1ואולם לחקירה הנז' עבידי רבנן דמש"נו כי הנה אמת זאת התורה והמצוה חיובא רמיא וחובת גברא כעבדא קמי מאריה וכמ"ש הרמב"ן, וכאשר נשב"ע ונוטל מזיו שדי יתענג מתת אלהים היא אשר צדקה עושה עמו ופניו למטה אין רואה, אמנם תקנה יש לו אם בעשותו מכל מצות ה' ובלומדו ספר תורת האלהים לו הגדיל השמחה שעשועים יום יום ובדח טובא אף גילת ורנן גיל יגיל ירון ושמח על אשר זכה לעבוד ה' ובמקום רנה שם תהא רעדה, הנה השמחה הזו היא תכלית השלמות ושמחה זו עושה לחזות בנועם זיו השכינה דליינהו לעיניה ועינו לו תשבע שבע רצון, כי הגם כי עובד רבו עבודת עבד וכי חובתו זהו לענין עשית המצות ולימוד התורה בעצמן, אבל השמחה והעונג אשר מתענג בעבודתו הוא תוספת טובה מדנפשיה על כן אלהים חשבה וקובע לו שכר ממש, ועל דבר זה זוכה ורואה פני שכינה ולא בהיל לאסתכולי עד כאן דבריהם בישוב החקירה הנז'. ובזה נתבאר אצלנו בעניותנו מאי דאמרו בפסחים דף ס"ח ע"ב דרב ששת כי מהדר תלמודי תלי וקאי בעברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי, ויש לדקדק מה היה כונת רב ששת בהני מילי. ותו אמאי אכפל ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי. ולפי פשטן של דברים יובן בהקדמתנו כי הנה רב ששת היה שמח מאד בלימודו על כן בא דברו להגדיל מעלת שבח השמחה ההוא אמר חדאי נפשאי גילי ושמחו נפשו במאי דחדאו נפשאי בלימודי, כי ממנו יחד ממנו פנה לאור באור פני מלך חיים, כי אם לא היתה השמחה כל עסקי היה כפורע חוב ועבד העובד רבו, אבל בהאי דחדאי נפשאי בלימודי רני ושמחי דיש לך שכר ממש, וז"ש לך קראי לך תנאי דעל ידי השמחה הקריא"ה שלך היא ויש לך שכר ממש באופן שכונתו אומר לנפשי שמחי על השמחה ששמחת בלימוד.
