ראש דוד, פנחס כ״ג

מהדורה: ראש דוד, מנטובה תרל"ו

23 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

הקוצץ אילן של חבירו והמונע חבירו מלעשות מצוה. ובו סעיף אחד:שור שהיה עומד להריגה מפני שהוא מזיק את הבריות ואילן העומד לקציצה מפני שהוא מזיק את הרבים וקדם אחד ושחט שור זה וקצץ אילן זה שלא מדעת הבעלים חייב לשלם לבעלים כמו שיראו הדיינים שהרי הפקיעם מלעשות מצוה ואם טען ואמר אתה אמרת לי להרגו ולקצצו הואיל והוא עומד לכך ה"ז פטור אבל שאר מזיק אינו נאמן לומר שהוא נתן לו רשות טור ס"ג אפי' יש לו מיגו לומר לא הזקתי כגון דליכא עדים שהזיקו דהוי כמיגו במקום חזקה דלא הוי מיגו מרדכי ונ"י פ' החובל אבל נאמן לומר לא הזקתי נ"א אתה אמרת לי וכו' במיגו דלא היה שלך מה שהזקתי אלא שלי היה מרדכי שם וכן מי ששחט חיה ועוף ובא אחר וכיסה הדם שלא מדעת השוחט חייב ליתן כמו שיראו הדיינים ויש מי שהורה שהוא נותן קנס קצוב והוא י' זהובים וכן הורו שכל המונע הבעלים מלעשות מצות עשה שהם ראויים לעשותה וקדם אחר ועשאה משלם לבעלים י' זהובים היה לו בן למול ובא אחר ומלו חייב ליתן לו י' זהובים אבל נתנו לאחר לימול ובא אחר ומלו פטור רבי' ירוחם נל"א ח"ד ובזמן הזה אין מגבין אותו אבל אם תפס לא מפקינן מיניה:

23 יומא פתח ↗

בָּא לִמְדּוֹד נֵפְטְ, אוֹמֵר לוֹ: מְדוֹד אַתָּה לְעַצְמְךָ. בָּא לִמְדּוֹד אֲפַרְסְמוֹן, אוֹמֵר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְדּוֹד עִמְּךָ, כְּדֵי שֶׁנִּתְבַּסֵּם אֲנִי וְאַתָּה.

23 קידושין פתח ↗

גְּמָ׳ הַשְׁתָּא בִּשְׁלוּחוֹ מְקַדֵּשׁ, בּוֹ מִיבַּעְיָא?! אָמַר רַב יוֹסֵף: מִצְוָה בּוֹ יוֹתֵר מִבִּשְׁלוּחוֹ. כִּי הָא דְּרַב סָפְרָא מְחָרֵיךְ רֵישָׁא, רָבָא מָלַח שִׁיבּוּטָא.

