רש"י על במדבר כ״א:כ״ח

« רש"י על במדבר כ״א:כ״ז רש"י על במדבר כ״א:כ״ט »

1 שפתי חכמים פתח ↗

משכבשה סיחון. לא קודם זה, דא"כ כי אש באה לחשבון מבעי ליה:

2 מזרחי פתח ↗

אכל' ער מואב שם המדינ' קרוי' ער בלשון עברי ולחית בלשון ארמי. אמר זה שלא תחשוב שפירוש ער כמו עיר והוא על משקל דם שהרבים ממנו דמים וכן ער הרבים ממנו ערים כי לא יתכן לומ' אכלה עיר מואב שם המין בעבור כל העיירות שלו שהרי עדיין נשארו לו למואב עיירות רבות שהיה מולך עליהם כנראה מן הפרשה שאחרי' גם לא בעבור עיר אחת מהעיירות שלו דאם כן היה לו לפרש אי זו עיר כמנהג הכתוב בכל מקום והביא ראיה מלשון ארמי שתרגום לחית ואלו היה פירושו עיר היה מתורגם קרתא:

2 גור אריה פתח ↗

ער מואב שם אותה המדינה. כלומר, שאין פירושו ש"ער" הוא לשון מדינה, כאילו כתב 'מדינת מואב', וכל מדינה נקראת בלשון "ער", שאין זה כן, אלא שם המדינה כך היה נקרא, בשם "ער". וראיה שאין פירוש הכתוב מדינה של מואב, דהא למעלה כתיב פסוק טו "ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער", ולא נוכל לפרש 'אשר נטה לשבת למדינה', דאם כן לא נזכר איזה מדינה, אלא על כרחך שם המדינה נקרא "ער", ואם כן אנו צריכין לפרש שהמדינה קרויה בלשון עברי "ער", ובתרגום 'לחיית', ולא שיהיה פירוש "ער" מדינה:

3 שפתי חכמים פתח ↗

ער של מואב. אמר זה שלא תחשוב שפי' ער כמו עיר, והוא על המשקל דם שהרבים ממנו דמים וכן ער הרבים ממנו ערים, ויהי' ער שם המין בעבור כל העירות שלו. לא יתכן זה שהרי עדיין נשארו למואב עירות רבות שהי' מולך עליהם, וגם לא בעבור עיר אחת שלו דא"כ הי' לו להזכירו איזה עיר כמנהג הכתוב בכ"מ, כי לא בא לסתום אלא לפרש, והביא ראי' מהתרגום שתרגום ולחיית ולא תרגומו קרתא. כ' הרא"ם נ"ל שכיון בזה, אע"פ ששם עיר הפרטי לא יסמוך כיון, שער שם פרטי של מדינה הוא ואיך הוא סמוך, ומכח זה תרצה לדחוק ולפרש ער מל' עיר, לא תדחוק לפרש ער מל' עיר כי יותר נכון לפרש שעיר הפרטי הוא סמוך אף שהוא שלא כמנהג מלפרשו מל' עיר, מפני טענות הנופלות עליו. עכ"ל:

3 גור אריה פתח ↗

ער של מואב. כלומר, כיון שפירשנו כי "ער" הוא שם המדינה, צריך לפרש 'ער של מואב', שאין מואב שם המדינה כמו "על פני מואב" פסוק יא, שנקרא המדינה "מואב", שזה לא יתכן, שהרי שם המדינה "ער". בשלמא אי לשון "ער" לשון מדינה, ולא שם המדינה, נוכל לומר המדינה ששמה מואב, אבל השתא שפירשנו ששם המדינה "ער", אם כן צריך לומר "ער" של אומת מואב. ואף על פי שאין דרך לסמוך שם מדינה פרטית, הלא תמצא "בית לחם יהודה" ר' רות א, א, שהוא גם כן סמוך:

1 כי אש יצאה מחשבון. מִשֶּׁכְּבָשָׁהּ סִיחוֹן:

2 אכלה ער מואב. שֵׁם אוֹתָהּ הַמְּדִינָה קָרוּי עָר בְּלָשׁוֹן עִבְרִי וּלְחָיַת בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי:

3 ער מואב. עָר שֶׁל מוֹאָב:

1 מזרחי פתח ↗

כי אש יצאה מחשבון. משכבשה סיחון לא קודם זה דאם כן כי אש באה בחשבון מיבעי ליה:

2 הכתב והקבלה פתח ↗

ומכרו את השור החי. לרבותינו הכתוב אינו מדבר אל בשוים, שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, נמצא כשנוטל כל אחד חצי החי וחצי המת משלם לו חצי נזק, ומן השוים נלמוד לאינם שוים, דבכל אופן אינו משלם אלא חצי נזק, וכן הדין ניתן דאלו אף באינם שוים יקח כל אחד חצי החי וחצי המת פעמים שישתכר המזיק בנזקו כמ"ש רש"י, אמנם יקשה מאד דלפי"ז דברי הכתוב סתומים, וכללא בידינו שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש, ועוד דבכל המקומות ידבר הכתוב בהווה ובדבר המצוי ורגיל, ואיך ידבר כאן מדבר הרחוק מאד במציאות, שיהיה שור המזיק והניזק שוים בדמיהם בצמצום. והנה בתלמוד ב"ק ל"ד אמר ר"מ דשור האמור כאן מיירי בשור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום, ומה אני מקיים וגם את המת יחצון פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, כלומר שמין את הנבלה כמה פחותין דמי' עכשיו משעה שהיה חי, ונותן לו מזיק חצי הפחת. הנה כל משכיל על דבר אמת ישתומם איך נעמיס בלשון "וגם את המת יחצון" ענין פחת שפחתה מיתה; וכן לפי"ז מלת וגם אינו מובן כלל, ולא מצאתי לאחד מהפרשים שהתעורר ע"ז, ונ"ל דלרבותינו אין מלת וגם כאן הוראתו כברוב המקומות שהוא על התוספת והחבור דתרגומו אויך, אבל הוא כאן שם דבר, והוראתו הפחת והגרעון, ותרגומו פערלוסט, שאדען, כי מצאתי בכמה מקומות מלת גם יירה על הגרעון והפחת, כמו גם את הטוב נקבל איוב ב׳:י׳, גם אור רשעים ידעך שם יח דתרגומם לחוד, ואף גם זאת בסוף בחקותי ת"א ברם, ומלת אלו ברם, לחוד והם תרגום בכ"מ על מלות אך, רק, אבל, וכן וגם ללוט ההולך את אברם תרגם הירושלמי לחוד ללוט, ושמוש מלת גם על הגרעון והפחת יראה שהוא משרש גמם, אשר יורה על חתוך הדבר וקציצתו, כבלשון המשנה אילן שנגמם, והוא לשון המקרא ג"כ, מגמת פניהם קדימה חבקוק א׳:ט׳ כמבואר בבא בוגם האדמה אשר הם עליה, כי כל דבר הנחתך נפחת ונגרע משיעורו הקדום, ולכן כל הלשונות שיורו על חתיכת הדבר יורו ג"כ על הפחת והגרעון בכמותו, כמו וקצרתם את קצירה, שהוא על החתוך, ושנות רשעים תקצורנה והוא הגרעון בכמות אבגעקירצט קצר ימי, וכן שרש בצר אשר יורה על קציצת וחתיכת הדבר, כי תבצור כרמך, בוצר בצור פי"ח דאהלות בצרי' לגלימי' מנחות ל"ח, ויורה ג"כ על המיעוט והחסרון כמו יבצור רוח נגידים תהלים מ"ו דתרגומו מזעיר פעררינגערן, וכן ועתה לא יבצר מהם, ולא יבצר ממך מזמה איוב מ״ב:ב׳, ובתלמוד לא בציר משתא כלומר לא פחות; ואין תימה לפרש מלת גם על הפחת והגרעון שיורה בשאר מקומות על התוספת והרבוי, כי הרבה דומים לזה בלשון אשר תיבה אחת יורה ג"כ על הפוכו, וכן הלשונות אשר יורו על התוספות יורו ג"כ על צמצום הדבר והמנעו מלהתפשט יותר, כמו ויתנבאו ולא יספו, קול גדול ולא יסף שפי' ההפסק והמניעה, שלא