ראש דוד, ראה ז׳

מהדורה: ראש דוד, מנטובה תרל"ו

7 תמורה פתח ↗

אָמַר רַב יוֹסֵף: דּוֹפִי שֶׁל סְמִיכָה קָתָנֵי. וְהָא יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר גּוּפֵיהּ מִיפְלָיג פְּלִיג בִּסְמִיכָה! כִּי אִיפְּלִיג בַּהּ בְּסוֹף שְׁנֵיהּ, דִּבְצַר לִיבָּא. גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים הֲלָכוֹת נִשְׁתַּכְּחוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמְרוּ לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: שְׁאַל! אָמַר לָהֶם: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״. אָמְרוּ לוֹ לִשְׁמוּאֵל: שְׁאַל! אָמַר לָהֶם: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״ — שֶׁאֵין הַנָּבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא: אַף חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ נִשְׁתַּכְּחָה בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמְרוּ לְפִנְחָס: שְׁאַל! אָמַר לָהֶם: ״לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא״. אָמְרוּ לוֹ לְאֶלְעָזָר: שְׁאַל! אָמַר לָהֶם: ״אֵלֶּה הַמִּצְוֹת״, שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁנִּפְטַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְגַן עֵדֶן, אָמַר לוֹ לִיהוֹשֻׁעַ: שְׁאַל מִמֶּנִּי כָּל סְפֵיקוֹת שֶׁיֵּשׁ לָךְ. אָמַר לוֹ: רַבִּי, כְּלוּם הִנַּחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר? לֹא כָּךְ כָּתַבְתָּ בִּי ״וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל״? מִיָּד תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ, וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת, וְנוֹלְדוּ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵיקוֹת, וְעָמְדוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל לְהׇרְגוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לוֹמַר לָךְ אִי אֶפְשָׁר, לֵךְ וְטוֹרְדֵן בְּמִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ וַיֹּאמֶר ה׳ וְגוֹ׳״. בְּמַתְנִיתִין תָּנָא: אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת קַלִּין וַחֲמוּרִין, וּגְזֵירוֹת שָׁווֹת, וְדִקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים נִשְׁתַּכְּחוּ בִּימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַף עַל פִּי כֵן הֶחְזִירָן עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז מִתּוֹךְ פִּלְפּוּלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּלְכְּדָהּ עׇתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה״. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ ״עַכְסָה״? שֶׁכׇּל הָרוֹאֶה אוֹתָהּ כּוֹעֵס עַל אִשְׁתּוֹ. וַיְהִי בְּבוֹאָה וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר, מַאי ״וַתִּצְנַח״? אָמַר רָבָא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמְרָה לוֹ, מָה חֲמוֹר זֶה, כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ מַאֲכָל בַּאֲבוּסוֹ — מִיָּד צוֹעֵק, כָּךְ אִשָּׁה, כֵּיוָן שֶׁאֵין לָהּ תְּבוּאָה בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ — מִיָּד צוֹעֶקֶת. וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, בַּיִת שֶׁמְּנוּגָּב מִכׇּל טוֹבָה, ״וְנָתַתָּה לִי גּוּלּוֹת מָיִם״ — אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא תּוֹרָה בִּלְבַד. ״וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גּוּלּוֹת עִלִּיּוֹת וְאֵת גּוּלּוֹת תַּחְתִּיּוֹת״ — אָמַר לָהּ: מִי שֶׁדָּר עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְזוֹנוֹת?! וְכָלֵב בֶּן קְנַז הוּא? וַהֲלֹא ״כָּלֵב בֶּן יְפוּנֶּה״ הוּא! מַאי ״יְפוּנֶּה״? שֶׁפָּנָה מֵעֲצַת מְרַגְּלִים. וְאַכַּתִּי בֶּן קְנַז הוּא? בֶּן חֶצְרוֹן הוּא, דִּכְתִיב: ״וְכָלֵב בֶּן חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת עֲזוּבָה״. אָמַר רָבָא: חוֹרְגֵיהּ דִּקְנַז הוּא. תַּנָּא: הוּא עׇתְנִיאֵל, הוּא יַעְבֵּץ, וּמָה שְׁמוֹ? יְהוּדָה אָחִי שִׁמְעוֹן שְׁמוֹ. ״עׇתְנִיאֵל״ — שֶׁעֲנָאוֹ אֵל, ״יַעְבֵּץ״ — שֶׁיָּעַץ וְרִיבֵּץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל. וּמְנָלַן שֶׁעֲנָאוֹ אֵל? דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמָּדִי וַעֲשֵׂה מֵרָעָתִי