1 ויגע על פי הבא"ר במה שכתב הרב שמלה חדשה ותבואות שור י"ד סי' כ"ח דף נ"ה ע"ב שכתב בשמלה חדשה דין ט' דאם אחד שאינו שוחט מחזר לקיים מצות כיסוי יכול השוחט להרשותו דרך כבוד לפרקים לכסות אבל למכור בדמים או לעשות שליח בשביל שלא לטרוח, לא, ובשמלה חדשה הביא ראיות שיכול לתת המצוה לאחר, אך אמרו ריש פ"ב דקדושין מצוה בו יותר מבשלוחו, ועל כן לחלק יצא דדוקא היכא דקעביד שליח לא בדרך כבוד שמכבד לאחר לזכות במצוה רק נראה כאינו רוצה לטרוח בעצמו להכי אין המצוה כל כך כמו אלו טרח בעצמו אבל בדרך כבוד למי שמהדר אחר המצוה לקיימה על כיוצא בזה אמרינן ביומא דף ל"ט דדמי למודד אפרסמון שאומרים לו בא ונתבסם אני ואתה שהוא גרם המצוה והאחד עושה ומתבסמים שניהם, והביא דברי הרב ש"ך בח"מ סי' שפ"ב שכתב דמוהלים המכבדים אחרים למול בניהם הם מבטלים מצות עשה ודחה דבריו ומסיק כמ"ש דהמכבד לאחר המהדר לעשות המצוה שרי וכל שכן אם הוא גדול שיש ג"כ כבוד למצוה על דרך שאמרו בסוטה דף י"ג אמרו הניחו לו כבודו בגדולים אבל דרך שליחות לא, זהו תורף דבריו ע"ש באורך. והנה זאת מצאנו שאמרו פ' הנשרפין דף פ"א בהצעת המעשה דין עסק ביש ונביא רוב המאמר הלז ובסמוך קסתי בידי תחליף ועליו תטוף מילתי בס"ד, והכי אתמר התם על זמרי תפשה בבלוריתא אצל משה אמר לו בן עמרם זו אסורה או מותרת ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התירה לך נתעלמה ממנו הלכה געו כלם בבכיה והיינו דכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד וכתיב וירא פנחס בן אלעזר מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו אחי אבי אבא לא כן למדתנו בירידתך מהר סיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו אמר לו קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה' כל מקום שיש חילול ה' אין חולקין כבוד לרב ר' יצחק אמר ראה שבא מלאך ומשחית בעם עכ"ל, ופירש רש"י פרוונקא שליח, וכן פירש בערוך ערך פרוונקא, אתה הראת לדעת דמשה רבינו שליח שוייה לפנחס להרוג זמרי במקומו, הנה כי כן על פי דברי הרב שמלה חדשה יש קצת מקום פקפוק על משה רבינו דכיון דדינא הוא דמצוה המוטלת עליו צריך לקיימה בעצמו ולא לעשות שליח אך אפשר לו לכבד אחר המחזר לעשות המצוה וכמ"ש הרב הנז' היה לו למשה רבינו להרשות לפנחס ולכבדו שיעשה המצוה ובכי הא לא היה שום פקפוק ומה גם שנראה לחוש דדבר זה היה ראוי לפנחס דחזינן שנתעלמה הלכה מכלם וכשר הדבר דמשה רבינו יכבד לפנחס בזה אבל עתה שלא כיבדו אלא עשאו שליח כמו שאמר איהו ליהוי פרוונקא נראה שאינו רוצה לטרוח במצוה ואמטו להכין כך היא המדה לדקדק עם חסידיו כחוט השערה וכאשר הדבר מפורש יוצא מדברי הרב שמלה חדשה. הגם הלום ראיתי אחרי רואי בס' כרתי ופלתי