פסקו מלהתנבאות, ולא פסק הקול, וכן שרש גרע שענינו מיעוט הדבר משיעורו כמו ולא תגרע ממנו, ונגרע מערכך, ויורה ג"כ על ההתרבות כמו ותגרע אליך חכמה, ותגרע שיחה איוב, כי יגרע נטפי מים שם ל"ו; ולכוונה זו על דבר הנפחת מכמות גדלו או מכמות עביו אמרו חולין ע' נגממו כותלי בית הרחם, כלומר עובי הכתלים מבפנים נפחתו סביב סביב ע"ש רש"י ובערוך, ואמרו במשנה בכורות פ"ו מ"ד חיטין החיצונות שנפגמו או שנגממו כלו' השינים שבאמצע פה שנפחתו מעצמם בליטתם שלמעלה ע"י נמוק יעו"ש בתוי"ט, ומזה אמרם בפ"ק דשביעית אילן שנגמם, ושם בפ"ד עד שיגום, ובפ"ב דכלאים אם רצה גומם, וכן בשאר מקומות הרבה שבכולן המכוון בהם פחיתות וגרעון דבר מכמות גדלו, ולפי שפחת וגרעון דבר מכמות גדלו נעשה ע"י כריתה קציצה וחתיכה, לכן תפשו המפרשים לשונות אלו לביאור מלת גמם, יעויין בדבריהם, אבל אין זה עיקר הוראתו כ"א הפחת, יהיה באיזה אופן שיהיה, והיא מלה עברית מן יגמא ארץ באיוב ל״ט:כ״ד דלתרגום ולפירוש רש"י שם יגמא יעשה גומות, ומזה שם גומא בדרז"ל על הבור החפור איינע גרובע, כי כל עצמו של בור וגומא אינו אלא החלל הנעשה באדמה ע"י שנפחת ונחסר עפר אדמתו דוגמא לזה שם פחת שהונח ג"כ על הבור כמו שמואל ב י״א:כ״ה אל הפחת הגדול, ויורה ג"כ על כל דבר המתחסר והמתמעט בערכו, פוחת והולך, הפוחת לא יפחות, ולהיות שכבדות כל דבר וקלותו תלוי בדבקות חלקיו זה בזה וברפוים ובהתרחקם זה מזה, לכן הונח על העץ הקל ביותר שם גומא תיבת גומא, כי מחוסר הוא מבחינת התדבקות חלקיו ונפחתו להיותם רפויי אחיזה; ולהיות שיש בהוראת מלת גם ענין הפחת והחסרון ישמשוהו גם כן על המקולקל במבטא שפתיו, שמקצר כל מלה ומלה ומחסרה מלהוציאה על שלמותה הראוי, וזהו מגמגם בלישני' בדרז"ל, ומענין זה לדעתי הבינו רבותינו מלת וגם במקרא שלפנינו לפרשו ענין פחת, והמכוון במאמר וגם את המת יחצון, פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, ותרגומו דען פערלוסט אן דאס געטאֶדטעטע טהיר זאָללען זיא אונטער זיך האלבירען, כלומר שמין את הנבלה כמה נפחתו דמי' עכשיו ממה שהיתה הבהמה שוה בחיי', ואותו הפחת יתחלק לשני חצאין בין המזיק והניזק, הניזק יפסיד חציו והמזיק ישלם חציו, ותשלומי חצי הפחת שחל על המזיק אינו מחוייב לשלם כ"א מדמי שור המזיק עצמו, כקבלת רבותינו תם אינו משלם אלא מגופו, ועז"א ומכרו את שור החי וחצו את כספו. ולפי"ז מאמר וגם את המת איננו תוספת על מאמר הראשון, אבל הוא באור למאמר הקודם לו, כי אות וי"ו יורה על ביאור משפט הקודם המתורגם נעמליך, כמו ועשית שנים כרובים זהב, ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד וגו', שאות וי"ו שבמלת ועשה איננו וי"ו התוספת רק וי"ו המבארת, וכן כאן אות וי"ו במלת וגם, דמאמר ומכרו את שור היה משמע דבכל אופן ינתן למזיק חצי דמי החי, בין שיעלה יותר מחצי נזקו בין פחות, לכן אמר מיד אחריו וגם את המת יחצון, כלומר מה שאמרתי לך וחצו את כספו היינו