רש"י על משלי ד׳:כ״ג

« רש"י על משלי ד׳:כ״ב רש"י על משלי ד׳:כ״ד »

2 מדרש תנחומא פתח ↗

יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֵת הָאֵם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים משלי ד, כג. אָמַר רַב אַדָּא, מָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה מִצְוֹת עֲשֵׂה יֵשׁ בַּתּוֹרָה כְּמִנְיַן אֵיבָרִין שֶׁבָּאָדָם, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם צוֹעֲקִים עַל הָאָדָם, עֲשֵׂה אוֹתָנוּ שֶׁתִּחְיֶה בִּזְכוּתֵנוּ וְתַאֲרִיךְ יָמִים. וּשְׁלֹש מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם שֶׁהַחַמָּה זוֹרַחַת עַד שֶׁהִיא שׁוֹקַעַת, צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת לָאָדָם, גּוֹזְרַנִּי עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁהִגִּיעַ יָמֶיךָ לַיּוֹם הַזֶּה, אַל תַּעֲבוֹר בִּי אֶת הָעֲבֵרָה הַזֹּאת, וְאַל תַּכְרִיעַ אוֹתְךָ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה. הֲרֵי שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְוֹת. וְכָל מִצְוָה וּמִצְוָה נִזְכָּר מַתַּן שְׂכָרָהּ, כְּגוֹן כִּבּוּד אָב וָאֵם, וְשִׁלּוּחַ הַקֵּן, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן אֲרִיכוּת יָמִים. וְיֵשׁ מִצְוֹת שֶׁמַּתַּן שְׂכָרָהּ בָּנִים, כְּמוֹ שָׂרָה שֶׁאֵרְחָה אֶת הָאוֹרְחִים, וְשׁוּנַמִּית עַל שֶׁקִּבְּלָה אֶת אֱלִישָׁע. וְיֵשׁ עֲבֵרָה טְעוּנָה סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק. וְאֵין לְךָ מִצְוָה קַלָּה בְּכָל הַמִּצְוֹת יוֹתֵר מִשִּׁלּוּחַ הַקֵּן. וּמַה שְׂכָרָהּ, לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁהִכְנִיס פּוֹעֲלִים לְשָׂדֵהוּ לִנְטֹעַ וְלֹא גִּילָה לָהֶם שְׂכַר נְטִיעָתָן. לָעֶרֶב, כָּל מִי שֶׁנָּטַע אִילָן אֶחָד, נָתַן לוֹ זָהוּב אֶחָד. הִתְחִילוּ הַכֹּל תְּמֵהִין וְאוֹמְרִין, וּמַה זֶה שֶׁלֹּא נָטַע אֶלָּא אִילָן אֶחָד קַל וּפָחוֹת, נָתַן לוֹ זָהוּב אֶחָד. אָנוּ שֶׁנָּטַעְנוּ הַרְבֵּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וּמָה שְׂכַר שִׁלּוּחַ הַקֵּן, שְׂכָרָהּ אֲרִיכַת יָמִים. שְׂכַר מִצְוַת שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חִסָּרוֹן וְטֹרַח וַהֲחָיַית נַפְשׁוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. לְפִיכָךְ לֹא פֵּרֵשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר עוֹשֵׂי מִצְוָה בַּתּוֹרָה, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין אוֹתָן מֵעַצְמָן, לְהַרְבּוֹת שָׂכָר. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ, אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַּעֲבָדִים הַמְּשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס. לְכָךְ כְּתִיב: מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁעָלָה לְרֹאשׁ הָאִילָן לְקַיֵּם מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן וְנָפַל וָמֵת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ, לֹא שֶׁתִּרְאֶה אוֹתָן בְּרֹאשׁ הָאִילָנוֹת וְתַעֲלֶה אַחֲרֶיהָ. אָמַר הַכָּתוּב, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ תהלים צד, יב, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב, צָרִיךְ אָדָם לְהַחְזִיק טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּזְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו. לָמָּה, שֶׁהַיִּסּוּרִין מוֹשְׁכִין אֶת הָאָדָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה משלי ג, יב. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אִם מֵת לְאָדָם בֵּן, לֹא יְהֵא קוֹרֵא תִּגָּר, שֶׁהַבֵּן מְרַצֶּה אוֹתוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְמֶלֶךְ שֶׁכָּעַס עַל בֶּן בִּתּוֹ, וּבָא אַחֵר וְרָצָה אֶת הַמֶּלֶךְ לְבֶן בִּתּוֹ. אוֹמֵר אוֹתוֹ בֶּן בִּתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַחְזִיק לוֹ טוֹבָה לְאוֹתוֹ שֶׁרִיצָּהוֹ. כָּךְ אִם מֵת בֶּן אָדָם, יַחְזִיק טוֹבָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁרִצָּה הַבֵּן אֶת אָבִיו לְבוֹרְאוֹ. לָמָּה, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וְגוֹ'. לְכָךְ אָמַר דָּוִד, אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָהּ. אִם בָּאוּ יִסּוּרִים עַל הָאָדָם, יַעֲמוֹד בָּהֶן וִיקַבְּלֵן. לָמָּה, שֶׁאֵין סוֹף לְמַתַּן שְׂכָרוֹ. וּמִנַּיִן אַתָּה לָמֵד. מִשֵּׁן וְעַיִן, שֶׁעֶבֶד עִבְרִי יוֹצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת. יִסּוּרִין שֶׁמְּמָרְקִין כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ דִּין שֶׁתְּהֵא לוֹ כַּפָּרָה. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, מָה מִי שֶׁמְּקַיֵּם מִצְוַת שִׁלּוּחַ הַקֵּן, נֶאֱמַר, לְמַעַן יִיטַב לָךְ. אָדָם שֶׁמֵּת בְּנוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁיְּכַפֵּר לוֹ. וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ, אִם אֵין לְךָ בָּנִים, בִּשְׂכַר מִצְוָה זוֹ, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ בָּנִים. דָּבָר אַחֵר, שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח, אִם שִׁלַּחְתָּן, כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם ישעיה נט, יח. מַה כְּתִיב: עֲשׁוּקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְכָל שׁוֹבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם, גּוֹאֲלָם חָזָק, ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ, רִיב יָרִיב אֶת רִיבָם ירמיה נ, לג-לד. וְהָיָה כְעוֹף נוֹדֵד קֵן מְשֻׁלָּח תִּהְיֶינָה בְּנוֹת מוֹאָב מַעְבָּרוֹת לְאַרְנוֹן ישעיה טז, ב. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קוֹרֵא דָּגָר וְלֹא יָלָד עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט וְגוֹ' ירמיה יז, יא. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ שם פסוק יב. מָה עִנְיָן זֶה לָזֶה, מִי שֶׁהוּא אוֹמֵר קוֹרֵא דָּגָר, אוֹמֵר כִּסֵּא כָבוֹד. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַקּוֹרֵא הַזֶּה מֵבִיא בֵּיצִים אֲחֵרִים מִשְּׁאָר עוֹפוֹת וְיוֹשֵׁב עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיּוֹצְאִין מִקְּלִפֵּיהֶן וְיֵצְאוּ אֶפְרוֹחִים, וְהֵן עוֹלִין אַחֲרָיו וּמוֹרְטִין אֶת כְּנָפָיו. כְּשֶׁהוּא רוֹצֶה לִפְרֹחַ, אֵינוֹ יָכוֹל, שֶׁנִּמְרְטוּ כְּנָפָיו. מָצָא אוֹתוֹ חַיָּה אוֹ שֶׁרֶץ, אוֹכְלוֹ. מִי גָּרַם לוֹ. עַל שֶׁגָּזַל בֵּיצִים שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. כָּךְ יִהְיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם וּמוֹאָבִים וַעֲמוֹנִים שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בְּכִסֵּא כְּבוֹדוֹ וְהֶחְרִיבוּ מִקְדָּשׁוֹ וְשָׂרְפוּ הֵיכָלוֹ וְהִגְלוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְאַבֵּד אֶת זִכְרָם, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן חַי אָנִי נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי מוֹאָב כִּסְדוֹם תִּהְיֶה וְגוֹ'.

