רש"י על במדבר ד׳:ט״ו

« רש"י על במדבר ד׳:י״ד רש"י על במדבר ד׳:ט״ז »

1 משכיל לדוד פתח ↗

לכסות את הקדש הארון והמזבח ואת כל כלי הקדש המנורה וכלי השרת. הא מלתא תמיהא טובא למה זה כייל רבינו שתים אלה ארון ומזבח בכלל הקדש ואידך בכלי הקדש בשלמא אילו קאמר ארון לחוד הוה משמע דמשום גודל קדושתו נמנה לעצמו. אבל השתא דכייל בהדיה מזבח ק׳. מה נשתנה מזבח משאר הכלים אפי׳ מיירי במזבח הפנימי הרי גם מנורה היא בהיכל כמותו. ועוד ק׳ על מה ועל מה נטש רש״י ז״ל מזבח האחר והשלחן שלא הזכירם כלל הרי גם הם בכלל כיסוי כנראה מן הכתובים וגם רש״י עצמו הזכירם לעיל על פ׳ בקדש הקדשים. ותו ק׳ דבב״ר אי׳ בהדיא שלא כדברי רבינו אלא הכי איתמר התם את הקדש זה הארון ואת כל כלי הקדש אלו שלחן ומנורה וב׳ מזבחות וכל כליהן ע״כ. ושוב ראיתי בש״ח שהק׳ כן בשם הרב הנח״י והניחו חלק ע״ש. ולפי חומר הנושא אפ׳ ליישב קצת בעד רבינו ז״ל דכוונתו לפ׳ דבכלל הקדש הם ב׳ דברים הללו הארון והמזבח כלו׳ המזבח סתם שהוא מזבח העולה שלשתים אלה לא קרא הכתוב בשם כלי הקדש אלא קדש והיה טעמו כי הארון מצד קדושתו היתירה לא נקרא כלי הקדש אלא קדש גופיה. ועוד שבו התורה שהוא שורש הקדושה ועלה קאי. והמזבח ג״כ אינו כלי רק בנין הוא חשוב אע״ג דמטלטל הוה שהרי הכתוב קראו מזבח אדמה והיו ממלאין חללו אדמה ולכך ראוי להיות בכלל הקדש ולא כלי הקדש. וכלהו אידך הם בכלל כלי הקדש והיינו דקאמר רש״י המנורה וכלי השרת כלומר המנורה וכל השאר כגון שלחן מזבח הזהב וכל כליהם. ונקט רש״י המנורה וכלי השרת דהמנורה שהיא הכלי הראשון במעלה שלאחר יציאה מבקה״ק וכייל כל אינך באמרו וכלי השרת. ואפשר שהוא ז״ל גריס הכי במדרש ב״ר או מצא כך באיזה מדרש אחר:

2 שפתי חכמים פתח ↗

המנורה וכלי שרת. נח"י וקשה דהא לעיל בסמוך פירש הרב קדש קדשים, הארון והשלחן והמנורה והפרכת וכלי שרת וכאן לא קחשיב שלחן ומזבחות אחרי כותבי מצאתי במדרש רבה ואת כלי הקדש, אלו שלחן ומנורה שתי מזבחות וכל כליהן:

3 שפתי חכמים פתח ↗

שאם יגעו חייבין. לא שאם לא יגעו ימותו כדמשמע פשוטו של קרא, אלא מלת ימותו אינו דבוק עם מלת ולא יגעו רק שהוא דבק עם מלת יגעו לבד, הבא מדיוקא ולא יגעו הא אם יגעו ועליה קאי ימותו:

3 גור אריה פתח ↗

שאם יגעו חייבים מיתה בידי שמים. פירוש, כי אין "ומתו" דבוקה עם "לא יגעו", כי למה יהיו חייבים מיתה, אלא פירוש שאם יגעו – "ומתו". ומה שכתב 'בידי שמים', כבר ביארנו בפרשת אמור ויקרא פכ"ב אות יג שכל מקום שכתוב בו "ולא יגעו ומתו" שהוא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם, שפירוש הכתוב ולא יגעו כדי שלא ימותו, ואם כן בידי שמים הוא, דמיתה בידי אדם אפשר שיגע ולא ימות, כגון שלא העידו עליו בבית דין. ובכל מקום שכתוב מיתה בידי אדם לא נמצא שהיא נשמע מכלל הלאו, מפני שהמיתה בבית דין היא מלתא בפני עצמה, שכתוב בנביא שקר ר' דברים יח, כ "והאיש אשר יעשה בזדון ומת", רצה לומר אחר שעשה את העבירה הזאת ומת בבית דין. אבל כאן "ולא יגע ומתו", שהמיתה הנזכרת קאי על "ולא יגעו", שמזהיר אותו שלא יגעו, שאם יגעו ימות בודאי:‎ועוד, לא מצאתי בכתוב מיתת בית דין בלשון רבים לומר "ומתו", אלא בלשון יחיד, מפני כי בית דין דנין כל אחד ואחד בפני עצמו, ולא שייך בדין שלהם "ומתו", אבל במיתה בידי שמים שהוא מחייב דרך כלל, שייך לומר כך, וזה גם כן נכון. ועוד נתבאר בפרשת אמור:

1 לכסת את הקדש. הָאָרוֹן וְהַמִּזְבֵּחַ:

2 ואת כל כלי הקדש. הַמְּנוֹרָה וּכְלֵי שָׁרֵת:

3 ומתו. שֶׁאִם יִגְּעוּ — חַיָּבִין מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם:

3 מזרחי פתח ↗

ומתו שאם יגעו חייבין מיתה בידי שמים. פי' מלת ומתו אינה דבק' עם שתי מלות ולא יגעו כ"א לא יגעו היאך ימותו רק היא דבקה עם מלת יגעו לבדה כאילו אמ' לא יגעו שימותו שפירוש לא יגעו שתגרו' להם נגיעתם זו שימותו וכמוהו ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו שמלת ומתו אינה דבקה עם ולא יבאו לראות רק עם יבאו לראו' ואמר בידי שמים אף על פי שסתם מיתה האמורה בתורה היא בחנק מפני שהיא אמורה בקדש ומקדש שכן מיתתן בידי שמים שלא מצינו מיתת בית דין בקדש ומקדש כמו שכתב הסמ"ג במצו' ש"ט וכבר הארכתי על זה בפרשת אמור עיין שם:

3 גור אריה על ויקרא פתח ↗

ומתו בו למדנו שהוא מיתה בידי שמים. והקשה הרא"ם, דמנא ליה לומר שהוא מיתה בידי שמים, דאימא שהוא מיתה בידי אדם, דאין לומר דהוי למכתב 'יומת', ומדכתיב "ומתו" הוא מיתה בידי שמים, דהא כתיב דברים יח, כ "ומת הנביא ההוא", ובפרק הנחנקין סנהדרין פט. אמרינן דהוא מיתה בידי אדם:והרבה תשובות על זה; דכבר בארנו בפרשת במדבר ד, טו דכל מקום דכתב "ומתו" בלשון רבים, פשיטא דהוא מיתה בידי שמים, דמיתה בידי אדם – מיתה בפני עצמו לכל אחד ואחד, ולא נאמר בלשון רבים רק מיתה בידי שמים, דהוא מיתה כללית, דאם עברו עשרה בפעם אחד – מיתה אחת לכולם, שייך לשון רבים. ולפיכך "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו" במדבר ד, כ הוא גם כן מיתה בידי שמים רש"י שם, טו, עיין בפרשת במדבר. ולכך בכל מקום נאמרה מיתה בידי שמים בלשון רבים:ועוד, דכאן בודאי הוא מיתה בידי שמים ולא מיתה בידי אדם, דכתיב "ומתו בו", משמע באכילה הזאת היא המיתה, וזה לא יתכן במיתה בידי אדם, דאין עצם המיתה היא באכילה זאת, רק כשממיתין אותו בבית דין. ולפעמים אף אם עשה העבירה אין כאן מיתה בבית דין, כגון שאין עדים והתראה, או שלא באו עדים לבית דין. אבל בכאן כתיב "ומתו בו", משמע באכילה זאת יש מיתה, ובודאי זהו מיתה בידי שמים, דבאכילה עצמה יש מיתה מיד:ועוד, מה ראיה מן "ומת הנביא", כי שם מפורש בהדיא דהוא מיתה בידי אדם, כדכתיב דברים יח, כב "לא תגור ממנו". אבל כאן, מנא ליה דלומר דהך מיתה בידי אדם, דלענין מיתה אין להחמיר אלא אם תמצא מפורש, דכתיב במדבר לה, כד-כה "ושפטו העדה והצילו", כי ספק נפשות להקל:

« רש"י על במדבר ד׳:י״ד רש"י על במדבר ד׳:ט״ז »