לְבִלְתִּי עׇצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל״. אִם בֵּרַךְ תְּבָרְכֵנִי — בַּתּוֹרָה, ״וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי״ — בְּתַלְמִידִים, ״וְהָיְתָה יָדְךָ עִמָּדִי״ — שֶׁלֹּא יִשְׁתַּכֵּחַ תַּלְמוּדִי מִלִּבִּי, ״וַעֲשֵׂה מֵרָעָתִי״ — שֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לִי רֵיעִים כְּמוֹתִי, ״לְבִלְתִּי עׇצְבִּי״ — שֶׁלֹּא יְשַׂגְּבֵנִי יֵצֶר הָרָע מִלִּשְׁנוֹת. אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן — מוּטָב, וְאִם לָאו — הֲרֵינִי הוֹלֵךְ לִנְסִיסִי בִּנְסִיסִי לַשְּׁאוֹל. מִיָּד, ״וַיָּבֵא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל״. כְּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה׳״. בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּלְמִיד הוֹלֵךְ אֵצֶל רַבּוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: ״לַמְּדֵנִי תּוֹרָה״, אִם מְלַמְּדוֹ — ״מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה׳״, וְאִם לָאו — ״עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עוֹשֵׂה כֻלָּם ה׳״. מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ חָכָם לָזֶה — עוֹשֶׂה אוֹתוֹ טִיפֵּשׁ, טִיפֵּשׁ לָזֶה — עוֹשֶׂה אוֹתוֹ חָכָם. זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: ״אִם בָּרֵךְ תְּבָרְכֵנִי״ — בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה, ״וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי״ — בְּבָנִים וּבְבָנוֹת, ״וְהָיְתָה יָדְךָ עִמָּדִי״ — בְּמַשָּׂא וּבְמַתָּן, ״וְעָשִׂיתָ מֵרָעָתִי״ — שֶׁלֹּא יְהֵא בִּי מֵיחוֹשׁ רֹאשׁ וּמֵיחוֹשׁ אׇזְנַיִם וּמֵיחוֹשׁ עֵינַיִם, ״לְבִלְתִּי עׇצְבִּי״ — שֶׁלֹּא יְשַׂגְּבֵנִי יֵצֶר הָרָע מִלִּשְׁנוֹת. אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן — מוּטָב, וְאִם לָאו — הֲרֵינִי הוֹלֵךְ בִּנְסִיסִי לַשְּׁאוֹל, ״וַיָּבֵא לוֹ אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל״. כְּיוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה׳״, בְּשָׁעָה שֶׁעָנִי הוֹלֵךְ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת וְאָמַר: פַּרְנְסֵנִי, אִם מְפַרְנְסוֹ — מוּטָב, וְאִם לָאו — ״עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עוֹשֵׂה כֻלָּם ה׳״, מִי שֶׁעֲשָׂאוֹ עָשִׁיר לָזֶה — עוֹשֶׂה אוֹתוֹ עָנִי, עָנִי לָזֶה — עוֹשֶׂה אוֹתוֹ עָשִׁיר. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מָה מָצִינוּ כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת, וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁכִּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ. אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר וְלַד חַטָּאת בְּצִיבּוּר — לְפִי שֶׁאֵין חַטָּאת נְקֵבָה בְּצִיבּוּר, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר תְּמוּרַת חַטָּאת בְּצִיבּוּר — לְפִי שֶׁאֵין צִיבּוּר עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּצִיבּוּר — לְפִי שֶׁאֵין הַצִּיבּוּר מֵתִים. שֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלֶיהָ, וְשֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ — לֹא מָצִינוּ. יָכוֹל יְהוּ נוֹהֲגוֹת בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִיבּוּר? אָמַרְתָּ: יִלְמַד אָדָם סָתוּם מִמְּפוֹרָשׁ, מָה מְפוֹרָשׁ בְּיָחִיד וְלֹא בְּצִבּוּר, אַף בְּשֶׁכִּיפְּרוּ בְּעָלֶיהָ וְשֶׁעִיבְּרָה שְׁנָתָהּ בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים וְלֹא בְּצִיבּוּר. וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּחַד מָקוֹם גְּמִיר לְהוּ. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אַרְבָּעָה נִתְּנוּ לָהֶן, וְהֶעֱמִידוּם עַל חָמֵשׁ. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּצִבּוּר — הָנָךְ מִי אִיתַנְהוּ בְּצִבּוּר? אֶלָּא עַל כׇּרְחָיךְ — יִלְמַד סָתוּם מִמְּפוֹרָשׁ. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אַחַת נִתְּנָה לָהֶן, וְהֶעֱמִידוּהָ עַל חָמֵשׁ. וְלִיחְזֵי בְּהֵי סִידְרָא גְּמִירִי לְהוּ, אִי בְּיָחִיד אִי בְּצִבּוּר? שְׁתֵּי שִׁכְחָיוֹת שָׁכְחוּ, וְקַשְׁיָא לְהוּ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בְּצִבּוּר, הָנָךְ מִי אִיתַנְהוּ בְּצִבּוּר? