רש"י על במדבר כ״ד:ה׳

« רש"י על במדבר כ״ד:ד׳ רש"י על במדבר כ״ד:ו׳ »

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

מה טובו אהליך אהל שילה ובית עולמים וכו' ד"א על שראה פתחיהן מכוונים וכו' קשה מאי ד"א וי"ל שלפי פי' הראשון קשה מעט שיאמר אהל על בית עולמים דאקרי בית ולא אהל אך קשה למה לא השלים הפי' ראשון קודם שיפרש הפי' השני שהרי פי' ומשכנותיך ישראל אף כשהן חריבין וכו' אחר שפי' הפי' שני והיה לו לכתוב קודם לזה וצ"ע:

2 משכיל לדוד פתח ↗

משכנותיך חניותך כתרגומו ד״א. וכולי לא ניחא ליה לפ׳ כוליה קרא כתרגומו דא״כ איכא יתור נפיש במקרא דהיינו אהליך היינו משכנותיך שהכל מדבר על א״י לכך מפ׳ דאהליך מיירי באהלים שבמדבר ומשכנותיך כתרגומו בית משרך דהיינו מקום שיחנו בארץ. ומשום דלא ניחא ליה כ״כ בהאי פירוש׳ דלפי הנר׳ כל אלו הכתובים מיירי בנבואה דלעתיד כלומר בדברים שהיה עתיד לבא עליהם ועוד דהא לאו ברכה היא אלא הזכרת צדקתם ומשמעות הכתובים היא דכל אלו ברכות הן לכך מייתי דבר אחר ולר״א נמי ק׳ שבתוך הברכה יזכיר החרבן. ועוד דאיך אפשר דבישובן יזכירם בל׳ יעקב ובחרבנן יש׳ אדרבא איפכא מיבעי ליה ומה גם דבשלמא במשכן שילה שייך ל׳ אהל אבל בית עולמים בית היה ולא אהל לכך הביא ג״כ פי׳ ראשון:

3 שני לוחות הברית פתח ↗

אין בפרשה זו מצוה ממצות תרי"ג, מכל מקום כתיב בה במדבר כד, ה מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל, ואמרו רז"ל הובא ברש"י במדבר כד, ה מה טובו אהליך בישובן, משכנותיך ישראל אפילו בחורבנן. ותנן במסכת מגילה פרק בני העיר כח, א שנוהגין בהן כבוד בחורבנן כמו בישובן. והאריכו שם בגמרא:

1 מה טבו אהליך. עַל שֶׁרָאָה פִתְחֵיהֶם שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין זֶה מוּל זֶה:

2 משכנתיך. חֲנִיּוֹתֶיךָ, כְּתַרְגּוּמוֹ; דָּבָר אַחֵר, מה טבו אהליך — מַה טֹּבוּ אֹהֶל שִׁילֹה וּבֵית עוֹלָמִים בְּיִשּׁוּבָן, שֶׁמַּקְרִיבִין בָּהֶן קָרְבָּנוֹת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם:

3 משכנתיך. אַף כְּשֶׁהֵן חֲרֵבִין, לְפִי שֶׁהֵן מַשְׁכּוֹן עֲלֵיכֶם, וְחֻרְבָּנָן כַּפָּרָה עַל הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ" איכה ד', וּבַמֶּה כִלָּה? שם "וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן" תנחומא משפטים:

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה מה טבו אהליך, על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה. ע"כ. כך מפורש כבר למעלה ב ד"ה שכן לשבטיו. וראה מה שכתבתי שם. פ' בלק תשנ"ב

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

ידועים דברי ריה"ל "כל מי שנתנבא - לא נתנבא כי אם בה בארץ ישראל או בעבורה" כוזרי ב, יד. ואכן כל נבואתו של אברהם בחוץ לארץ, היתה כדי שיעלה אל הארץ ראה בראשית יב, א. גם משה רבנו ומאוחר יותר יחזקאל ודניאל התנבאו בשביל ארץ ישראל. ירמיה התנבא בדרכו למצרים, אך עדיין היה בחצי האי סיני, בתחום גבולה של הארץ המובטחת הערת הגר"א נבנצל שליט"א: בספר ירמיה מג, ז-ח מפורש שמקום נבואתו של ירמיה היה בעיר תחפנחס הנמצאת במצרים ולא בחצי האי סיני. והנה בלעם מתנבא גם בחוץ לארץ - בארם, בערבות הירדן ובמדין. ואולי יש בכך להעיד על פחיתות מדרגת נבואתו. פ' בלק תשנ"ה הערת הרב איתן שנדורפי שי': דומה שנבואות בלעם נחשבות נבואות בעבורה של ארץ ישראל ראה רש"י כג, יט; כד, ה; שם, ח-ט. באשר לערבות הירדן ומדין - יתכן שאף הן בתחום גבולות הארץ המובטחת ראה רש"י בראשית טו, יט - "והשלשה - אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד". והוסיף ר' חזקי פוקס שי': נאמר במכילתא מסכתא דפסחא פרשה א: "ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות". לפי זה אין קושי על נבואת בלעם, מכיוון שניתנה לפני כיבוש הארץ בידי ישראל. אלא שריה"ל חולק על יסוד זה, וכותב שגם נבואת אברהם אבינו היתה בעבור ארץ ישראל. ואכן נראה שריה"ל סבר שנבואת בלעם היתה במדרגה נמוכה ולא במדרגת נביאי ישראל שהתנבאו רק בארץ ישראל או בעבורה, ולכן בין הדוגמאות השונות שהביא במקומות השונים בהם עסק בדמותם של הנביאים, לא הזכיר את בלעם כלל. ועיין בזוהר הקדוש ח"א דף קיא ע"ב, שתמה כיצד התגלה ה' אל לבן ואל בלעם, הלא רשעים היו, ומיישב, שאכן לא נגלה אליהם ה', אלא מלאך של דין. כלומר נבואת בלעם לא היתה נבואה, אלא גילוי של מלאך.

