הוא נאמר על ענין אמתי ולא כן הפת"ח. ומזה אמר הכתוב שמואל ב א׳:י׳ ואעמד עליו ואמתתהו, וי"ו של ואעמד תמצאנה בקמ"ץ, אבל וי"ו של ואמתתהו בפת"ח כי מה שאמר ואעמד עליו אמת היה ולא כן ואמתתהו, כי שאול הרג את עצמו. והנה כל זה מחכמת תורתנו האלהית ולשוננו הקדושה, ומטעם זה נמשלו האותיות לגוף והנקודה לנשמה, כי הנקודות מניעות האותיות כמו שהנשמה מניעה את הגוף, כמו שדרשו רבותינו ז"ל בספר הבהיר דמיין נקודתא באתוותא דאורייתא דמשה כנשמתא דחיי בגופא דאינש. וכן אמרו במסכת מגלה ושום שכל זה הנקוד.