גילוי וכיסוי בלשון קצ״ז

מהדורה: מסכת גלוי וכסוי בלשון עם פירוש עלי באר מאת עלי אלון ויריב בן אהרון. המדרשה אורנים, 2001

197 פירושים על גילוי וכיסוי בלשון פתח ↗

ורתוי לה שלא באה לעולםצבי לוז: קריאה ב"גילוי וכיסוי בלשון", עמ' 133עכשיו ברור, שעיוניו התיאורטיים של ביאליק לא באו רק לשמם, אלא בראש ובראשונה לשמה של פואטיקה אישית סגולית. תכליתם המניחה את הדעת היא הצדקתה הפואטית של לשון השירה: שכן אם אין שום דרך לשונית אלא זו השירית למעשה־הנס שבהעלאת התהום אל ההבעה, הרי שהשירה הכרחית; ואם אין ערך בשום מבע אלא בזה המגלה, ברגע־חסד של שירה נאמנה, משהו מן הנעלם שבאפלה, הרי שהעלאת התהום היא הכרחית. רק השירה מגשרת על הפערים הדו־צדדיים, בין ה'אני' לעולם ובין ה'אני' למעמקיו הנעלמים. במלים אחרות: אין מדובר רק בתכונותיה המטונימיות של השירה, כשהעולם מייצג את ה'אני' ולהיפך, אלא ביחס עמוק יותר וגורלי הרבה יותר, כשה'אני' הגלוי, המביע, מייצג בהבעתו את ה'אני' המכוסה, זה שבאפלה. זוהי איפוא דרך בלעדית לפגישה עצמית.ועוד ברור מדוע מאמר כזה נתחבר בעברית דווקא, זו בעלת השכבות־על־שכבות של לשון היסטורית קפואה, שנסיונות ירה חדשה מביאים בהן תנועה, תחייה. הבעיות ההיסטוריות והתיאולוגיות הפכו לבעיות לשוניות ומצאו בביאליק את נקודת המוקד שלהן, הן מבחינת ערעור המבנה הישן, סידוק המחיצות, והן מבחינות עיצוב ההבעה החדשה, שירת התחייה. כך מתעצמת חשיבותו של המאמר 'גילוי וכיסוי בלשון' מעבר לחשיבותו הפואטית ומגיעה אל מעמדו החדש של עם ישראל בתרבותו ובהיסטוריה שלו, מהבחינה הלאומית הרחבה, ואל מעמדו הקיומי של כל פרט אנושי, שחייו מתרחשים במלים ובמה שביניהן, מהבחינה הצרה. עם זאת, המשמעות הדתית המודרנית מאוד, הנודעת מעצם ייחוס ערך מטפיסי למעמקי־הנפש התהומיים, מקנה למאמר הוראות כלל־אנושיות.

1 רוּחַ שֶׁאֵין בָּהּ מֵהֵד אֶחָד מִשְּׁלֹשָׁה אֵלֶּה, אֵין חַיֶּיהָ חַיִּים וְרָתוּי לָהּ שֶׁלֹּא

197 עלי באר פתח ↗

ורתוי לה שלא באה לעולםבבלי חגיגה: לדעת בעלי המשנה, מי שעובר על האיסורים דלעיל שבתחומי הדעת "רתוי לו שלא בא לעולם". בעל גו"כ עושה מהלך הפוך: כל יצירת רוח שאינה משתפת את התהום, שאין בה פתיחת התהום ונגיעה בנעלם – אין חייה חיים ו"רתוי לה שלא באה לעולם". יוצר שאינו ניזון באלפי שנות תהום של השפה מוטב לו שלא בא לעולם...ביאליק מציב גבולות – אבל ללא אשלייה שיש בהם משום בטחון והגנה מפני הסכנה. היוצר החי על שפת התהום וחודר לתחומה מסתכן כמו הצדיק החסידי היורד לתחומי הקליפות כדי להעלות את הניצוצות. כל העוסקים בתחומים אלה – משוררים כמקובלים – עוסקים ב'חומרים מסוכנים', אולם ביאליק מזהיר דווקא מפני אי-המגע עמהם.