ראש דוד, קרח כ״ה

מהדורה: ראש דוד, מנטובה תרל"ו

25 שבת פתח ↗

״רֵאשִׁית״ קָרָאתִי אֶתְכֶם — עַל עִסְקֵי רֵאשִׁית הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתִּי בָּכֶם קְרוּיָה ״נֵר״ — עַל עִסְקֵי נֵר הִזְהַרְתִּי אֶתְכֶם. אִם אַתֶּם מְקַיְּימִים אוֹתָם — מוּטָב, וְאִם לָאו — הֲרֵינִי נוֹטֵל נִשְׁמַתְכֶם. וּמַאי שְׁנָא בִּשְׁעַת לֵידָתָן? אָמַר רָבָא: נְפַל תּוֹרָא — חַדֵּד לְסַכִּינָא. אַבָּיֵי אָמַר: תַּפִּישׁ תֵּירוּס אַמְּתָא, בְּחַד מַחְטְרָא לֶיהֱוֵי. רַב חִסְדָּא אָמַר: שִׁבְקֵיהּ לְרַוְיָא, דְּמִנַּפְשֵׁיהּ נָפֵיל. מָר עוּקְבָא אָמַר: רָעֲיָא חֲגִרָא וְעִיזֵּי רָהֲטָן, אַבָּב חוּטְרָא מִילֵּי, וְאַבֵּי דָרֵי חוּשְׁבָּנָא. רַב פָּפָּא אָמַר: אַבָּב חַנְוָאתָא נְפִישִׁי אַחֵי וּמְרַחֲמֵי, אַבָּב בִּזְיוֹנֵי — לָא אַחֵי וְלָא מְרַחֲמֵי. וְגַבְרֵי הֵיכָא מִיבַּדְקִי? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּשָׁעָה שֶׁעוֹבְרִים עַל הַגֶּשֶׁר. גֶּשֶׁר וְתוּ לָא? אֵימָא: כְּעֵין גֶּשֶׁר. רַב לָא עָבַר בְּמַבָּרָא דְּיָתֵיב בֵּיהּ גּוֹי, אָמַר: דִילְמָא מִיפְּקִיד לֵיהּ דִּינָא עֲלֵיהּ וּמִתְּפִיסְנָא בַּהֲדֵיהּ. שְׁמוּאֵל לָא עָבַר אֶלָּא בְּמַבָּרָא דְּאִית בֵּיהּ גּוֹי, אָמַר: שִׂטְנָא בִּתְרֵי אוּמֵּי לָא שָׁלֵיט. רַבִּי יַנַּאי בָּדֵיק וְעָבַר. רַבִּי יַנַּאי לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: לְעוֹלָם אַל יַעֲמוֹד אָדָם בְּמָקוֹם סַכָּנָה לוֹמַר שֶׁעוֹשִׂין לוֹ נֵס, שֶׁמָּא אֵין עוֹשִׂין לוֹ נֵס. וְאִם עוֹשִׂין לוֹ נֵס — מְנַכִּין לוֹ מִזְּכֻיוֹתָיו. אָמַר רַבִּי חָנִין: מַאי קְרָאָה? — ״קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכׇּל הָאֱמֶת״. רַבִּי זֵירָא בְּיוֹמָא דְשׁוּתָא לָא נָפֵיק לְבֵינֵי דִּיקְלֵי. אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: לְעוֹלָם יְבַקֵּשׁ אָדָם רַחֲמִים שֶׁלֹּא יֶחֱלֶה, שֶׁאִם יֶחֱלֶה אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא זְכוּת וְהִפָּטֵר. אָמַר מָר עוּקְבָא: מַאי קְרָאָה? — ״כִּי יִפּוֹל הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ״ — מִמֶּנּוּ לְהָבִיא רְאָיָה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״כִּי יִפּוֹל הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ״ מִמֶּנּוּ — רָאוּי זֶה לִיפּוֹל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, שֶׁהֲרֵי לֹא נָפַל, וְהַכָּתוּב קְרָאוֹ ״נוֹפֵל״. אֶלָּא, שֶׁמְגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי וְחוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּיב. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת, אוֹמְרִים לוֹ: הִתְוַדֵּה, שֶׁכֵּן כׇּל הַמּוּמָתִין מִתְוַדִּין. אָדָם יוֹצֵא לַשּׁוּק, יְהִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁנִּמְסַר לְסַרְדְּיוֹט. חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ — יְהִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁנְּתָנוּהוּ בְּקוֹלָר. עָלָה לַמִּטָּה וְנָפַל — יְהִי דּוֹמֶה בְּעֵינָיו כְּמִי שֶׁהֶעְלוּהוּ לַגַּרְדּוֹם לִידּוֹן, שֶׁכָּל הָעוֹלֶה לַגַּרְדּוֹם לִידּוֹן אִם יֵשׁ לוֹ פְּרַקְלִיטִין גְּדוֹלִים — נִיצּוֹל, וְאִם לָאו — אֵינוֹ נִיצּוֹל. וְאֵלּוּ הֵן פְּרַקְלִיטִין שֶׁל אָדָם: תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וַאֲפִילּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וְתִשְׁעָה מְלַמְּדִים עָלָיו חוֹבָה וְאֶחָד מְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת — נִיצּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יׇשְׁרוֹ. וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת וְגוֹ׳״. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ תְּשַׁע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים וְתִשְׁעָה בְּאוֹתוֹ מַלְאָךְ לְחוֹבָה וְאֶחָד לִזְכוּת — נִיצּוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף״. תָּנוּ רַבָּנַן: עַל שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת נָשִׁים מֵתוֹת יוֹלְדוֹת. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר נָשִׁים מֵתוֹת יְלָדוֹת. רַבִּי אַחָא אוֹמֵר בְּעָוֹן שֶׁמְּכַבְּסוֹת צוֹאַת בְּנֵיהֶם בְּשַׁבָּת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַל שֶׁקּוֹרִין לַאֲרוֹן הַקּוֹדֶשׁ ״אֲרָנָא״. תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּעֲוֹן שְׁנֵי דְבָרִים עַמֵּי הָאֲרָצוֹת מֵתִים — עַל שֶׁקּוֹרִין לַאֲרוֹן הַקּוֹדֶשׁ ״אֲרָנָא״, וְעַל שֶׁקּוֹרִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת ״בֵּית עָם״. תַּנְיָא רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שְׁלֹשָׁה בִּדְקֵי מִיתָה נִבְרְאוּ בָּאִשָּׁה, וְאָמְרִי לַהּ: שְׁלֹשָׁה דִּבְקֵי מִיתָה: נִדָּה וְחַלָּה וְהַדְלָקַת הַנֵּר. חֲדָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר וַחֲדָא כְּרַבָּנַן. תַּנְיָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הִלְכוֹת הֶקְדֵּשׁ, תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת — הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה,