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: יִלְמַד סָתוּם מִמְּפוֹרָשׁ — מַה מְפוֹרָשׁ בְּיָחִיד וְלֹא בְּצִבּוּר, אַף סָתוּם בְּיָחִיד וְלֹא בְּצִבּוּר. מַתְנִי׳ חוֹמֶר בַּקֳּדָשִׁים מִבַּתְּמוּרָה, וְחוֹמֶר בַּתְּמוּרָה מִבַּקֳּדָשִׁים. חוֹמֶר בְּקָדָשִׁים מִבַּתְּמוּרָה — שֶׁהַקֳּדָשִׁים עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וְאֵין תְּמוּרָה עוֹשָׂה תְּמוּרָה. הַצִּבּוּר וְהַשּׁוּתָּפִין מַקְדִּישִׁין, אֲבָל לֹא מְמִירִין. וּמַקְדִּישִׁין עוּבָּרִין וְאֵבָרִים, אֲבָל לֹא מְמִירִין. חוֹמֶר בַּתְּמוּרָה מִבַּקֳּדָשִׁים, שֶׁהַקְּדוּשָּׁה חָלָה עַל בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ, וְאֵין יוֹצְאָה לְחוּלִּין

7 פסחים פתח ↗

כְּאִיסּוּרוֹ: מָה אִיסּוּרוֹ בִּכְזַיִת, אַף חֲזָרָתוֹ בִּכְזַיִת. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: זֶה וְזֶה כִּשְׁתֵּי בֵיצִים, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים. ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִהְיֶה אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן״. מַאי ״יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זֶה אוֹר שֶׁיָּקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְקָפוּי לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֵלּוּ נְגָעִים וְאֹהָלוֹת, שֶׁיְּקָרִין הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּקְפוּיִין הֵן לָעוֹלָם הַבָּא. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּקָרִין הֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּקְפוּיִין הֵן לָעוֹלָם הַבָּא. כִּי הָא דְּרַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חֲלַשׁ וְאִיתְנְגִיד, כִּי הֲדַר, אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: מַאי חֲזֵית? אֲמַר לֵיהּ: עוֹלָם הָפוּךְ רָאִיתִי, עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה, וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה. אָמַר לוֹ: בְּנִי, עוֹלָם בָּרוּר רָאִיתָ. וַאֲנַן הֵיכִי הָתָם? כִּי הֵיכִי דְּאִיתוּ אֲנַן הָכָא, הָכִי אִיתִינַן הָתָם. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: אַשְׁרֵי מִי שֶׁבָּא לְכָאן וְתַלְמוּדוֹ בְּיָדוֹ. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: הֲרוּגֵי מַלְכוּת אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמוֹד בִּמְחִיצָתָן. וּמַאן נִינְהוּ? אִילֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא וַחֲבֵירָיו — מִשּׁוּם הֲרוּגֵי מַלְכוּת וְתוּ לָא?! אֶלָּא: הֲרוּגֵי לוֹד. ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה׳״. מַאי ״מְצִלּוֹת הַסּוּס״? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף עַל יְרוּשָׁלַיִם עַד שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵיל. רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: כׇּל מְצִילּוֹת שֶׁתּוֹלִין לַסּוּס בֵּין עֵינָיו — יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה׳. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כׇּל בִּיזָּה שֶׁבּוֹזְזִין יִשְׂרָאֵל עַד שָׁעָה שֶׁהַסּוּס רָץ וּמֵצֵיל — יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַה׳. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר כׇּל בִּיזָּה שֶׁבָּזְזוּ יִשְׂרָאֵל, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה׳ כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר בְּהָנָךְ תַּרְתֵּי, מַאי ״וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה׳״? מִילְּתָא אַחֲרִיתִי קָאָמַר, דְּמִתְעַתְּרִי יִשְׂרָאֵל וּמִתְנַדְּבִי וּמַיְיתִי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר בִּיזָּה, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה׳ צְבָאוֹת״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר הָנָךְ תַּרְתֵּי, מַאי ״וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי״? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: אֵין כָּאן עָנִי. וּכְנַעֲנִי מְנָלַן דְּאִיקְּרִי תַּגָּר? דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי״. מַאי ״כְּנַעֲנִי״? אִילֵּימָא כְּנַעֲנִי מַמָּשׁ, אֶפְשָׁר בָּא אַבְרָהָם וְהִזְהִיר אֶת יִצְחָק, בָּא יִצְחָק וְהִזְהִיר אֶת יַעֲקֹב, וִיהוּדָה אָזֵיל וְנָסֵיב?! אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: בַּת גַּבְרָא תַּגָּרָא, דִּכְתִיב: ״כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה״. וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא: ״אֲשֶׁר סוֹחֲרֶיהָ שָׂרִים כִּנְעָנֶיהָ נִכְבַּדֵּי אָרֶץ״. ״וְהָיָה ה׳ לְמֶלֶךְ עַל כׇּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״. אַטּוּ הָאִידָּנָא לָאו אֶחָד הוּא? אָמַר רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַזֶּה, עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, וְעַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ דַּיַּין הָאֱמֶת״. לָעוֹלָם הַבָּא, כּוּלּוֹ ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. ״וּשְׁמוֹ אֶחָד״. מַאי ״אֶחָד״? אַטּוּ הָאִידָּנָא לָאו שְׁמוֹ אֶחָד הוּא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַזֶּה, נִכְתַּב בְּיוֹד הֵי וְנִקְרָא בְּאָלֶף דָּלֶת. אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא כּוּלּוֹ אֶחָד, נִקְרָא בְּיוֹד הֵי וְנִכְתַּב בְּיוֹד הֵי. סְבַר רָבָא לְמִדְרְשַׁהּ בְּפִירְקָא, אֲמַר לֵיהּ הָהוּא סָבָא: ״לְעַלֵּם״ כְּתִיב. רַבִּי אֲבִינָא רָמֵי: כְּתִיב ״זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם״ — ״וְזֶה זִכְרִי לְדוֹר דּוֹר״. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא כְּשֶׁאֲנִי נִכְתָּב, אֲנִי נִקְרָא. נִכְתָּב אֲנִי בְּיוֹד הֵא, וְנִקְרָא אֲנִי בְּאָלֶף דָּלֶת. הַדְרָן עֲלָךְ אֵלּוּ עוֹבְרִין מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת — עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלוֹקֶת. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: הַמּוֹלִיךְ פֵּירוֹת שְׁבִיעִית מִמָּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא כָּלוּ לְמָקוֹם שֶׁכָּלוּ — חַיָּיב לְבַעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: צֵא וְהָבֵא לְךָ אַף אַתָּה. גְּמָ׳ מַאי אִירְיָא עַרְבֵי פְסָחִים? אֲפִילּוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים נָמֵי! דְּתַנְיָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם! הָתָם, מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דְּאָסוּר, סָמוּךְ לַמִּנְחָה — לָא. הָכָא — מֵחֲצוֹת. אִי נָמֵי: הָתָם, סִימָן בְּרָכָה הוּא דְּלָא חָזֵי, אֲבָל שַׁמּוֹתֵי לָא מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. הָכָא — שַׁמּוֹתֵי נָמֵי מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ. גּוּפָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּת וּבְמוֹצָאֵי יוֹם טוֹב וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם נִידְנוּד עֲבֵירָה, לְאֵתוֹיֵי תַּעֲנִית צִיבּוּר — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. תָּנוּ רַבָּנַן: יֵשׁ זָרִיז וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ זָרִיז וְנִפְסָד. יֵשׁ שָׁפָל וְנִשְׂכָּר, וְיֵשׁ שָׁפָל וְנִפְסָד. זָרִיז וְנִשְׂכָּר — דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. זָרִיז וְנִפְסָד — דְּעָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפָל וְנִשְׂכָּר — דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְלָא עָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. שָׁפָל וְנִפְסָד — דְּלָא עָבֵיד כּוּלֵּי שַׁבְּתָא, וְעָבֵיד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אָמַר רָבָא: הָנֵי נְשֵׁי דְמָחוֹזָא, אַף עַל גַּב דְּלָא עָבְדָן עֲבִידְתָּא בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא — מִשּׁוּם מְפַנְּקוּתָא הוּא, דְּהָא כׇּל יוֹמָא נָמֵי לָא קָא עָבְדָן. אֲפִילּוּ הָכִי — שָׁפָל וְנִשְׂכָּר קָרֵינַן לְהוּ. רָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״כִּי גָדֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״, וּכְתִיב ״כִּי גָדֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ״. הָא כֵּיצַד? כָּאן בְּעוֹשִׂין לִשְׁמָהּ, וְכָאן בְּעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ. וְכִדְרַב יְהוּדָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמְצַפֶּה לִשְׂכַר אִשְׁתּוֹ וְרֵיחַיִם — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. שְׂכַר אִשְׁתּוֹ — מַתְקוּלְתָּא. רִיחְיָיא — אַגְרָתָא. אֲבָל עָבְדָה וּמְזַבְּנָה — אִישְׁתַּבּוֹחֵי מִשְׁתַּבַּח בָּהּ קְרָא דִּכְתִיב: ״סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר״. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמִּשְׂתַּכֵּר בְּקָנִים וּבְקַנְקַנִּים — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דִּנְפִישׁ אַפְחָזַיְיהוּ — שָׁלְטָא בְּהוּ עֵינָא. תָּנוּ רַבָּנַן: תַּגָּרֵי סִימְטָא, וּמְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה, וְקוֹצְצֵי אִילָנוֹת טוֹבוֹת, וְנוֹתְנִין עֵינֵיהֶן בְּחֵלֶק יָפֶה — אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם, מַאי טַעְמָא? דְּתָהוּ בֵּיהּ אִינָשֵׁי. תָּנוּ רַבָּנַן, אַרְבַּע פְּרוּטוֹת אֵין בָּהֶן סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם: שְׂכַר כּוֹתְבִין, וּשְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין, וּשְׂכַר יְתוֹמִים, וּמָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם. בִּשְׁלָמָא שְׂכַר מְתוּרְגְּמָנִין — מִשּׁוּם דְּמִיחֲזֵי כִּשְׂכַר שַׁבָּת. וּמָעוֹת יְתוֹמִים נָמֵי — לָאו בְּנֵי מְחִילָה נִינְהוּ. מָעוֹת הַבָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם — מִשּׁוּם דְּלָאו כׇּל יוֹמָא מִתְרְחִישׁ נִיסָּא. אֶלָּא שְׂכַר כּוֹתְבִין מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת יָשְׁבוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה עַל כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׁרוּ, שֶׁאִילְמָלֵי מִתְעַשְּׁרִין — אֵין כּוֹתְבִין. תָּנוּ רַבָּנַן: כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, הֵן, וְתַגָּרֵיהֶן, וְתַגָּרֵי תַגָּרֵיהֶן, וְכׇל הָעוֹסְקִין בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, לְאֵיתוֹיֵי מוֹכְרֵי תְכֵלֶת — אֵינָן רוֹאִין סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְאִם עוֹסְקִין לִשְׁמָהּ — רוֹאִין. בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״. בְּנֵי חוֹזָאֵי נָהֲגִי דְּמַפְרְשִׁי חַלָּה מֵאָרוֹזָא, אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף. אֲמַר לְהוּ: נֵיכְלַהּ זָר בְּאַפַּיְיהוּ. אֵיתִיבֵיהּ אַבָּיֵי: דְּבָרִים הַמּוּתָּרִים וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר —

1 והנה כתב הרב פר"ח א"ח סי' תצ"ו במנהגי האיסור סעיף ז' דסייגים וגדרים שעשה האב אין בנו מחויב לעשות כמותו, וההיא דפסחים דף נ' דבני בישן הוא שם מקום ולפיכך בני העיר מחייבים לעשות המנהג ההוא של אבותיהם ע"ש באורך, וכן ראיתי להרב חוות יאיר סימן קכ"ו שהאריך בזה וכתב שאפילו קבלו עליהם ועל זרעם לא יוכלו לחייב זרעם אחריהם, ושאני ההיא דבני בישן דדוקא קבלת רבים בקהילה אחת דקביעי יחד והמקום גורם כדמשמע מדברי הריב"ש סי' שצ"ט ע"ש שהאריך, ולפי כל האמור נראה דלפום דינא לא היו מן הדין חייבים בני בניו של יונדב בן רכב לקיים מצותו דאפילו היה מקבל עליו ועל זרעו לא יוכל לחייב לזרעו אחריו, ואם נאמר דבניו חייבים לקיים מצות אביהם בני בניו אינם חייבים, ומהספרי פ' בהעלותך ומהמכילתא פ' בשלח מוכח דבני יונדב בן רכב היו תלמידי יעב"ץ וכדכתיב בדברי הימים א' סוף סימן ב' ויעב"ץ הוא עתניאל בן קנז כמ"ש בתמורה דף ט"ז, וזהו שבח זרע יונדב בן רכב שהיו מקיימים מצותו עד זמן ירמיה אף שלא היו חייבים, ואפשר שזהו טעם מ"ש במכילתא שם ר' נתן אומר גדול הברית שנכרת עם יונדב בן רכב מהברית שנכרתה עם דוד, שהברית שנכרתה עם דוד לא נכרתה אלא עם תנאי שנאמר אם ישמרו בניך בריתי ואם לאו ופקדתי בשבט פשעם, אבל הברית שנכרת עם יונדב בן רכב לא נכרת על תנאי שנאמר לכן כה אמר ה' צבאות לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים עכ"ל.

7 תשובות הריב"ש פתח ↗

