1אמנם אפשר לפרש ונקדים מאמרם ז"ל בש"ר פ' ט"ו ועברתי בארץ מצרים אר"ש גדלה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום עכו"ם במקום טנופת במקום טומאה בשביל לגאלם, משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות אמר מה אעשה לטמא עצמי אי אפשר ולהניח תרומתי אי אפשר מוטב לי לטמא עצמי פעם א' וחוזר ומטהר ולא לאבד תרומתי כך ישראל הם תרומתו של הקב"ה והיו בבית הקברות אמר הקב"ה איך אני גואלם להניחם אי אפשר מוטב לירד ולהצילם וכו', והקשה הרב מהר"ש יפה נ"ע כי אין המשל דומה לנמשל דהכהן לא יוכל להציל תרומתו מבלתי יכולת אם לא יטמא אבל הקב"ה יוציאם במסות ובאותות ובמופתים ולא יכנס למצרים, ותירץ דעל מכת בכורות דכתיב אני ה' אני ולא מלאך ע"ש והוא דוחק. אבל יתכן לפרש ונדקדק אומרו במאמר הנז' גדולה חיבתן של ישראל שנגלה וכו' דמשמע דהוא חיבה יתירה כי רבה ואלו ישראל הנה הנם תרומה לה' כדקאמר כך היא המדה כי משו"ל ימשו"ל בנו משל לכהן וכו'. ונקדים חקירת הראשונים דרחמנא אמר בגזרת בין הבתרים ועבדום וענו אותם ת' שנה ובפרטן אי אתה מוצא שישבו במצרים כי אם רד"ו, וכי מדלית ימי יעקב ויוסף והשבטים שבימיהם לא היה שעבוד רק היו בצוען שריו שרי"ה לראש צא וחשוב שני השעבוד נער יכתבם. וכבר עלו חומה שינויי טובא כמראה האופנים וספרין פתיחו כאשר נבאר בס"ד, ודבר שהיה בכלל מן הישו"ב דקושי השעבוד ועבודה קשה אשר הפליאו לענותם יצא הפסדם בשכרם, כי שיעור הגלות דבעו למעב"ד ת' שנה רמו אנפשייהו כובד אבן ונטל העו"ל בשנים מועטות וגדול העולמים לפניו נגלו תעלומות והוא היודע שישראל עבדים היו שיעור ת' שנה ואגב דוחקא זו עבודה קשה שלימת עבידתא כאשר מפורסם טעם זה בספרי המפרשים ואסמכוה על מאמר רז"ל כידוע, האף אמנם כתבו ז"ל דהאי שינוייא אינו מן הישו"ב רק במונח דישראל הם בני אל חי ונקראו בנים למקום דאם כבנים דין הוא דקושי השעבוד יעלה ויבא חשבון מספר שנים הבאות, וכמ"ש פ"ק דבתרא דף י'. במשל האב שכעס על בנו דאכתי חביבותיה גביה והמטיב עם הבן ניחא ליה לאב והן לו יהי כי גזרה חכמתו גלות מצרים, אמנם ודאי לא ניחא ליה להעביד הבן יקיר קדש ישראל בפרך ובמרירות יאנח בעבודה קשה אימתני ותקיפא ועבור"י מעבר"ה עברה וזעם וצרה, ודינא הוא דקושי השעבוד יעלה ויצטרף לחשבון גדול ובני ישראל יוצאים ביד רמה. אבל אם יש לנו דין עבדים קושי השעבוד לא יוסיף כח לישועת ישראל לפני זמנם כי הרב שכועס על עבדו כל המקניטו ומעבידו עושה נחת רוח לרבו ונוקם נקמתו. ונמצא דטענת קושי השעבוד אית בה פירכא שמא העבד ישראל ודין עבדים יש לנו עד אשר יתברר כי ישראל בנים למקום. והנה כתבו התוס' בסנהדרין דף ל"ט בההיא דכי קבריה למשה במאי טביל דלא קשיא ליה איך נטמא דדין בנים יש לנו וכהן מטמא לבנו. וכתבו רבני אשכנז דזה מתוקף ענותנותו יתברך להחשיב עצמו כביכול ככהן הדיוט שמטמא לבניו משא"כ כהן גדול. ועל פי זה אפשר דבעבור זה עשה האלהים לבא למצרים מלאה גלולים והוא כהן כביכול יען כי גאולת ישראל מטעם קושי השעבוד אשר עינו אותם בעבודת פרך והרבו להשחית וה' לא ציוה, והקושי הנה צור"ף לחשבון גדול עד כי בזמן מועט נשלמו ת' שנה, אך אין זה מעלה ארוכה עד אשר יתפרסם כי ישראל בנים המה כמדובר, לכן הוכרח הוא ית' לבא מצרים מקום טומאה בעבור הבן יקיר אף שהוא כהן כי כן יסד המלך בתורתו הקדושה שהכהן מטמא על מות לבן, ואם בצורכי גופו בעוד קבר"ת ארץ שרי ק"ו שישראל היו נטמעים נפשם ורוחם והיו הולכים למות מיתת עולם ויאבד כל זכר למו, ולכן כביכול להושיע ישראל ממיתת עולם בא האלהים כדין כהן המטמא לבנו ונודע בגויים שרי עם ועם פמליא של מעלה כי ישראל בנים למקום, ומעתה עת הזמיר הגיע לבא חשבון בדקדוק עצום על כובד וקושי השעבוד, וז"ש במאמר הנזכר אר"ש גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום עכו"ם במקום טנופת במקום טומאה בשביל לגאלם, שאלמלא כביכול עשה כך לא היה מן הדין לגואלם דאם עבדים הם קושי השעבוד כלא חשיב. וכל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול ולהראות בעצם כי בניו הם כביכול בא מצרים כדין כהן המטמא לבנו וידעו עמים כלם כי הם בנים. והורה בזה חיבה יתירה וגדולה ית"ר חוב"ב כי כביכול עשה עצמו כדין כהן הדיוט שדינו ליטמא לבנו ולא כהן גדול שאינו מטמא וזהו תוקף יקר תפארת גדולת ישראל וגם זה תועלת עצום לדקדוק חשבון הת' שנה כי אינו דומה בן פשוט לבן חביב ויקר מאד וכפי גודל חשיבותו כן ירבה להחשיב צערו, וכל זה להודיע חיבתן של ישראל ותשועת נפשם מיד מצרים הצר הצורר.