1 ובאופן אחר אפשר במ"ש בסוטה דף כ' ע"ב תניא אם יש לה זכות תולה וכו' ר' ישמעאל אומר שנים עשר חדש ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב להן מלכא וכו' מאי אע"פ שאין ראיה לדבר דילמא שאני גויים דלא מפקיד דינא עלייהו ופירש"י דלא מפקיד דינא עליהו אין ממהרין מן השמים לפקוד עונותיהם בעה"ז אבל מישראל ממהרין ליפרע בעה"ז ומדקדקין אחריהם, והנה מה שיש לדקדק בגוף המאמר אנכי העירותיהו בצדק כפי קיצורי בקונטריסי אשר קרית"י לי פתח עינים על עין יעקב בס"ד והשתא אמינא מילתא לברר הענין, כי הלא במושכל ראשון ירגי"ש אדם מהא דאמרו בשבת דף ל"ב ע"א רב לא עבר במברא דיתיב ביה גוי אמר דילמא מפקיד דינא עליה ומתפסינא בהדיה, שמואל לא עבר אלא במברא דאית ביה גוי אמר שטנא בתרי אומי לא שליט, ופירש"י דילמא גוי מפקיד דינא על חטאיו ומתפסינא בהדיה ומשמע דרב במברא דאית ביה ישראל עבר אבל במברא דאית ביה גוי לא עבר כי חש דילמא מפקיד דינא עליה, ולפי סוגית סוטה איפכא הו"ל למעבד דגוים לא מפקיד דינא עליהו וישראל מפקיד דינא עלייהו, אמנם ל"ק מידי דהא והא איתא דגוים לא מפקיד דינא עליהו למהר להתפרע מעט מעט מהם בעה"ז ויושבים בשלוה וכשתתמלא סאתם קרואים והולכים לתומ"ם לאבדם ולהומם ותכף נלכדים בשחיתותם, לא כאלה חלק יעקב דישראל יש להם יסורין בעה"ז ונפרע מהם מעט מעט, ואף דהתם גבי זכות תולה לסוטה עסקינן ולר' ישמעאל אף דיש לה זכות לסוף י"ב חדש מתה מ"מ אפשר דר' ישמעאל סבר זכות תולה ואינה ניכרת וכרב יוסף דף ו' ע"א דלרבי מתנונה והולכת ולרבנן אינה מתנונה כלל, וזה דעת ר' ישמעאל די"ב חדש זאת האשה דתלתה לה זכות בריאה וטובה כנבוכדנצר שהיה בריא אולם בי"ב חדש, והיינו דקאמר אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר דדילמא הא דאשכחן בנבוכדנצר דתלה לו לשנה ובשנה ההיא לא היה לו צער כלל היינו משום דגוים לא מפקיד דינא עליהו כלל בעה"ז, אבל הסוטה אפשר דימים שבינתים בין שתיה למיתה צער באשה יגדל נא דישראלית היא והיסורין האלו להקל מעליה, ולפ"ז נמצא החילוק שבין ישראל לגויים הוא בעה"ז דהגוים לא יש להם יסורין בעה"ז אבל כשתתמלא סאתם ימותו תכף, והשתא התם בשבת קאמר מקמי הכי דגברי מבדקי בגשר וכיוצא, והיינו דאמר רב דלא עבר במברא דאית ביה גוי דילמא מפקיד דינא עליה דמי יודע אם לעת כזאת נתמלאה סאתו ויגוע בעונו ומתפיס בהדיה, לא כן ישראל דאף דיש להם יסורין בעה"ז מ"מ ה' שומר ישראל ואינם נטבעים אם לא שחייב מיתה דדין ד' מיתות לא בטלו ורב לא אזל עם ישראל רשע נמי.

« ראש דוד Sh'lach ראש דוד Chukat »