תשובה יכולין בני העיר לעשו' ביניהם תקנות וגדרי' והסכמות ולקנוס העובר עליהם מדין תורה דגרסי' בב"ב ח': ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלי' ולהסיע על קיצותם ופרש"י ז"ל לקנוס העובר על קיצת דבריהם ולהסיעו ממדת דין תורה ע"כ. ולא זו בלבד אמרו אלא אף בכל ענין שיראה בעיניהם לתקן ולקנוס העובר הרשות בידם אלא דלרבותא נקט הני ואע"ג דאינן דברים כוללין לכל בני המדינה אבל הם כנגד מוכרי פירות לבד או כנגד הפועלים לבד ואית להו פסידא בהכי אעפ"כ הרשות בידם דהכי גרסינן עלה בתוספתא רשאין בני העיר לומר כל מי שיראה אצל פלוני יהא נותן כך וכך וכל מי שיראה אצל מלכות יהא נותן כך וכך כל מי שתרעה פרתו בין הזרעים יהא נותן כך וכך ע"כ ולא סוף דבר בני המדינה אלא אפי' בני אומנות אחת יכולין להתנות ביניהן בעניני אומנותן ולקנום העובר דלגבי אומנותם הוו להו כבני העיר כדאיתא התם ט'. בעובדא דהנהו טבחי דאתנו בהדי הדדי דכל דעביד ביומא דחבריה לקרעוה למשכיה וכן בתוספתא רשאין הצמרין והצבעין לומר כל מקח שיבא בעיר נהא כלנו שותפין בו רשאין הנחתומין לעשות רגיעה ביניהם רשאין החמרים לומר וכו' רשאין הספנין וכו' ומה שאמרו בגמ' גבי הני טבחי דה"מ היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמיניהו דמתנו כלומר אא"כ יסכים הוא עמהם נראה דהיינו דוקא בבני אומניות דכל היכא דאיכא אדם חשוב ולא עשו בהסכמתו לא הוו כבני העיר ואינם יכולין להתנות אלא כיחידים ובקנין אבל בבני העיר לעולם יכולין להתנות ואינן צריכין להסכמת אדם חשוב שבעיר וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר דין זה של אדם חשוב בבני המדינה רק בבני אומניות ואע"ג דמלישנא דגמ' משמע דקאי אף על בני העיר דכי אותביה רב יימר לרבא דחייבינהו להנהו טבחי דקרעוה למשכא דחברייהו מברייתא דולהסיע על קיצותן דמתניא גבי בני העיר שני רב פפא הני מילי היכא דליכא אדם חשוב אבל היכא דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו דמתנו י"ל דהכי קאמר מאי דמדמית בני אומנות לבני העיר ה"מ היכא דליכא אדם חשוב דאז הם באומנותם כבני העיר בתקנות העיר אבל היכא דאיכא אדם חשוב ועשו בלתי הסכמתו אינם אלא כיחידים ולא כבני העיר ולעולם בני העיר אינן צריכין להסכמת אדם חשוב שבעיר אלא כל שהסכימו רוב הקהל וגדוליהם הרגילין לפקח בעסקיהם תקנתם קיימת. וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל הא דאמרינן בהנהו טבחי דהיכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו נראה משום דלמא איכא פסידא דלקוחות דמיקרי זביני הלכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשותא מיניה ואע"ג דחזינא השתא דליכא פסידא לא הוי תנאייהו תנאה עכ"ל. נראה מלשונו שלא נאמר דין זה של אדם חשוב אלא בבני אומנות ומפני שבתקנה אפשר שיהיה הפסד לבני העיר אבל בבני העיר עצמם יכולין להתנות כרצונם ואף הקטנים בכלל תקנתם לכשיגדלו שאם לא כן בני העיר כשמתנין על השערים ועל המדות ועל שכר הפועלים ומסיעין על קיצותן היו צריכין לחדש תקנתן בכל יום מפני הקטנים שנעשים גדולים יום יום וזה דבר בטל אלא כל בני העיר בכלל תקנתן ואף כנולדים לאחר מכן שהרי יכולים הצבור לעשות תקנה עליהם ועל זרעם כמו שמצינו בפלגש בגבעה שלפי שנשבעו איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה נאסרו הדור ההוא והיו אסורים הדורות עד שהוצרכו לדרוש ממנו ולא מבנינו כמו שמפורש בפ' יש נוחלין בבא בתרא קכ"א. הא אלו אמרו ממנו ומבנינו או שאמרו סתם היה החרם חל אף על הדורות הבאים וכתב הרמב"ן ז"ל במשפט החרם שכן הדין בכל קבלת הרבים שחלה עליהם ועל זרעם כדאשכחן בקבלת התורה וכן במגלה או בצומות ועוד שאפילו בדברים שלא קבלו עליהם בני העיר בהסכמה אלא שנהגו כן מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה אף הבנים חייבין לנהוג באותו גדר כדאמרינן במס' פסחים פ' מקום שנהגו פסחים נ': בני בישן נהגו דלא הוו אזלי מצור לצידן במעלי שבתא אתו בנייהו לקמיה דרבי יוחנן אמרו לי' אבהתנא הוה אפשר להו אנן דלא אפשר לן מאי אמר להו כבר קבלו עליהן אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ואם לא היה ביד האבות לתקן על הבנים איך היו הבנים אסורין במה שנהגו בו אסור האבות מעצמם והלא אף אם עשו הגדר ההוא בפי' ובהסכמה לא היו יכולין לשתף הבנים עמהם אלא ודאי בני העיר יכולין לתקן עליהם ועל הדורות הבאים וכיון שיכולין לתקן עליהם יכולין גם כן להסיע על קיצותן וכן הבאין מחוץ לעיר לדור שם הרי הם כאנשי העיר וחייבין לעשות כתקנתן והרי הם כאלו קבלו עליהם בפי' כל תקנות העיר בעת בואם כל שאין דעתם לחזור ואף בדברים שהיו אסורין בהם בעירם מפני מנהגם הותרו בהם כל שאין דעתם לחזור ואין מנהג העיר שבאו לדור בה לאסור כדאמרינן בפ"ק דחולין י"ח: כי סליק רבי זירא אכל מגרומתא דרב ושמואל ואקשי' רבי זירא לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם ואסיק רב אשי ה"מ בדעתו לחזור ור' זירא אין דעתו לחזור הוה *ב"י יו"ד סס"י רי"ד. שו"ע שם ס"ב. וע"ש בש"ך סק"ח ואם בדבר אסור כך כל שכן