ראש דוד, וישלח כ״א

מהדורה: ראש דוד, מנטובה תרל"ו

מפרשים:
1 ואפנה על ימין לפרש בזה מאמרם ז"ל בסנהדרין דף פ"ב דאמור רבנן שם על פנחס אשר קנא לאלהיו בקשו מלאכי השרת לדוחפו לפנחס אמר להם הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה הוא התחילו השבטים מבזין אותו וכו' בא הכתוב וכו' וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם, ובירושלמי שם פ' הנשרפין ה"ז אמרו דבקשו לנדותו אלא שקפצה רוח הקדש ואמרה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם. ולכאורה יפלא דהגם דנימא דקנאין פוגעין בו שלא ברצון חכמים כמ"ש שם בירושלמי. מ"מ כגון זו של זמרי דהחל הנגף וישראל לקוחים למות מה טעם בקשו מלאכי רום לדוחפו ומה גם לפום הירושלמי שבקשו לנדותו כמו זר נחשב. ברם נקדים מ"ש עוד שם הרב קנה חכמה דמה שעשו הלויים בעגל אינם ראוים לשכר שהיה פרעון על אשר עשה לוי בשכם, אבל מעשה פנחס שהיה משבט לוי שכבר פרע מה שהיה חייב בשכם והעמיד עצמו נגד רבים ולא היה צריך בדין הוא שיטול שכרו כמשז"ל במ"ר פ' כ"א עכ"ד עש"ב. ואמרו פ' הכונס דף נ"ט: אלעזר זעירא הוה מסיים מסאני אוכמי וקאי בשוקא דנהרדעא וכו' א"ל דקא מאבילנא אירושלם א"ל את חשיבת לאתאבולי אירושלם סבור יוהרא הוא אתיוה חבשוה וכו'. ובפ' מרובה דף פ"א אמרו ר' ור' חייא הוו שקלי ואזלי באורחא אסתלקו לצידי הדרכים הוה קמפסע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמיהו א"ל רבי לר' חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו א"ל ר' חייא שמא יהודא בן קנוסא וכו' אי לאו יהודה בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגזרא דפרזלא, ופירש"י גדולתו שמראה לנו שהוא ירא שמים מאד ומחזי כיוהרא. בגזרא דפרזלא כלומר נדוי עכ"ל. למדנו שהעושה דבר חסידות בפני גדולים הוא יוהרא וחייב נדוי והשתא כיון דשבט לוי כבר פרעו בעגל ופנחס לא מחויב בדבר ועמד במקום סכנה כזו באתרא דשכיח הזיקא, ובפני גדולים משה רבינו וכל קדושים עמו אין לך יוהרא גדולה מזו ולפיכך בקשו לנדותו כדין מי שעושה מילתא דחסידותא לפני גדולים והיינו טעמא דמלאכי השרת בקשו לדוחפו. וגם השבטים מבזין אותו שפיטם אבי אמו וכו' כלומר דלא נאה לאיש כמוהו ליכנס בתגר זה דבשלמא אם היה חייב בדבר ניחא אבל הכא שכבר שבט לוי קנאו בעגל ויצאו ידי חובת"ן, וזאת שנית כי הוא יחיד ואינו חייב למחות ברבים והוי יוהרא. על כן בא האלהים ואמר למלאכיו הניחו לו קנאי בן קנאי הוא, ופירש"י ז"ל דלוי קנא במעשה שכם כלומר סירכיה דאבותיו נקיט שהם קנאו בשכם וקנאו בעגל ועל ידי אשר קנאו בעגל נחשב ללוי לזכות אשר עשה בשכם ומה לוי מסר נפשו כנגד יושבי שכם וכל הכנעני וגם בעגל היו מועטין גם פנחס אוחז מעשה אבותיו, וא"כ מזה הטעם אין לחוש ליוהרא גם כן דמעשיו לשם שמים ולמוד הוא אותו השבט בכך וזרוק חוטרא וכו' בר"ר ס"פ נ"ג וכיון דעושה לשם שמים ליכא יוהרא כדמוכח בפ' מרובה בההיא דר' יהודה בן קנוסא. וכלפי השבטים יחדיו ירננ"ו רינון וביזוי שפטם אבי אמו וכו' והוא יוהרא בא הכתוב ויחסו אחר אהרן כלומר בן גדולים הוא וליכא יוהרא. ויען כי לא היה חייב בזה כמש"ל כה אמר ה' ראויה כפרה זו מכלל דאיכא אחריתי מה שעשה לוי בעגל אלא שאותה היה לפרעון אך זו בדין הוא שיטול שכרו וכפרה זו מכפרת והולכת לעולם. ועוד לנו בעניותנו דרכים אחרים במאמר זה בפ' פנחס ע"ש. וזהו מ"ש הכתוב תהלים ק"ו ל"א בפנחס ותחשב לו שהיה יחיד ואינו חייב למחות לצדקה כיון שלא היה חייב וזכות הוא לו לדור ודור עד עולם כלשון רז"ל ראויה כפרה זו שתהא מכפרת לעולם.