ראש דוד, יתרו ז׳

מהדורה: ראש דוד, מנטובה תרל"ו

7 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

האומר לשלוחו מכור משדי בית סאה והלך ומכר בית סאתים הרי זה מוסיף על דבריו וקנה הלוקח בית סאה בלבד ומיהו הלוקח יכול לחזור ולומר איני רוצה לקנות אלא סאתים ביחד:

7 ברכות פתח ↗

״דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם״ וְגוֹ׳. אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: אֵין ״נָא״ אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה, אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, לֵךְ וֶאֱמוֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, שַׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, שֶׁלֹּא יֹאמַר

1 ובאופן אחר יראה בהקדים אשר שמעה אזני מפי אחד קדוש דפי' פ' דברים ד׳:ל״ד הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וכו', בנותן טעם לשאלת המין דאחרי רבים להטות כתיב וכל הגוים עע"ז והוה לן ח"ו ללכת אחריהם, וכבר דשו בה רבים בטעמים שונים וגם אנו בעניותנו כתבנו בזה בכמה מקומות, וראה זה חדש דהאי מרבנן איהו מפרק ע"פ מ"ש הרב הנמקי פ' בתרא דיבמות דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ומפקא מידי רובא, היכא דהמיעוט יוצא מהרוב כגון רוב נשים מתעברות ומהרוב עצמו איכא מיעוטא דמיעוטא דמתעברות מפילות ע"ש, וא"כ בצאת ישראל ממצרים שיצאו הערב רב לאלפים ונתגיירו ונמצא דמיעוט נפקי מגו רובא וסמכינן מיעוטא לחזקה כי גדול ה' ומפקא מידי רובא דרוב הגוים עע"ז דאין ללכת אחריהם, וז"ש או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי כלומר הערב רב מקרב המצרים דהוי מיעוט יוצא מהרוב עצמו, וא"כ בזה אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובטיל רובא, וז"ש אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו דבכי האי גונא דהמיעוט יוצא מהרוב דינא הוא כהרב הנמקי דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובטיל רובא, עד כאן שמעתי מפי הרב הנז'. ועתה אמת אגיד דלא שמיע לי משום דהערב רב יצאו על פי משה רבינו וה' לא רצם, וא"כ לא נכון לפרש הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי שה' לקח הערב רב מתוך המצריים, ועוד דקרא בישראל קא משתעי כדכתיב לקחת לו גוי מקרב גוי באותות ובמופתים. אמנם על פי זה אני אפרש פ' ויהי בשלח פרעה את העם וכו' ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו וכו' ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה. ולא נאריך בדקדוקים. והנה רז"ל שמו"ר פ"כ א' ויהי בשלח מי אמר ווי פרעה אמר ווי, ובילקוט אמרו על פסוק מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו אמרו מצרים אלו לקינו ולא שלחנו כדאי אלא לקינו ושלחנו, אלו לקינו ושלחנו ולא נטלו ממונינו כדאי אלא לקינו ושלחנו ונטלו ממונינו. ובטרם אבא לפרש מאמר הכתוב כי שלחנו את ישראל מעבדנו ע"פ הקדמתנו שפר קדמי להחויא אשר אמרתי בביאור מאמר הילקוט הנז', ואפשר לפרש במאי דקי"ל בח"מ סי' קפ"ב האומר לשלוחו מכור משדותי בית סאה והלך ומכר בית סאתים הרי זה מוסיף על דבריו וקנה הלוקח בית סאה בלבד, א"ל מכור בית סאתים ומכר לו בית סאה הרי זה מעביר על דברו ולא קנה לוקח, וטעמא דלא ניחא ליה דלפשו שטרי עילויה כמבואר באורך בכתובות דף צ"ח ובפוסקים. והנה הכא פרעה ומצרים היו שלוחם של המקום לשעבד את ישראל לקיים גזרת מלך במעמד בין הבתרים, אמנם הוא ית' לא גזר בתוקף השעבוד הזה והם עזרו לרעה, והשתא יש מקום לומר דהשעבוד ששעבדו בישראל ברצון הקב"ה בזה הם שלוחים, ואת היותר קושי השעבוד מוסיף על דבריו הוי ואין כאן שליחות בתוספת הזה, ועתידים ללקות על קושי השעבוד דבזה אין כאן שליחות ומוסיף על דבריו הוי כדאמרינן בזבין ליתכא וזבן כורא, וז"ש אלו לקינו ולא שלחנו כדאי כלומר לקינו במה שהוספנו קושי השעבוד, אבל בשעבוד שהיה ברצונו שלוחי דרחמנא אנן ובתוספת הוא דדיננו כמעביר על דבריו וה"ל לישב ת' שנה ונלקה בעבור קושי השעבוד, וז"ש אלו לקינו ולא שלחנו כדאי כלומר מקום יש להעמיד הדבר על בוריו. או כלך לדרך זו, אלו לקינו ושלחנו ולא נטלו ממונינו כדאי, כלומר יש מקום לומר דבכי האי גוונא דהקשינו לשעבדם לא אמרינן דמוסיף הוי אלא מעביר הוי דבטענה קלה דלא לפשו שטרי חשבינן ליה מעביר, וכ"ש לשעבד שעבוד קשה כזה ודאי הוי מעביר דכל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו כביכול, וא"כ דינא הוא דהכל היה כדין מעביר ולא יש שליחות כלל, ומ"ה לקינו ושלחנו כי לא קיימנו שליחותו כלל והוה ליה מעביר, ומשום הכי לקינו ושלחנו כי לא נתקיימה כלל גזרת ת' שנה דמה שעשינו היה מעביר ואין כאן שליחות ומשום הכי לקינו ושלחנו, אמנם דא עקא לקינו ושלחנו ונטלו ממונינו וזה אין לו שחר, דאי אמרת דמעביר על דבריו הוי דאין כאן שליחות ולא נתקיימה גזרת בין הבתרים כלל א"כ למה נטלו ממונינו משום ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, הלא מעביר הוי ולא נתקיימה גזרת בין הבתרים כלל דמהאי טעמא לקינו ושלחנו ואמאי נטלו ממונינו, ובזה אפשר לפרש מאז"ל פ"ק דברכות ט'. דבר נא באזני העם וכו' צא ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם, וכבר דשו ביה רבים מה הלשון אומרת כדי שלא יאמר וכו', דהאף אמנם לא יאמר ולא יהרהר על מדותיו הלא הוא אמר ויהי ואמירה דידיה כמעשה. וע"פ דרכנו ניחא דהנה לפום דינא המצריים נידונו כדין מעביר על דבריו בקושי השעבוד, וא"כ כל מה שישבנו במצרים בגוים לא יתחשב מגזרת ת' שנה דנתבטל השליחות, אם כן איפה כיון דועבדום וענו אותם ליכא גם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ליכא וזה מצד הדין, אבל כדי שלא יאמר אותו צדיק וכו' שאלו ממצרים כלי כסף.