1 מִכָּל מִשְׁמָר. מִכָּל מַה שֶּׁאָמְרָה תּוֹרָה הִשָּׁמֶר נְצֹר לִבְּךָ מֵעֲבוֹר עָלָיו, בֵּין עֲבֵרָה קַלָּה בֵּין עֲבֵרָה חֲמוּרָה:

2 כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים. כִּי מֵאוֹתוֹ שֶׁהוּא קַל יִהְיוּ לְךָ חַיִּים וְשָׂכָר גָּדוֹל אִם תְּקַיְּמֶנּוּ. כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא תנחומא, כי תצא ב:

2 דרשות הר"ן פתח ↗

דבר ברור הוא, כי כמו שהליחות פועלות במדות, כן המדות פועלות בליחות. כי כמו שהוא מחוייב שמי שיהיה דם לבו חם רותח, שיהיה מוכן אל הכעס, כן יתחייב שמי שיכעוס תמיד, שיחם מזג לבבו ויטה טבעו שיהיה מוכן אל הכעס. וכזה בכל התכונות הנפשיות. הנה אם כן, מי שהוא מורגל אליהם, מטה מזגו וטבעו שיהיה מוכן להם, וברוב יהיה טבע הבנים שוקד על טבע האבות, ולכן רוע תכונות אנשי כנען היה מתחייב שיהא נמשך לבניהם אחריהם. ועם היות לבן עובד עבודת אלילים, לא יתחייב שיהיה טבע צאצאיו נמשך אחריו כלל. כי הדבר היותר ראוי להשמר ממנו, הוא מה שיש לו מבוא בתכונות הנפשיות, ובהתפעלויות המיוחסות לרוח הלביי, להיות התחלה ושרש וכמבוע ומקור לרוב מידות האדם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ירושלמי ברכות פ"א ה"ה הב לי עינך ולבך ואנא ידע דאת דילי. ואף על פי ששיתפו העין עם הלב, לא שיהיה לעין פעל מיוחד בפני עצמו, אבל למה שיגביל מהרשמים ומהמוחשים ללב. וכן אמר הכתוב משלי ד כג מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. ואף על פי שהמפרשים רש"י, שם פירשו שממנו שב אל משמר, ובא להזהיר שינצור האדם עצמו לבל יקל בשום משמר, והם הגדרים והסייגים שתקנו רבותינו ז"ל, כי עם היותו קל בעיניו ממנו תוצאות חיים. והוא אמיתי בלי ספק. מכל מקום אין נראה שתהיה זה כונת הפסוק, שלא היה לו לומר לבך, כי הגדרים והסייגים תלוים במעשה לא בלב. ולפיכך נראה לי כי ממנו שב אל הלב, והוא ענין נפלא ומשל נכבד, כי המשל בדברי חומרי והנמשל בדבר נפשיי, ושניהם בענין אחד ובנושא אחד שוה בשוה. וזה המשל היותר שלם שאפשר, ומשלים תועלת המשלים על הצד היותר שלם, כי תועלת המשלים הוא על הצד שאבאר.

« רש"י על משלי ד׳:כ״ב רש"י על משלי ד׳:כ״ד »