סי' כ"ח בפלתי ס"ק ג' שעמד בזה והעלה דודאי שלוחו של אדם כמותו והמשלח מקבל שכר מצוה כאלו עשאה דגבי עבירה המשלח לעשות עבירה לולי דיש סברא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היה המשלח חייב בעונש כאלו עשהו, וא"כ במדה טובה במצוה הוא מקבל שכר מצוה כאלו עשאה וא"כ למה יהיה פקפוק למנות שליח כיון דלא נגרע שכרו, אך דוקא במינהו שליח וא"ל עשה זאת בשליחותי פשיטא שלוחו של אדם כמותו, אבל אם מכבדו דרך כבוד במצוה זו אינו מקבל שכר כי מצוה היה בידו ונתנו לאחר בזה ודאי לא שייך שלוחו של אדם כמותו וכו' עכ"ל. ועל פי דבריו נתישבו דברי הרב שפתי כהן ח"מ סי' שפ"ב שעמדנו בעניותנו עליהם בס' הקטן ברכי יוסף י"ד סי' רס"ד אות א' שכתב דהמכבדים אחרים למול בניהם אף שיכולים הם עצמם למול מבטלים מצות עשה וכמו שהבאתי דבריו לעיל והוינן בה דמאי ביטול מ"ע איכא הא קי"ל שלוחו של אדם כמותו, וכן הקשה בשו"ת יד אליהו סי' נ"א על הש"ך והוסיף לתמוה על הש"ך שהוא גופיה בי"ד סי' ש"ה ס"ק י"א על מ"ש מור"ם דאין האב יכול לפדות על ידי שליח כתב זה תמוה דהא קי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכו' ע"ש, והרי לדבריו בח"מ סי' שפ"ב איסור יש בדבר וכ"ש הוא ממילה וכו' ע"ש באורך. ואין מכל זה טענה על הרב ש"ך כי שפתי כהן ישמרו דעת דהרב ז"ל איירי במי שמכבד לאחר ואינו ממנה אותו שליח לא בפירוש ולא ברמז רק שמכבד אותו שימול בנו ועל זה אמר שמבטל מצות עשה המוטלת עליו כיון שאינו עושה אותו שלוחו וכמ"ש בס' כרתי ופלתי אבל בעושה אותו שליח שפיר דמי דהו"ל כאלו קיים המצוה בעצמו, ולכן תמה בסי' ש"ה על פדיון ובלאו הכי לק"מ ממ"ש הש"ך גבי פדיון דאפשר לאוקומה כשהאב בעיר אחרת ולכן התיר בשלוח, ובסי' שפ"ב מיירי אשר היו בעיר האב והמוהל והאב מכבד למוהל ומשום הכי אסר, אבל האמת הוא דהרב ש"ך בח"מ לא איירי בעושהו שליח כאמור וזהו כונת א"ז שהביא בד"מ סי' רס"ד ומהר"ם ריקאנטי סי' תקצ"ב דאסרו ליתן למול ומיירו כשאינו עושהו שליח ונסלקה תמיהת מור"ם בד"מ, וכתבנו בזה בעניותנו בס' הקטן ברכי יוסף סי' רס"ד, ויותר נכון לפרש דבריהם על דרך הנז' דמיירו כשמכבד לאחר וכיוצא דאינו בתורת שליחות, ובעיני נראין דברי הרב כרתי ופלתי ודלא כהרב שמלה חדשה שכתב להפך אף שבס' הקטן ברכי יוסף כתבתי דנראין דברי הרב שמ"ח עתה אמת אגיד שעתה נתישבתי בדבר ורואה אני את דברי הרב כרתי ופלתי ואף אם מכבד לאדם גדול לאו שפיר עבד, ולא דמי לאותה שאמרו פ"ק דסוטה שהביא הרב שמ"ח דאמרינן הניחו לו כבודו בגדולים דהתם המצוה מוטל"ת על הכל ובזה יש להניחה לגדול דגם הוא שייך במצוה וזה כבוד למצוה שתעשה על יד גדול, אבל מילה דמוטלת על האב יקיים מצותו ולא שייך כבודו בגדולים כיון דהויא מצותו דוקא.