באופן שינתן לניזק חצי דמי הפחת של שורו שהומת לא פחות ולא יותר; וזהו תכלית כוונת רבותינו באמרם פחת שפחתה מיתה מחצין בחי, דלשון מחצין שאמרו לא קאי על החי, דהא זמנין משכחת לה שנוטל הניזק כל החי, דהיינו אם שור המזיק אינו שוה אלא כשיעור חצי הנזק, אבל לשון מחצין קאי על הפחת, דמה שעולה חצי הפחת משערין בשור החי. והתוי"ט שהוסיף שאם פחתה משעת המיתה עד שעת העמדה בדין הוא שלא בדקדוק, וכבר העיר עליו בקול הרמז שם. והנה להמבואר שאין הניזק נוטל מדמי החי רק חצי נזקו לבד, כגון שאם חצי הנזק עולה חמשים ושור המזיק שוה מאתים אינו נוטל מאה שהוא חצי דמי החי רק רביעיתו והוא חמשים, והמזיק נוטל ממנו שלשה חלקים והוא מאה וחמשים, א"כ מהו ומכרו את שור החי וחצו את כספו, דמשמע ממנו שהניזק נוטל לעולם חצי דמי החי, בין שיעלה יותר מחצי נזקו בין פחות ממנו ? לא יקשה עלינו זה ע"ד הפשט, כי אף שבאמת פעל חצה יורה בפרטות על חלוקת הדבר לשנים חלקים שוים, דהיינו לחצאים שחלק אחד שוה לחלק השני האלבירען, כמות חלק זה ככמות חלק זה, כמו מחצית השקל, וחצית את המלקוח, אשר חצה משה, וכן ברוב המקומות בא פעל חצה על חלוקת דבר לשני חלקים שוים, מ"מ מצאנוהו ג"כ על חלוקת דבר לחלקים בלתי שוים, כמו ויחץ את הילדים על לאה ועל רחל ועל שתי השפחות, הנה חלק את הילדים לשלשה חלקים והם בלתי שוים, כי ילדי לאה היו שש וילדי השפחות ארבעה, ולרחל לא היה אלא יוסף בלבד, הנה כמו שהשתמש שם פעל ויחץ על חלקים בלתי שוים, ככה וחצו את כספו במקרא שלפנינו איננו דוקא על החלוקה לחצאי שוי הכמות, כ"א ג"כ על החלוקה הבלתי שוה, וגם כשנוטל המזיק שלשה חלקים מדמי שורו והניזק רק רביעיתו גם כאן נקרא בלשון וחצו את כספו, ותרגם וחצו את כספו אינו דאס געלד האלבירען, אבל תרגומו פערטהיילען, תהיה החלוקה באיזה אופן שיהיה, לעולם יגיע לניזק דמי חצי נזקו, ולפי"ז יתורגם וגם את וגו' נעמליך דען ווערטהפערלוסטפאָם געטאֶדטעטען זאָללען זיא צור האֶלפטע טהיילען. ומזה יצא לנו דמה שארז"ל דבשוים הכתוב מדבר, שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, אין זה מהם מאמר החלטי לומר דרק באופן זה דבר הכתוב, שהוא באמת מציאות רחוקה מאד, אבל לא אמרו כן רק לפי שענין פעל חצה הוא ברוב המקומות על חלוקת דבר לשני חלקים שוים, ועוד כיון דמלת יחצון דסיפא דקרא ע"כ המכוון בו החלוקה לשני חלקים שוים, לכן פירשו גם מלת וחצו דרישא דקרא על החלוקה לשני חלקים שוים, ולכן אמרו דבשוים הכתוב מדבר שור שוה מאתים שנגח שור שוה מאתים, אמנם לעיקר ביאור המקרא בודאי יודו רבותינו דבדבר ההווה ורגיל להיות הכתוב מדבר, שאין שני השוורים שוים בדמיהם בצמצום, ובד"ז אין מלת וחצו שוה בהוראתה למלת יחצון, כי אף שמלת יחצון יורה על חלוקת הפחת לשנים חלקים שוים, שפחת המזיק שוה לפחת הניזק ותרגומו האלבירען, מ"מ מלת וחצו יורה על חלוקת דמי החי לחלקים שאינם שוים, כי אין הניזק נוטל ממנו רק כדי חצי נזקו