1וממילא רווחא מה שפסק הרמב"ם שם באשם תלוי כמ"ד הוקבע איסורא, והאחרונים ערערו בדבר לפי סוגית כריתות, וכבר במקום אחר כתבנו בעניותנו לישב דעתו, ולפום ריהטא נראה פשוט דלפום מה דנקיט הרמב"ם בעלמא דספיקא דאורייתא לחומרא היינו מדרבנן א"כ מוכרח לפסוק באשם תלוי כמ"ד הוקבע איסורא, אמנם יש לעמוד לפי זה דאם כן נמצא דסבר הרמב"ם דהא דספיקא דאורייתא לחומרא אי מדאורייתא או מדרבנן הוי פלוגתא דתנאי ואמוראי, ואין המקום אתי לעמוד כאן בזה וצריך חיפוש בספרן של צדיקים ורובא ליתיה קמן, והנה אהא דאמרינן התם בע"ז דף נ"ב א"ר יצחק מנין לע"ז שטעונה גניזה וכו', כתב הריטב"א בחידושיו וז"ל ואם תאמר ותפוק לי מדכתיב ואשריהם תשרפון באש דפרישנא לקמן טעמא משום דאמוריים שלוחי דישראל נינהו דבעשיית העגל איוו ישראל לאלוהות הרבה, תירץ הראב"ד ז"ל דדילמא ההיא הוראת שעה היתה לפי שהיתה הארץ מלאה גלולים ושמא יטעו אחריהם עכ"ל, ובזה נבא לביאור הכתובים אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון וכו' כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, כלומר לא תימא דזה שאני אומר אבד תאבדון וכו' ואשריהם תשרפון באש וכו' היינו משום הוראת שעה לפי שהארץ מלאה גלולים וכו', אבל לעולם דדינא הוא דבין ע"ז של גוי בין ע"ז של ישראל יש להם ביטול וכמ"ש הראב"ד דהוה סלקא דעתין לומר כן, לזה כמערכה אל הדרוש בא ללמדנו שזהו מעיקר הדין דע"ז של ישראל אין לה ביטול וזה הדין נוהג תדיר ואינו הוראת שעה, וז"ש אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון וכו' כל הימים אשר אתם חיים טל האדמה תדיר הם נוהגים דינים אלו, אבד כלומר לכל הע"ז אשר נעשו בזמן העגל דהוו האמורים בשלוחכם ומספק תאבדו את כל המקומות וכו', כלם בין המוקדמות בין המאוחרות אחר העגל גם את הכל תאבדון את כל המקומות, דמאן מוכח הי' נינהו דבהדי עגל ומספיקא תאבדו את כל המקומות.
