1או יאמר באופן אחר והן קדם יחקור חקירה אחת, כי הנה אז"ל ברכות ל"ה. דקודם ברכה לה' הארץ ומלואה, ומאחר שכן במידי דליכא ברכה בזהב ובכסף וכיוצא כיצד אדם מקדיש הקדשות וכיוצא, והא קי"ל ב"ב פ"ח. אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכל שבידו הכל מאתו ית', ובשלמא במידי דמיזן הוא יברך ועל ידי הברכה הוא שלו וקנאו, וכמ"ש מהרש"א בחידושי אגדות פ' כיצד מברכין שזה כונת אומרם כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה, דגוזל ממש מהקב"ה אותו דבר שנהנה ממנו דקודם הברכה שלו הוא ע"ש, ומאחר שכן במה שאינו נושא ונותן בתוך פיו דלא תקון רבנן ברכה נמצא הכל שלו יתברך, והיאך יכול להקדים ולעשות צדקה מדבר שאינו שלו. ולחקירה זו יש כמה תירוצים, אך עתה הנה נא הואלתי לישב על פי מ"ש הרמב"ם פ"י מה' שגגות דין ו' כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה, ואמרו ביושלמי פט"ו דיבמות אפילו אכלה וחיללה שבת בעלה מביא חטאתה, אך נדר ונדבה שלה אין בעלה מחוייב כמ"ש התוס' דנדרים דף ל"ה ופ' המקבל, וטעמא שאם יתחייב בנדריה ונדבותיה אם יקניטנה תדור אלף נדרים בכל יום ע"ש. ולדעת רש"י פ' המקבל שאינו חייב בקרבנות שנתחייבה מקודם נשואין, אך הראב"ד כתב והביאו בשיטה מקובצת שם פ' המקבל דמתחייב הבעל אף במה שחייבת קודם נשואין, אך חיוב זה על מה שהיתה חייבת קודם נשואין אינו מדינא רק מכח מה שהוא מתנה וכותב לה בכתובה, וע"ש באורך. והנה ידוע שישראל יש לנו דין אשה ובעלה עם השי"ת וכפי זה כביכול הוא חייב בקרבנות כפרתנו כדין הבעל, ולא עוד אלא דנראה דהגם דבעל אינו מתחייב לאשתו בנדריה ונדבותיה מכל מקום השי"ת כביכול שלם ישלם לכל נדריהם ולכל נדבותם, משום דהכא לא שייך טעמא שתדור אלף נדרים בכל יום ומכלה ממון בעלה, דח"ו לצד עילאה לא שייך זה כי היד ה' תקצר ח"ו, ועוד דלגבי בעל ואשתו הטעם שהאשה תדור להקניטו, וזה לא שייך כלפי מעלה כי הוא חוקר לב ויודע אם לשם פניה או לשם מצוה עשה, ומאחר שכן גם בנדר ונדבת ישראל כב יכול חייב, וידוע משז"ל דהמשכן היה לכפר על מעשה העגל, וכתב בלקט שמואל ערך תורה אות ב' דהתורה היא קידושין לישראל ולכך לא נתנה על ידי מלאך, דכיון דליתיה בקידושין לא מצי להיות שליח, לכן בכל מצוה כתוב בני ישראל דבעי כתיבה לשמה עכ"ד. אמור מעתה זהו סמיכות הפרשיות ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה שהם הקידושין ונתקדשו ישראל כדין אשה, ומעתה כביכול חייב בכפרת אשתו, והרי הם חייבים בעגל ובעו כפרה על ידי המשכן, והגם כי כוליה עלמא דיליה ולה' הארץ ומלואה ממנו נקח לעבוד עבודה ולהקדיש קדשים ולהקריב קרבנות, דכל שהוא לכפרתינו וגם לנדרנו עליה דידיה הדר כדין בעל שחייב בכפרת אשתו דאפי' אכלה חלב וכו' וגם נוסף נדריהם ונדבתם כמ"ש, וז"ש אחר שאתנה לוחות וכו' והם אשתי ויקחו לי תרומה ממני תקחו למשכן לכפרתכם, וגם מאת כל איש אשר ידבנו לבו כל נדר ונדבה תקחו את תרומתי דייקא כי לי כל הארץ, אמנם אני חייב כביכול ודייק לומר אשר ידבנו לשון עתיד דמכאן ואילך חושבנא אחר הנשואין ולא אשר חייבים קודם נשואין, כי אף לדעת הראב"ד מדינא אינו חייב אלא במה שנתחייב בעודה תחתיו כאמור, ובזה אפשר לפרש מאמר תנא דבי אליהו דף כ"ו והובא בילקוט ראובני סדר היום וז"ל המאמר במקומו בסדר אליה רבא פי"ז, כיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ואומר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וכו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכו' עכ"ל. ולכאורה יפלא מה זה סמיכה דבעבור שאמרו נעשה ונשמע מיד אמר לו הקב"ה למשה ויקחו לי תרומה. אבל על פי הקדמתנו אפשר דקודם קבלת התורה לא היה מן הדין שיתנדבו ישראל נדר או נדבה וקרבנות כי לה' הארץ ומלואה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, אמנם כשקבלו עול מלכות שמים וכו' אשר נתרצו ונאותו להזדווג כביכול למארי דעלמא וצביאת כלתא דא והוות ליה לאנתו, א"כ הבעל חייב בנדר ונדבה וכיוצא כמש"ל דכביכול יש לו ענין נוסף על בעל האשה בנדר ונדבה כנז', וא"כ מיד ההוא אמר ויקחו לי תרומה וכתיב וזאת התרומה זהב וכו', כי כל אשר התנדבו עלי לשלם.