23 סוטה פתח ↗

וְאוֹמֶרֶת: עֲתִידָה אִמִּי שֶׁתֵּלֵד בֵּן שֶׁמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל. וְכֵיוָן שֶׁנּוֹלַד מֹשֶׁה נִתְמַלֵּא כָּל הַבַּיִת כּוּלּוֹ אוֹר. עָמַד אָבִיהָ וּנְשָׁקָהּ עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתִיךְ. וְכֵיוָן שֶׁהִטִּילוּהוּ לַיְאוֹר, עָמַד אָבִיהָ וּטְפָחָהּ עַל רֹאשָׁהּ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי הֵיכָן נְבוּאָתִיךְ? וְהַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַתֵּתַצַּב אֲחוֹתוֹ מֵרָחוֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ״ — לֵידַע מָה יְהֵא בְּסוֹף נְבוּאָתָהּ. יוֹסֵף זָכָה וְכוּ׳. מַאי שְׁנָא מֵעִיקָּרָא דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כׇּל עַבְדֵי פַּרְעֹה וְגוֹ׳״, וַהֲדַר: ״וְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו״, וּמַאי שְׁנָא לְבַסּוֹף דִּכְתִיב: ״וַיָּשׇׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו״, וַהֲדַר: ״וְכׇל הָעוֹלִים אִתּוֹ לִקְבּוֹר אֶת אָבִיו״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּתְּחִילָּה עַד שֶׁלֹּא רָאוּ בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל — לֹא נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד, וּלְבַסּוֹף שֶׁרָאוּ בִּכְבוֹדָן — נָהֲגוּ בָּהֶן כָּבוֹד. דִּכְתִיב: ״וַיָּבֹאוּ עַד גּוֹרֶן הָאָטָד״, וְכִי גוֹרֶן יֵשׁ לוֹ לָאָטָד? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מְלַמֵּד שֶׁהִקִּיפוּהוּ כְּתָרִים לַאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב כְּגוֹרֶן זֶה שֶׁמַּקִּיפִים לוֹ אָטָד, שֶׁבָּאוּ בְּנֵי עֵשָׂו וּבְנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה. תָּנָא: כּוּלָּם לַמִּלְחָמָה בָּאוּ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ כִּתְרוֹ שֶׁל יוֹסֵף תָּלוּי בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, נָטְלוּ כּוּלָּן כִּתְרֵיהֶן וּתְלָאוּם בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. תָּנָא: שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה כְּתָרִים נִתְלוּ בַּאֲרוֹנוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. ״וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד״. תָּנָא: אֲפִילּוּ סוּסִים וַאֲפִילּוּ חֲמוֹרִים. מֵאֵילּוּ מֵאֵילּוּ כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אֲתָא עֵשָׂו קָא מְעַכֵּב, אָמַר לָהֶן: ״מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן״, וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: קִרְיַת אַרְבַּע — אַרְבַּע זוּגוֹת הָיוּ: אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה. אִיהוּ קַבְרַהּ לְלֵאָה בְּדִידֵיהּ, וְהַאי דְּפָיֵישׁ — דִּידִי הוּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: זַבֵּינְתֵּהּ. אֲמַר לְהוּ: נְהִי דְּזַבֵּינִי בְּכֵירוּתָא, פְּשִׁיטוּתָא מִי זַבֵּינִי? אֲמַרוּ לֵיהּ: אִין, דִּכְתִיב: ״בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי״, וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: אֵין ״כִּירָה״ אֶלָּא לְשׁוֹן מְכִירָה, שֶׁכֵּן בִּכְרַכֵּי הַיָּם קוֹרִין לִמְכִירָה ״כִּירָה״. אֲמַר לְהוּ: הַבוּ לִי אִיגַּרְתָּא! אֲמַרוּ לֵיהּ: אִיגַּרְתָּא בְּאַרְעָא דְמִצְרַיִם הִיא. וּמַאן נֵיזִיל — נֵיזִיל נַפְתָּלִי דְּקַלִּיל כִּי אַיָּילְתָּא, דִּכְתִיב: ״נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלוּחָה הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר״, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַל תִּקְרֵי ״אִמְרֵי שָׁפֶר״, אֶלָּא ״אִמְרֵי סֵפֶר״. חוּשִׁים בְּרֵיהּ דְּדָן תַּמָּן הֲוָה, וְיַקִּירָן לֵיהּ אוּדְנֵיהּ. אֲמַר לְהוּ: מַאי הַאי? וְאָמְרוּ לֵיהּ: קָא מְעַכֵּב הַאי עַד דְּאָתֵי נַפְתָּלִי מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם. אֲמַר לְהוּ: וְעַד דְּאָתֵי נַפְתָּלִי מֵאַרְעָא דְּמִצְרַיִם, יְהֵא אֲבִי אַבָּא מוּטָל בְּבִזָּיוֹן? שְׁקַל קוּלְפָא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ, נָתְרָן עֵינֵיהּ וּנְפַלוּ אַכַּרְעָא דְיַעֲקֹב, פַּתְחִינְהוּ יַעֲקֹב לְעֵינֵיהּ וְאַחֵיךְ. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ״יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע״. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַיְּימָה נְבוּאָתָהּ שֶׁל רִבְקָה, דִּכְתִיב: ״לָמָּה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד״. וְאַף עַל גַּב דְּמִיתָתָן לֹא בְּיוֹם אֶחָד הֲוַאי — קְבוּרָתָן מִיהָא בְּיוֹם אֶחָד הֲוַאי. וְאִי לָא אִיעֲסַק בֵּיהּ יוֹסֵף, אֶחָיו לָא הֲווֹ מִעַסְּקִי בֵּיהּ? וְהָכְתִיב: ״וַיִּשְׂאוּ אוֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן״? אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, כְּבוֹדוֹ בִּמְלָכִים יוֹתֵר מִבְּהֶדְיוֹטוֹת. מִי לָנוּ גָּדוֹל מִיּוֹסֵף כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבוֹת מִצְוֹת עַל מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל כּוּלָּן נִתְעַסְּקוּ בַּבִּיזָּה, וְהוּא נִתְעַסֵּק בְּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת וְגוֹ׳״. וּמִנַּיִן הָיָה יוֹדֵעַ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרוּ: סֶרַח בַּת אָשֵׁר נִשְׁתַּיְּירָה מֵאוֹתוֹ הַדּוֹר. הָלַךְ מֹשֶׁה אֶצְלָהּ, אָמַר לָהּ: כְּלוּם אַתְּ יוֹדַעַת הֵיכָן יוֹסֵף קָבוּר? אָמְרָה לוֹ: אָרוֹן שֶׁל מַתֶּכֶת עָשׂוּ לוֹ מִצְרִים וּקְבָעוּהוּ בְּנִילוּס הַנָּהָר, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ מֵימָיו. הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל שְׂפַת נִילוּס, אָמַר לוֹ: יוֹסֵף יוֹסֵף! הִגִּיעַ הָעֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם, וְהִגִּיעָה הַשְּׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל. אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ מוּטָב, אִם לָאו — הֲרֵי אָנוּ מְנוּקִּין מִשְּׁבוּעָתֶךָ. מִיָּד צָף אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף. וְאַל תִּתְמַהּ הֵיאַךְ בַּרְזֶל צָף, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: ״וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם וְגוֹ׳ אֲהָהּ אֲדוֹנִי וְהוּא שָׁאוּל. וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם וַיִּקְצׇב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל״. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה אֱלִישָׁע תַּלְמִידוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, וְאֵלִיָּהוּ תַּלְמִידוֹ שֶׁל מֹשֶׁה — צָף בַּרְזֶל מִפָּנָיו, מִפְּנֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: בְּקַבַּרְנִיט שֶׁל מְלָכִים הָיָה קָבוּר. הָלַךְ מֹשֶׁה וְעָמַד עַל קַבַּרְנִיט שֶׁל מְלָכִים, אָמַר: יוֹסֵף, הִגִּיעַ עֵת שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם, וְהִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁהִשְׁבַּעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל. אִם אַתָּה מַרְאֶה עַצְמְךָ — מוּטָב, וְאִם לָאו — הֲרֵי אָנוּ מְנוּקִּין מִשְּׁבוּעָתֶךָ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּעְזַע אֲרוֹנוֹ שֶׁל יוֹסֵף, נְטָלוֹ מֹשֶׁה, וֶהֱבִיאוֹ אֶצְלוֹ. וְכׇל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, הָיוּ שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ, אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה, מְהַלְּכִין