3 מדרש תנחומא פתח ↗

‎אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה. אָמַר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם ירמיה ו, ל. אַתָּה מוֹצֵא, כְּשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִירוּשָׁלַיִם, הוֹצִיאוּ אוֹתָן בְּקוֹלָרִין. אָמְרוּ הָאֻמּוֹת, כְּבָר מְאָסָן אֱלֹהֵיהֶם, שֶׁאָמַר לָהֶם כֶּסֶף נִמְאָס. מַה הַכֶּסֶף נִצְרָף וְנַעֲשֶׂה כְּלִי וְשׁוּב נִצְרָף וְנַעֲשֶׂה כְּלִי וְכֵן פְּעָמִים הַרְבֵּה וּבָאַחֲרוֹנָה אָדָם פּוֹרְכוֹ ס״‎א: פּוֹרְסוֹ, חָרְסוֹ וְשׁוּב אֵינוֹ נַעֲשֶׂה לִמְלָאכָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁכְּבָר מְאָסָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּשֶׁשָּׁמַע יִרְמְיָה כָּךְ, אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה אִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ, מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא ירמיה יד, יט. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמַּכֶּה אֶת אִשְׁתּוֹ. אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ, אִם לְגָרְשָׁהּ אַתָּה מְבַקֵּשׁ, הַכֵּה אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּמוּת. וְאִם דַּעְתְּךָ לַחֲזֹר עָלֶיהָ, לָמָּה תְּדַקְדֵּק בְּהַכָּאָתָהּ. אָמַר לוֹ: אֲפִלּוּ פַּלְטֵרִין שֶׁלִּי חָרֵב אֵינִי מְגָרְשָׁהּ. כָּךְ יִרְמְיָה אוֹמֵר: אִם לְגָרְשֵׁנוּ אַתָּה רוֹצֶה, הַכֵּה אוֹתָנוּ עַד שֶׁנָּמוּת, כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד איכה ה, כב. וְאִם לָאו, מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא. הֱשִׁיבוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי מַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי אֵינִי מְגָרֵשׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה' אִם יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם ה' ירמיה לא, לו אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן תְּנַאי הִתְנֵיתִי עִמָּהֶם, שֶׁאִם יֶחֶטְאוּ, יְהֵא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם ויקרא כו, יא, וְנָתַתִּי מַשְׁכּוֹנִי, וְכֵן בִּלְעָם אוֹמֵר במדבר כד, ה מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב כְּשֶׁהֵן בְּנוּיוֹת. וּמִשְׁכְּנֹתֶיךָ במדבר כד, ה, כְּשֶׁהֵן חֲרֵבוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא שֶׁאֲנִי חַיָּב לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם אֲנִי מְמַשְׁכֵּן לָהֶן מִקְדָּשִׁי, אֶלָּא עֲוֹנוֹתֵיכֶם גָּרְמוּ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ הֵן בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם ישעיה נ, א. וְכֵן הִתְנֵיתִי עִם מֹשֶׁה עֲלֵיהֶם, אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, שֶׁאִם עָבְרוּ עַל הַמִּצְוֹת, אֲנִי מְמַשְׁכְּנָן שְׁתֵּי מַשְׁכּוֹנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ: עַד מָתַי? אָמַר לוֹ: עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, עַד שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה מלאכי ג, כ. אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל הַיִּסּוּרִין לְצַד אֶחָד וְהָעֲנִיּוּת לְצַד אֶחָד. בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַשָּׂטָן לְקַטְרֵג אֶת אִיּוֹב, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים איוב א, ט. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב: מָה אַתָּה רוֹצֶה עֲנִיּוּת אוֹ יִסּוּרִים? אָמַר לוֹ: מְקַבֵּל אֲנִי כָּל הַיִּסּוּרִים שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא עֲנִיּוּת. הֵיאַךְ אֶעֱמֹד עַל הַמִּקָּח בַּשּׁוּק וְאֵין בְּיָדִי פְּרוּטָה. מִיָּד וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן אֶת פְּנֵי ה' וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין רָע מִכַּף רַגְלוֹ עַד קָדְקֳדוֹ איוב ב, ז. הִתְחִיל צוֹוֵח, מִי יִתֵּן יָדַעְתִּי וְאֶמְצָאֵהוּ אָבוֹא עַד תְּכוּנָתוֹ איוב כג, ג, כְּנֶגֶד מִדַּת הַדִּין. אָמַר לוֹ אֱלִיהוּ: מָה אַתָּה עוֹמֵד וּמוֹנֶה, וְלֹא אַתְּ הוּא שֶׁבָּחַרְתָּ בַּיִּסּוּרִים יוֹתֵר מִן הָעֲנִיּוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁמֶר אַל תֵּפֶן אֶל אָוֶן כִּי עַל זֶה בָּחַרְתָּ מֵעֹנִי איוב לו, כא.

« רש"י על במדבר כ״ד:ד׳ רש"י על במדבר כ״ד:ו׳ »