7 ילקוט שמעוני על התורה פתח ↗

דָּבָר אַחֵר, וַיַּעֲשׂוּ כֵן, אָמְרוּ, רוֹצִים וְלֹא רוֹצִים אֵין לָנוּ אֶלָּא לְקַיֵּם דִּבְרֵי בֶּן עַמְרָם. שמות יד ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם. הָאוֹקְטוֹרִין שֶׁלוֹ הִגִּידוּ לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דִּירְכָאוֹת הָיוּ לוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עֲמָלֵק הִגִּיד לוֹ. כִּי בָרַח הָעָם. וְכִי בּוֹרְחִים הָיוּ, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר במדבר לג, ג "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְיָד רָמָה", וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי בָרַח הָעָם, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהִכּוּ אֶת הָאוֹקְטוֹרִים הָלְכוּ וְהִגִּידוּ לְפַרְעֹה, אָמְרוּ, הִכּוּ מִמֶּנּוּ פָּצְעוּ מִמֶּנּוּ וְהָרְגוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא מִחָה אָדָם בְּיָדָם, אֵין לָהֶם לֹא מוֹשֵׁל וְלֹא שָׂר, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה". וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו. לְשֶׁעָבַר, שמות י, ז "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו" וְגוֹ', וְעַכְשָׁיו וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו, אָמְרוּ, אִלּוּ לֹא לָקִינוּ וְשָׁלַחְנוּ דַּי הוּא, אֶלָּא לָקִינוּ וְשָׁלַחְנוּ. אוֹ אִילּוּ לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ וְלֹא נָטְלוּ אֶת מָמוֹנֵינוּ דַּי הוּא אֶלָּא לָקִינוּ וְשִׁלַּחְנוּ וְנָטְלוּ אֶת מָמוֹנֵנוּ. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאֶחָד שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ הָבֵא לִי דָּג מִן הַשּׁוּק וְכוּ' בַּמְּכִילְתָּא.