בענין ממון כגון הקנסות שהסכימו בתקנותיהן שיש לנו לומר שקבלום עליהם כשבאו לדור שם בעיר ההיא והרי הם כבני העיר ובכלל תקנותיהם. ולפי זה עלה בידינו שהקהל יכולים לקנוס בתקנותיהם כפי אשר יראה בעיניה *כך היה נהוג בזמן המחבר בארץ ישמעאל. ואפי' בחוצה לארץ דהא עובדא דהנהו טבחי דאתא לקמיה דרבא בחוצה לארץ הוה ולא קשיא מדאמרי' דאין דנין דיני קנסות בבבל שהדבר שהסכימו עליו בני העיר הרי הוא כאלו קבלוהו כל א' על עצמו ונתחייבו בו. ועוד כיון שעשו כן מפני שראו שיש גדר ותקנה בדבר הוה ליה כהודאות והלואות ושליחותייהו קא עבדי וגובין הקנסות ששמו בתקנתן. וא"ת והא אמרינן בגיטין פ' השולח גיטין ל"ו: גבי פרוזבול דלמא כי תיקן הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דרב אמי ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא אבל בי דינא אחרינא לא דאלמא אין כל ב"ד יכולין להפקיע ממון אף אם נאמר כן לא קשיא לנדון זה דהתם הוא כגון פרוזבול להפקיע ממון של זה שלא כדין לכתוב עליו פרוזבול אבל מה שעושין בני העיר בעירם לענין תקנותיהם הרי הם כבי דינא דרב אמי ורב אסי ועדיפי מינייהו. ועוד שכתב ר"ת ז"ל דלאו כבי דינא דרב אמי ורב אסי דוקא קאמר אלא בי דינא רבה באתריה ויפתח בדורו כשמואל בדורו ולא אתא לאפוקי אלא כגון רבנן דבי רב אשי דלא הוו בי דינא רבה דהא הוי רב אשי באתרייהו דאלים מינייהו אבל כל ב"ד קבוע בעירו יכול להפקיע ממון וכ"ש הקהל וכן נראה בפ' ואלו מגלחין מועד קטן ט"ז. דאמרינן התם מנא לן דמפקרינן נכסי דכתיב ואשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק כ"ד מהלכות סנהדרין וכן יש לדיין תמיד כו' כפי מה שיראה לגדור פרצת הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר ב"ד הפקר ע"כ. ועוד שהרי אפי' בדיני נפשות היו ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה כדי לעשות סייג לתורה ומשום מיגדר מלתא כדאיתא ביבמות פרק האשה רבה יבמות צ': כל שכן בממון הקל ואחרי שהקהל יכולין להפקיע ממון העובר על תקנתם מעתה אם הסכימו שהמקדש אשה שלא בידיעת הנאמנים ושלא בפניהם שיהיו המעות ההם גזל בידו וביד האשה לפי שהם מזכין אותם לפלוני קודם נתינתם לאשה מעתה הרי קדושיו אינן קדושין דהו"ל כקדשה בגזל ובחמס ואסיקנא בפ' האיש מקדש קידושין נ"ב. דאינה מקודשת ואע"ג דלא משמע להו לאינשי דבכי האי גונא להוי גזל אפ"ה אינה מקודשת דהא חמס לא משמע להו לאינשי דלהוי גזל גמור כיון דיהיב דמי כדאיתא בפרק זה בורר סנהדרין כ"ה: הוסיפו עליהם החמסנים מעקרא סבור דמי קא יהבי ולא מפסלי מדאורייתא כיון דיהבי דמי דחמס דכתיב באורייתא בדלא יהיב דמי דבלישנא דקרא חמס היינו גזלן גמור דלא יהיב דמי אבל בלישנא דרבנן חמס בדיהיב דמי כדאיתא בסוף פרק הכונס צאן לדיר בבא קמא סא. וכיון דחמס בדיהיב דמי מורי ואמר דמי קא יהיבנא ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ואפ"ה אינה מקודשת כיון דשקיל מיניה בעל כרחיה דלא אמר רוצה אני בנדון זה נמי אפילו תימא דלא משמע להו לאינשי דבכי האי גונא להוי גזל אפילו הכי אינה מקודשת כיון דמדינא הוי גזל. וכל שכן אם עשו כן בהסכמת החכם והזקן שבעיר הרב רבי משה נ"ר דאיכא תרתי בהסכמת הקהל ובי דינא דאלים. ואין לומר דאע"ג דהפקר ב"ד היה הפקר היינו שיכולין להוציא מידו ולהפקירן ולאבדם ממנו אבל בעודם בידו וברשותו הרי הם שלו ויכול לקדש בהם את האשה הא ליתא דהא הפקר ב"ד הפקר יליף לה רבי אלעזר בפ' השולח גיטין ל"ו: ובפרק האשה רבה יבמות פ"ט: מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם מה שירצו אף ראשים היו מנחילין את העם מה שירצו ומינה דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלונית לפלוני וזוכה בו מיד אף קודם שיבא לידו אף ראשים מנחילים לכל מי שירצו ואומרים ממון ראובן יהיה לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה *עי' ביש"ש יבמות שם ובשו"ת רע"א סי' רכ"א ובס' גט פשוט סי' ק"כ סק"ה ומשום הכי תירץ רבא בגיטין שם גבי פרוזבול דהפקר ב"ד הפקר ואפילו כרבנן דאמרי שביעית דאורייתא תקון רבנן דלא תשמט ואע"פ שהחוב ביד הלוה וזכה בו מן התורה חכמים זכו אותו למלוה בפרוזבל וזוכה בו מעתה וכמו שפירש"י ז"ל דרבא אתא לתרוצי מתני' אפי' לרבנן וכן כתב הרשב"א ז"ל שם בחדושיו *עי' תוס' שם לו. בד"ה מי ועי' רמב"ם פ"ט מה' שמיטה הט"ז ובכ"מ שם ובב"י ח"מ סי' ס"ז סעי' כ'. ועי' בירושלמי שביעית פ"י ה"ב ובירושלמי גיטין פ"ד ה"ג אר"ה קשיתא קומיה ריב"א וכו' חזר ר"י ואמר כו' ועי' בירושלמי פאה פ"ה ה"א