זֶה עִם זֶה, וְהָיוּ עוֹבְרִין וְשָׁבִין אוֹמְרִים: מָה טִיבָן שֶׁל שְׁנֵי אֲרוֹנוֹת הַלָּלוּ? אָמְרוּ: אֶחָד שֶׁל מֵת וְאֶחָד שֶׁל שְׁכִינָה. וְכִי מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל מֵת לְהַלֵּךְ עִם שְׁכִינָה? אָמְרוּ: קִיֵּים זֶה כׇּל מַה שֶּׁכָּתוּב בָּזֶה. וְאִי לָא עֲסִיק בֵּיהּ מֹשֶׁה — יִשְׂרָאֵל לָא הֲווֹ מִיעַסְקִי בֵּיהּ? וְהָכְתִיב: ״וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם״! וְתוּ: אִי לָא אִיעֲסַקוּ בֵּיהּ יִשְׂרָאֵל — בָּנָיו לָא הֲווֹ מִיעַסְקִי בֵּיהּ? וְהָכְתִיב: ״וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה״?! אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, כְּבוֹדוֹ בִּמְרוּבִּים יוֹתֵר מִבְּמוּעָטִין. וְתוּ אָמְרוּ: הַנִּיחוּ לוֹ, כְּבוֹדוֹ בִּגְדוֹלִים יוֹתֵר מִבִּקְטַנִּים. ״קָבְרוּ בִּשְׁכֶם״. מַאי שְׁנָא בִּשְׁכֶם? אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִשְּׁכֶם גְּנָבוּהוּ, וְלִשְׁכֶם נַחְזִיר אֲבֵידָתוֹ. קָשׁוּ קְרָאֵי אַהֲדָדֵי, כְּתִיב: ״וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ״, וּכְתִיב: ״וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״! אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל הָעוֹשֶׂה דָּבָר וְלֹא גְּמָרוֹ, וּבָא אַחֵר וּגְמָרוֹ — מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב עַל שֶׁגְּמָרוֹ כְּאִילּוּ עֲשָׂאוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדוּלָּתוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וַיֵּרֶד יְהוּדָה״. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: אַף קוֹבֵר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, דִּכְתִיב: ״וַתָּמׇת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וַיָּמׇת עֵר וְאוֹנָן״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִפְּנֵי מָה נִקְרָא יוֹסֵף עֲצָמוֹת בְּחַיָּיו — מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מִיחָה בִּכְבוֹד אָבִיו, דְּקָאָמְרִי לֵיהּ ״עַבְדְּךָ אָבִינוּ״, וְלָא אֲמַר לְהוּ וְלָא מִידֵּי. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי מָה מֵת יוֹסֵף קוֹדֶם לְאֶחָיו — מִפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת. ״וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אַל תִּיקְרֵי ״הוּרַד״ אֶלָּא ״הוֹרִיד״, שֶׁהוֹרִיד אִיצְטַגְנִינֵי פַּרְעֹה מִגְּדוּלָּתָן. ״וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה״, אָמַר רַב: שֶׁקְּנָאוֹ לְעַצְמוֹ. בָּא גַּבְרִיאֵל מִיכָאֵל וְסֵירְסוֹ, בָּא גַּבְרִיאֵל וּפֵירְעוֹ. מֵעִיקָּרָא כְּתִיב ״פּוֹטִיפַר״, וּלְבַסּוֹף ״פּוֹטִיפֶרַע״. מִי לָנוּ גָּדוֹל מִמֹּשֶׁה וְכוּ׳. ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֵלַי רַב לָךְ״, אָמַר רַבִּי לֵוִי: בְּ״רַב״ בִּישֵּׂר, בְּ״רַב״ בִּישְּׂרוּהוּ. בְּ״רַב״ בִּישֵּׂר — ״רַב לָכֶם״. בְּ״רַב״ בִּישְּׂרוּהוּ — ״רַב לָךְ״. דָּבָר אַחֵר: ״רַב לָךְ״ — רַב יֵשׁ לְךָ, וּמַנּוּ — יְהוֹשֻׁעַ. דָּבָר אַחֵר: ״רַב לָךְ״, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: הָרַב כַּמָּה קָשֶׁה, וְתַלְמִיד כַּמָּה סָרְבָן. וְכׇל כָּךְ לָמָּה? תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחְנָא. ״וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם״, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַיּוֹם״: הַיּוֹם מָלְאוּ יָמַי וּשְׁנוֹתַי. לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁלִים שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ, דִּכְתִיב: ״אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא״. ״לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא״. מַאי ״לָצֵאת וְלָבוֹא״? אִילֵימָא לָצֵאת וְלָבֹא מַמָּשׁ, וְהָכְתִיב: ״וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ לֹא נָס לֵחֹה״, וּכְתִיב: ״וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ״, וְתַנְיָא: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הָיוּ שָׁם, וּפְסָעָן מֹשֶׁה בִּפְסִיעָה אַחַת. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: לָצֵאת וְלָבוֹא בְּדִבְרֵי תוֹרָה. מְלַמֵּד שֶׁנִּסְתַּתְּמוּ מִמֶּנּוּ שַׁעֲרֵי חׇכְמָה. ״וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד״. תָּנָא: אוֹתָהּ שַׁבָּת שֶׁל דְּיוֹ זוּגֵי הָיְתָה, נִיטְּלָה רְשׁוּת מִזֶּה, וְנִיתְּנָה לָזֶה. וְתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אִילְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. הֵיכָן מֹשֶׁה מֵת — בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, דִּכְתִיב: ״וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ״, וּנְבוֹ בְּחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן קָיְימָא, דִּכְתִיב: ״וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ וְגוֹ׳ וְאֶת נְבוֹ וְגוֹ׳״. ״נְבוֹ״ — שֶׁשָּׁם מֵתוּ שְׁלֹשָׁה נְבִיאִים: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם. וְהֵיכָן מֹשֶׁה קָבוּר — בְּחֶלְקוֹ שֶׁל גָּד, דִּכְתִיב: ״וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ וְגוֹ׳״. וּמֵחֶלְקוֹ שֶׁל רְאוּבֵן עַד חֶלְקוֹ שֶׁל גָּד כַּמָּה הָוֵי — אַרְבָּעָה מִילִין. אוֹתָן אַרְבָּעָה מִילִין מִי הוֹלִיכוֹ? מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה מוּטָּל בְּכַנְפֵי שְׁכִינָה, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: ״צִדְקַת ה׳ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל״, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר: ״מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פּוֹעֲלֵי אָוֶן״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר״, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: ״הַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״, וְרַב נַחְמָן אָמַר: ״וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה וְגוֹ׳״, סְמַלְיוֹן אָמַר: ״וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּה דְּיִשְׂרָאֵל״. תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: שְׁנֵים עָשָׂר מִיל עַל שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, כְּנֶגֶד מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, בַּת קוֹל מַשְׁמִיעַ וְאוֹמֵר: ״וַיָּמׇת מֹשֶׁה סָפְרָא רַבָּה דְּיִשְׂרָאֵל״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא מֵת מֹשֶׁה, כְּתִיב הָכָא: ״וַיָּמׇת שָׁם״, וּכְתִיב הָתָם: ״וַיְהִי שָׁם עִם ה׳״, מָה לְהַלָּן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ, אַף כָּאן עוֹמֵד וּמְשַׁמֵּשׁ. ״וַיִּקְבֹּר אוֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר״. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: סִימָן בְּתוֹךְ סִימָן, וַאֲפִילּוּ הָכִי: ״וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ״. וּכְבָר שָׁלְחָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵצֶל

23 שמלה חדשה פתח ↗

מי ששחט הוא יכסה דכתיב ושפך וכיסה ונ"ל דה"ה העפר למטה יתן הוא או יזמינו בפה כמ"ש סעי' ו' ואם לא כיסה וראה אחר חייב לכסות ט"ז בברכה תוספתא אפילו בי"ט ועיין א"ח סי' תצ"ח לענין כל דיני כיסוי ביום טוב דכתיב ואומר לבני ישראל אזהרה לכל ישראל ונ"ל דאם אחר שאינו שוחט מהדר לקיים מצוה זו יכול השוחט להרשותו דרך כיבוד לפרקים לכסות אכל למכור בדמים או לעשות שליח בשביל שלא לטרוח א"ע לא ואם אחר כיסה שלא ברצון השוחט עיין ח"מ סימן שפ"ב:

« ראש דוד Balak ראש דוד Matot Masei »