ראש דוד, וישלח כ״א

מהדורה: ראש דוד, מנטובה תרל"ו

21 סנהדרין פתח ↗

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״וַיִּתְפַּלֵּל״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא ״וַיְפַלֵּל״. מְלַמֵּד כִּבְיָכוֹל, שֶׁעָשָׂה פְּלִילוּת עִם קוֹנוֹ. בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדׇחֳפוֹ. אָמַר לָהֶן: הַנִּיחוּ לוֹ, קַנַּאי בֶּן קַנַּאי הוּא, מֵשִׁיב חֵימָה בֶּן מֵשִׁיב חֵימָה הוּא.

21 בבא קמא פתח ↗

הֲוָה סָיֵים מְסָאנֵי אוּכָּמֵי, וְקָאֵי בְּשׁוּקָא דִנְהַרְדְּעָא. אַשְׁכְּחוּהּ דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא וַאֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי שְׁנָא הָנֵי מְסָאנֵי? אֲמַר לְהוּ: דְּקָא מִאֲבִילְנָא אַיְּרוּשָׁלַיִם. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַתְּ חֲשִׁיבַתְּ לְאִיתְאֲבוֹלֵי אַיְּרוּשָׁלַיִם? סְבוּר יוּהֲרָא הֲוָה, אַתְיוּהּ וְחַבְשׁוּהּ.

1 ואפנה על ימין לפרש בזה מאמרם ז"ל בסנהדרין דף פ"ב דאמור רבנן שם על פנחס אשר קנא לאלהיו בקשו מלאכי השרת לדוחפו לפנחס אמר להם הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה הוא התחילו השבטים מבזין אותו וכו' בא הכתוב וכו' וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם, ובירושלמי שם פ' הנשרפין ה"ז אמרו דבקשו לנדותו אלא שקפצה רוח הקדש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ולכאורה יפלא דהגם דנימא דקנאין פוגעין בו שלא ברצון חכמים כמ"ש שם בירושלמי. מ"מ כגון זו של זמרי דהחל הנגף וישראל לקוחים למות מה טעם בקשו מלאכי רום לדוחפו ומה גם לפום הירושלמי שבקשו לנדותו כמו זר נחשב. ברם נקדים מ"ש עוד שם הרב קנה חכמה דמה שעשו הלויים בעגל אינם ראוים לשכר שהיה פרעון על אשר עשה לוי בשכם, אבל מעשה פנחס שהיה משבט לוי שכבר פרע מה שהיה חייב בשכם והעמיד עצמו נגד רבים ולא היה צריך בדין הוא שיטול שכרו כמשז"ל במ"ר פ' כ"א עכ"ד עש"ב. ואמרו פ' הכונס דף נ"ט: אלעזר זעירא הוה מסיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא וכו' א"ל דקא מאבילנא אירושלם א"ל את חשיבת לאתאבולי אירושלם סבור יוהרא הוא אתיוה חבשוה וכו'. ובפ' מרובה דף פ"א אמרו ר' ור' חייא הוו שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצידי הדרכים הוה קמפסע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמיהו א"ל רבי לר' חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו א"ל ר' חייא שמא יהודא בן קנוסא וכו' אי לאו יהודה בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגזרא דפרזלא, ופירש"י גדולתו שמראה לנו שהוא ירא שמים מאד ומחזי כיוהרא. בגזרא דפרזלא כלומר נדוי עכ"ל. למדנו שהעושה דבר חסידות בפני גדולים הוא יוהרא וחייב נדוי והשתא כיון דשבט לוי כבר פרעו בעגל ופנחס לא מחויב בדבר ועמד במקום סכנה כזו באתרא דשכיח הזיקא, ובפני גדולים משה רבינו וכל קדושים עמו אין לך יוהרא גדולה מזו ולפיכך בקשו לנדותו כדין מי שעושה מילתא דחסידותא לפני גדולים והיינו טעמא דמלאכי השרת בקשו לדוחפו. וגם השבטים מבזין אותו שפיטם אבי אמו וכו' כלומר דלא נאה לאיש כמוהו ליכנס בתגר זה דבשלמא אם היה חייב בדבר ניחא אבל הכא שכבר שבט לוי קנאו בעגל ויצאו ידי חובת"ן, וזאת שנית כי הוא יחיד ואינו חייב למחות ברבים והוי יוהרא. על כן בא האלהים ואמר למלאכיו הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, ופירש"י ז"ל דלוי קנא במעשה שכם כלומר סירכיה דאבותיו נקיט שהם קנאו בשכם וקנאו בעגל ועל ידי אשר קנאו בעגל נחשב ללוי לזכות אשר עשה בשכם ומה לוי מסר נפשו כנגד יושבי שכם וכל הכנעני וגם בעגל היו מועטין גם פנחס אוחז מעשה אבותיו, וא"כ מזה הטעם אין לחוש ליוהרא גם כן דמעשיו לשם שמים ולמוד הוא אותו השבט בכך וזרוק חוטרא וכו' בר"ר ס"פ נ"ג וכיון דעושה לשם שמים ליכא יוהרא כדמוכח בפ' מרובה בההיא דר' יהודה בן קנוסא. וכלפי השבטים יחדיו ירננ"ו רינון וביזוי שפטם אבי אמו וכו' והוא יוהרא בא הכתוב ויחסו אחר אהרן כלומר בן גדולים הוא וליכא יוהרא. ויען כי לא היה חייב בזה כמש"ל כה אמר ה' ראויה כפרה זו מכלל דאיכא אחריתי מה שעשה לוי בעגל אלא שאותה היה לפרעון אך זו בדין הוא שיטול שכרו וכפרה זו מכפרת והולכת לעולם. ועוד לנו בעניותנו דרכים אחרים במאמר זה בפ' פנחס ע"ש. וזהו מ"ש הכתוב תהלים ק"ו ל"א בפנחס ותחשב לו שהיה יחיד ואינו חייב למחות לצדקה כיון שלא היה חייב וזכות הוא לו לדור ודור עד עולם כלשון רז"ל ראויה כפרה זו שתהא מכפרת לעולם.