7 כתובות פתח ↗

״בִּבְתוּלֶיהָ״ — שֶׁיְּהוּ כׇּל בְּתוּלֶיהָ קָיְימִין, בֵּין בִּכְדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. הָהִיא אִיתְּתָא דִּתְפַסָה כָּסָא דְכַסְפָּא בִּכְתוּבְּתַהּ, קָתָבְעָה מְזוֹנֵי. אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוּ לְיַתְמֵי: זִילוּ הַבוּ לַהּ מְזוֹנוֹת, לֵית דְּחָשׁ לְהָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: לָא אָמְרִינַן מִקְצָת כֶּסֶף כְּכׇל כֶּסֶף. שְׁלַח לֵיהּ רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב יוֹסֵף: מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בְּבֵית דִּין צְרִיכָה שְׁבוּעָה, אוֹ אֵין צְרִיכָה שְׁבוּעָה? וְתִבְּעֵי לָךְ הַכְרָזָה?! אֲמַר לֵיהּ: הַכְרָזָה לָא קָמִיבַּעְיָא לִי, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב נַחְמָן: אַלְמָנָה שֶׁשָּׁמָה לְעַצְמָהּ — לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַכְרוּז — אַמַּאי לֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם? אֶלָּא לָאו, דְּלָא אַכְרוּז, וּלְעַצְמָהּ הוּא דְּלֹא עָשְׂתָה וְלֹא כְּלוּם, הָא לְאַחֵר — מַה שֶּׁעָשְׂתָה עָשְׂתָה. לְעוֹלָם דְּאַכְרוּז, וּדְאָמְרִי לַהּ: מַאן שָׁם לִיךְ? כִּי הַאי דְּהָהוּא גַּבְרָא דְּאַפְקִידוּ גַּבֵּיהּ כִּיסְתָּא דְיַתְמֵי. אֲזַל, שָׁמַהּ לְנַפְשֵׁיהּ בְּאַרְבַּע מְאָה זוּזֵי. אִיַּיקַּר קָם בְּשֵׁית מְאָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. אֲמַר לֵיהּ: מַאן שָׁם לָךְ? וְהִלְכְתָא: צְרִיכָה שְׁבוּעָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה הַכְרָזָה. מַתְנִי׳ אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה — נִתְקַבְּלָה כְּתוּבָּתָהּ. הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — מִכְרָהּ בָּטֵל. אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת אַחְזִיר דִּינָר לַיּוֹרְשִׁין — מָכְרָה בָּטֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּים, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּשַׁיֵּיר בְּשָׂדֶה — בַּת תִּשְׁעָה קַבִּין, וּבְגִנָּה — בַּת חֲצִי קַב, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא — בֵּית רוֹבַע. הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז וּמָכְרָה לָזֶה בְּמָנֶה, וְלָזֶה בְּמָנֶה, וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל, וְשֶׁל כּוּלָּן מִכְרָן קַיָּים. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה — דְּאָמְרִי לַהּ: אַתְּ אַפְסֵדְתְּ, שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם נָמֵי, תֵּימָא: אֲנָא אַרְוַוחְנָא! אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי, הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת, כִּדְתַנְיָא: הוֹסִיפוּ לוֹ אַחַת יְתֵירָה, הַכֹּל לַשָּׁלִיחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חוֹלְקִין. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת! אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לָא קַשְׁיָא. כָּאן בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה, כָּאן בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא: דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה — חוֹלְקִין, דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה — הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? שִׁינּוּיָא דְּשַׁנִּינַן שִׁינּוּיָא הוּא. אִיבַּעְיָא לְהוּ, אֲמַר לֵיהּ: זַבֵּין לִי לִיתְכָּא, וַאֲזַל וְזַבֵּין לֵיהּ כּוֹרָא, מַאי? מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הוּא, וְלִיתְכָּא מִיהָא קָנֵי, אוֹ דִלְמָא מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו הוּא, וְלִיתְכָּא נָמֵי לָא קָנֵי? אָמַר רַב יַעֲקֹב מִנְּהַר פְּקוֹד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבִינָא: תָּא שְׁמַע, אָמַר בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁלוּחוֹ: ״תֵּן לָהֶן חֲתִיכָה לָאוֹרְחִין״, וְהוּא אוֹמֵר: ״טְלוּ שְׁתַּיִם״, וְהֵן נָטְלוּ שָׁלֹשׁ — כּוּלָּן מָעֲלוּ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו הָוֵי — מִשּׁוּם הָכִי בַּעַל הַבַּיִת מָעַל. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו הָוֵי — בַּעַל הַבַּיִת אַמַּאי מָעַל? וְהָתְנַן: הַשָּׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ — בַּעַל הַבַּיִת מָעַל, לֹא עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ — שָׁלִיחַ מָעַל! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, דְּאָמַר לְהוּ: ״טְלוּ אַחַת מִדַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, וְאַחַת מִדַּעְתִּי״, וּשְׁקַלוּ אִינְהוּ תְּלָת. תָּא שְׁמַע: הָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ מָנֶה, וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה — מִכְרָהּ בָּטֵל. מַאי לָאו דְּזַבֵּין שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה וְדִינָר, וּמַאי ״בְּמָנֶה״ — מָנֶה שֶׁלָּהּ. וּמַאי ״אֲפִילּוּ״? אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת ״אַחְזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁים בְּדִינָר מְקַרְקְעֵי״, וְקָתָנֵי: מִכְרָהּ בָּטֵל. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: לָא, בִּדְאוֹזֵיל.

« ראש דוד Beshalach ראש דוד Mishpatim »