דר"י ס"ל כרבא בגיטין ואפ"ה לא מוקי בירושלמי גיטין תקנת הלל אף כרבנן ומטעם הפקר וכו' ומוכח כשיטת הרמב"ם וכטעמא דהכ"מ וב"י הנ"ל וא"כ אלו המעות אינן שלו לקדש בהן את האשה ואין אנו צריכים בזה לכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שאין אנו צריכין לטעם זה אלא במי שקדש קדושין גמורין ומחמת אי זה ענין שאירע בגט והיה מן הדין שיהיה הגט פסול מן התורה וחכמים ראו להכשירו שלא כדין כההיא דריש כתובות ג'. דמשום תקנת עגונות ופרוצות וכההיא דפרק השולח גיטין ל"ג. גבי בטלו מבוטל בהנהו אמרי' דאע"פ שהקדושין היו קדושין גמורים עתה ראו חכמים להפקיע למפרע שהרי כשקדש על דעתם קדש וכל זמן שהם ירצו להפקיעם יהיו מופקעים אבל בלדון זה שהקהל בפי' הפקירו המעות הרי קדשה בגזל ואין קדושיו קדושין אף אם לא יקדש על דעתם והיינו דבפ' חזקת בבא בתרא מ"ח: גבי תלוה ואקדישה דאמרי' נמי התם הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה וכן נמי ביבמות פרק ב"ש יבמות ק"י. בההיא דאותבוה אכורסיה דאמרינן נמי כי האי לישנא לא מדכרינן בהו טעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שהרי כיון שהקדושין נעשו שלא ברצון חכמים הפקיעו אותן שהפקירו המעות ועשו אותם מתנה *ע"ש בתוס' ד"ה לפיכך ומיהו כי אמרי' במסקנא היכא דקדיש בביאה שויוה רבלן לבעילתו בעילת זנות בהנהו צריכים לטעמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש דאיך יפקיעו קדושי ביאה אם לא מטעם זה ואע"פ שהרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאין לנו לומר אפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה כי אם במה שמצאנו מפורש בדברי רז"ל אבל לא בכל מי שעשה שלא כהוגן שא"כ באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו שהיא מקודשת אלא שנהג בו מנהג רמאות היה ללו לומר הוא עשה שלא כהוגן לפי' עשו לו ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה אלא שאין אומרים כן זולתי באותן שאמרו חכמים ז"ל בפי' ומטעם זה כתב המקדש בפני עדים שהם פסולים לעדות מדרבנן שצריכה גט וחלק על הרב אלפסי ז"ל שכתב בתשובה שאינה צריכה גט דאפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה גם הרמב"ן כתב בתשובת שאלה זה לשונו והמפקיעים קדושין בפסולי עדות דרבנן בר מינן טעוניהו עליהו וטעונן ע"כ. מ"מ בנדון זה אין אנו באין להפקיר הקדושין מטעם עשה שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושיה מיניה אלא מפני שהקהל בפירוש קנסו אותו והפקירו המעות ההם ואבדו זכותו מהם וה"ל כקדשה בגזל והלא אמרו פסחים ז'. המקדש בחמץ מו' שעות ונמעלה אפילו בחטי קרדיניתא דשרירן ויבישן אין חוששין לקדושין אע"פ שיש כאן ממון מן התורה דאסור' דרבנן בלחוד הוא כדאיתא התם אם משום שעות כפרש"י ז"ל ואי משום חמץ נוקשה כפי' רבינו תם ז"ל אפילו הכי כיון דאסרוה רבנן הו"ל אסורי הנאה ואין כאן שוה פרוטה דכותה הכא. ועוד שאפילו היינו צריכין בכל הפקעת קדושין לטעם דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש הנה יש לנו לומר ג"כ כל דמקדש על דעת הקהל ותקנתם הוא מקדש כמו שמצינו שהמקדש סתם מקדש על דעת מנהג העיר כדאמרינן במציעא פרק המקבל בבא מציעא ק"ד. הלל היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא מקדשין ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן בקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמותיכם מצא שכתוב בה לכשתכנסי לחופה הוה לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים ובודאי לאו כתובת אמותיהם של אלו הביאו לו דא"כ מאי דורש לשון הדיוט דקאמר אלא כתובות בנות המדינה הביאו לו וכשראה שכתוב בהן כן הכשיר את אלו ואע"פ שאלו קדשום סתם לפי שהמקדש סתם באותו מקום על סמך המנהג שנוהגין לקדש על תנאי זה קדש שלא תהא מקודשת לו עד שתכנס לחופה וכן פירש הרשב"א ז"ל ולפ"ז עלה בידינו שיכולין הקהל לעשות תקנה זו והמקדש כנגד תקנתם אין קדושיו קדושין ואינה צריכה גט *ב"י אה"ע סס"י כ"ח בסד"ה ומ"ש והמוכר. וע"ש ברמ"א סעיף כ"א זהו מה שנ"ל בנד"ז להלכה אבל למעשה הייתי חוכך להחמי' ולא הייתי סומך על דעתי זה לחומר הענין להוציאה בלא גט אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלמטיין שיבא מכשורא והאל ינקנו משגיאות ומהכשל בדבר הלכה ויראנו נפלאות מתורתו ושלום תורתך האדון נ"ר יגדל וירבה ויפרוץ לרוב כנפש משיב מפני היראה והכבוד למצותך מזומן ובאהבתך נאמן הנשבר והנדכה יצחק ב"ר ששת זלה"ה:

« ראש דוד Eikev ראש דוד Shoftim »