21 במדבר רבה פתח ↗

מָה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַחֵס פִּינְחָס אַחַר מַעֲשֶׂה זֶה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּדְקַּר זִמְרִי בֶּן סָלוּא, אָמְרוּ חֲכָמִים שִׁשָּׁה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לְזִמְרִי, זִמְרִי, בֶּן סָלוּא, וְשָׁאוּל, בֶּן כְּנַעֲנִית, וּשְׁלֻמִיאֵל, בֶּן צוּרִי שַׁדָּי. זִמְרִי, שֶׁנַּעֲשָׂה עַל אוֹתָהּ מִדְיָנִית כְּבֵיצָה הַמּוּזֶרֶת. בֶּן סָלוּא, בֵּן שֶׁסִּלָּא עֲוֹן מִשְׁפַּחְתּוֹ. שָׁאוּל, שֶׁהִשְׁאִיל עַצְמוֹ לַעֲבֵרָה. בֶּן הַכְּנַעֲנִית, שֶׁעָשָׂה מַעֲשֵׂה כְנָעַן, וּמַה שְׁמוֹ, שְׁלֻמִיאֵל. אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁנִּדְקַר זִמְרִי עָמְדוּ הַשְּׁבָטִים עָלָיו וְאָמְרוּ רְאִיתֶם בֶּן פּוּטִיאֵל זֶה שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָרַג נָשִׂיא מִיִּשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ בָּא הַכָּתוּב לְיַחֲסוֹ: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. במדבר כה, יב: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, שֶׁעֲדַיִן הוּא קַיָּם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר מלאכי ב, ה: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא. במדבר כה, יג: וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, וַיְכַפֵּר, וְכִי קָרְבָּן הִקְרִיב שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ כַּפָּרָה, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַשּׁוֹפֵךְ דָּמָן שֶׁל רְשָׁעִים כְּאִלּוּ הִקְרִיב קָרְבָּן. במדבר כה, יד: וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, כְּשֵׁם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְעַסֵּק בְּשִׁבְחָן שֶׁל צַדִּיקִים לְפַרְסֵם בָּעוֹלָם, כָּךְ מִתְעַסֵּק בִּגְנוּתָן שֶׁל רְשָׁעִים לְפַרְסְמָן בָּעוֹלָם, פִּינְחָס, פִּרְסְמוֹ לְשֶׁבַח. וְזִמְרִי, לִגְנַאי. עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר משלי י, ז: זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב. במדבר כה, יד: נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי, שֶׁכָּל הַפּוֹגֵם אֶת עַצְמוֹ פּוֹגֵם אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ עִמּוֹ, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, הַכָּתוּב מִתַּמֵּהַּ עָלָיו קהלת י, ח: וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ, אָבִיו קִנֵּא עַל הַזְּנוּת תְּחִלָּה בראשית לד, כה: וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, וְזֶה פָּרַץ גָּדֵר שֶׁגָּדַר אָבִיו. במדבר כה, טו: וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה, רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב וגו', לְהוֹדִיעֲךָ עַד הֵיכָן נָתְנוּ הַמִּדְיָנִים עַצְמָן, שֶׁבַּת מֶלֶךְ הִפְקִירוּ, שֶׁנֶּאֱמַר במדבר לא, ח: וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם, צוּר גָּדוֹל מִכֻּלָּם, מֶלֶךְ הוּא וְהִפְקִיר אֶת בִּתּוֹ, מִי לֹא הָיָה מַפְקִיר, וּלְפִי שֶׁבִּזָּה אֶת עַצְמוֹ וּפִרְסֵם אֶת בִּתּוֹ בְּקָלוֹן גְּרָעוֹ הַכָּתוּב וּכְתָבוֹ שְׁלִישִׁי, אֲבָל הוּא מֶלֶךְ שֶׁבְּכֻלָּם רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא.

« ראש דוד Vayetzei ראש דוד Vayeshev »