ראש דוד, כי תשא י״ח

1 ואפשר עוד לומר במאמר הנז' ומכללא כעת יאמר ביאור הכתוב ללמד בני יהודה קשת וכו' אשר יעדנו לעיל, והוא דאמרינן פ' הנזיקין, הנזיקין שמין להם בעדית ובעל חוב בבינונית. וכתבו המפרשים דהחוטא הוא בעל חוב כי תרגום חטא חובא ודינו לפרוע בבינונית, אך אם הרבה לפשוע אז דינו כמזיק ונפרעין ממנו מן העדית, וז"ש ללמד בני יהודה קשת שתקשו ויצטערו על מות שאול ויהונתן כי הדברים מוכיחין כי גברו עוונות ישראל והן הן המזיקין כי עינינו הרואות שנפרע מן העדית כי דין המזיק לפרוע מעדית, וכן עתה ציביונן של ישראל שאול ויהונתן נדדו הלכו, והוא אמרו ללמד בני יהודה קשת התקוששו וקוש"ו בקושי גדול מראות ברע הצבי ישראל על במותיך חלל והוא העדית וישב ממנו צב"י וכיון שנפרע מהעדית מוכח שדינם כמזיק. ובזה נבא לבאר מאמרם ז"ל ברבה ריש סדרא אמר הקב"ה למשה אמור לישראל שיפרעו מה שחייבים לי אף אני אפרע וכו', ופירש הרב יפ"ת דכי תשא תרתי משמע שהם חייבים לי והוא חייב כביכול. ואפשר שז"ש משה במה תרום קרן ישראל להודיע חיבתן, וא"ל בכי תשא כלומר משם באר"ה גדולת ומעלת ישראל ותוקף חיבתן דכביכול בעת שהם חייבים קרי אנפשיה שהוא חייב דכי תשא תרתי משמע שהם חייבים והוא חייב, וזהו אהבה עזה ותפארת גדולה דכביכול הוא חייב וירום ונשא קרן ישראל. ולדקדק לשון המאמר הנז' אפשר בהקדים מ"ש שם פ' הנזיקין מ"ט ב"ח בבינונית שלא יראה אדם שדה נאה ודירה נאה וכו' ע"ש, וכפי זה יש צד לומר דגם החוטא פשוט שהוא בעל חוב נפרעין ממנו מעדית כדין התורה דכלפי שמיא ליכא טעמא שלא יראה שדה נאה וכו', ואפשר שז"ש במאמר הנז' אמר הקב"ה למשה אמור לישראל שיפרעו מה שחייבים לי, כלומר דכשהם חייבים לי דינם לפרוע בעדית כדין תורה, ובזה יראה כונת הכתוב בפרשה ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב הכונה שישראל היו חייבים בעגל, וכמו שפירש הרב יפה תואר במאמר הנז' דמ"ש שיפרעו מה שהם חייבים לי היינו בעון העגל, וא"כ הם בע"ח, אך להיות שהחוב אליו יתברך דינם לפרוע מעדית כדין התורה, וז"ש ויתנצלו בני ישראל את עדיי"ם דייקא שפרעו מן העדית, וכי תימא שב"ח דינו לפרוע מבינונית, לז"א מהר חורב דחזר הדין לסיני, כי הטעם שאמרו לפרוע בבינונית שלא יראה אדם שדה נאה וכו' לא שייך הכא וחזר הדין מהר חורב כדין התורה. ואפשר לתת טעם קצת על פי הדין לסילוק עדיי ישראל, והן קדם אביע אומר אשר ראיתי בספר חדש ממש שנזדמן לידי לפי שעה זה שמו ס' בירך יצחק דחקר כמה חקירות יקרות בענין העגל ושבירת לוחות, כי הנה אמרו רז"ל דטעם משה לשבור הלוחות דידונו כפנויה ולא כאשת איש, וזאת מצינו לרז"ל שאמרו דבמעמד הר סיני היו הקדושין. ועוד במה טעו בעגל ומה שמץ דבר מצאו לטעות. ועוד להבין כי מצאה הקפידה על ביאת משה בשש שעות דכאשר באו שש ולא בא עשו העגל. ואיהו מפרק במ"ש בקדושין דף ס' האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן ליך מאתים זוז מכאן ועד שלשים יום נתן לה בתוך שלשים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת, והכא נמי דכוותא שקדשם במעמד הר סיני בעשרת הדברות ודבור ואמירה על מנת שלסוף ארבעים יום יתן להם הלוחות, וא"כ אם נתן הלוחות קודם מ' יום מקודשת וגמרו קדושין ראשונים ואם נתעכב משה רבינו עד אחר מ' יום הרי בטלו הקדושין שלא נתקיים התנאי, וזו היתה סברת הטועים בעגל דכיון דבאו שש ועברו מ' יום ולא נתקיים התנאי בטלו הקדושין והם ברשות עצמם ובחרו לעגל, ודין גרמ"א למשה רבינו לשבור הלוחות משום דהוא ירד בזמנו דיום ראשון לא היה לילו עמו כפירש"י, ולכן אמר מוטב שידונו כפנויה שלא יתקיים התנאי ואז נדונים כפנויה. וכל זה אינו אלא להיות לו קצת פתחון פה אך לפי האמת הוא היה שלוחם וכשהגיעו לידו גמרו הקדושין ואף ששיברם דין ישראל עם משה ולא עם השי"ת, כמ"ש בח"מ סי' קכ"א דאמר שלח פקדוני על יד פ' ונאבד פטור המשלח וכתב הסמ"ע דאפילו פשע בו השליח. ולפי זה אף ששברם משה לא נתבטלו הקדושין ונתקיים התנאי בהגעת הלוחות ליד משה, ולכן אמר לו פסל לך וכו' דהקדושין במקומן, אלא דטעם משה דיש לדון בדין הסמ"ע דאפשר דאם פשע השליח דין המפקיד עם המשלח כמ"ש הרב שפתי כהן שם, זהו תורף דברי הספר הנז' ע"ש באורך.