ותרגומו פערטהיילען. וכמדומה אני שבכוונה נתוסף אות נו"ן במלת יחצון, כי היה די לומר בלא נו"ן, כמו לא יחצו ימיהם תהלים כ"ה, אבל תוספת הנו"ן תודיענו החלוקה לשנים חצאים שוים בצמצום, כי אות נו"ן הנתלית בפעלים יראה שבא להורות על צמצום הפעולה כראוי לה בלתי שום נטיי' ממנו, דוגמא לזה שאמר יעקב לשלוחיו כה תאמרון לעשו, כה תדברון אל עשו, שהקפיד עליהם שלא ישנו בלשונם מכל הדברים אשר שם בפיהם, ובמקום אחר העירונו על נוני"ן הנתלים בפעלים שהם נונ"י התאר כמ"ש ביתרו בואת המעשה אשר יעשון, ודא ודא אחת הוא, כי המעשה שאדם מתואר בו יעשה יותר בצמצום וכראוי. היוצא לנו שבתחלה יודיענו אופן תשלומי הניזק, עז"א ומכרו את שור החי וחצו את כספו, ירצה שאין לניזק תביעה בנכסי המזיק, כ"א אמנם תשלומי נזקו אינם נפרעים כ"א מגוף שור המזיק בלבד, כי מכרוהו ומדמי המכירה יגיע לניזק תשלומיו, אמנם עדן לא ידענו כמות הסכום שישתלם הניזק, עז"א וגם המת יחצון, ר"ל מה שנפחת ע"י המיתה יחצון, א"כ לא יגיע לניזק אלא חצי נזקו, ולפי"ז יהיה תרגום המקרא בד"ז זיא זאָללען דען לעבענדיגען אָכסען פערקויפען, דאס געלד דאפיר פערטהיילען, נעמליך דען פערלוסט אן דען געטאֶדטעטען זאָללען זיא האלבירען. הנה אם נפרש מלת וגם ענין פחת פערלוסט מלת את נוסף לגמרי, והיה די לומר וגם המת, ויהיה גם נסמך למת ופי' פחת המת פערלוסט דעס געטאֶדטעטען, אמנם מצאנו לזה דומים הרבה בכ"ק, כמו לא יקרא עוד את שמך אברם, ויושב את משה ואת אהרן, אל ירע בעיניך את הדבר הזה ש"ב י"א, ויהיה מלת את במקרא שלפנינו מכללם. ואחרי שמלת את הוא מיותר, לכן מצא ר' יהודה מקום לדרוש ולומר שהוא בא לרבות השבח שהשביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין שנתייקרה וראויה להמכר לכלבים וכדומה, גם בשבח זה יחצון המזיק והניזק, לכן כשהמזיק משלם לניזק דמי חצי נזקו מנכה לו חצי שבח זה. גם ר"י מודה שמאמר וגם את המת יחצון הוא ביאור על מה שקדם, להורות כמות סכום תשלומי הניזק, והוא פחת שפחתה מיתה, רק מיתורא דמלת את הוציא ר"י דינו שמחצין המזיק והניזק בשבח הנבלה; וז"ש שם בתלמוד וז"ל פחת שפחתה מיתה מחצין בחי מנא לי' לר"י ? מוגם את המת יחצון, והא אפקה ר"י לזה נוטל חצי המת וזה נוטל חצי המת פירוש בשבח דנבלה, א"כ דלשבח נבלה לחוד קאתי נכתב קרא את המת יחצון, מה וגם? ש"מ תרתי, דממלת וגם, ידענו פחת שפחתה מיתה; מבואר מזה דבין לר"מ ובין לר"י עיקר קרא וגם את המת יחצון אינו רק ביאור אל מה שקדם, להודיענו שפחת שפחתה מיתה מחצין בחי, ולא פליגא רק ביתורא דמלת את, דלר"מ דסבור דהנבלה לא שייכי גבי המזיק כלל, מלת את מיותר לגמרי, ולדידי' מלת את כמו מן, כמו כצאתי את העיר מן העיר, כן את המת, מן המת, ור"י דרש מלת את לרבות דבנבלה עצמו שתפי' רחמנא למזיק ג"כ. וע"ש ברש"י ד"ה א"כ, דלפירושו ממלת וגם ידעי' שותפותם בשבחא, וממלת את המת יחצון ידעי' פחת שפחתה מיתה, ולא ידעתי לכווני על לשון המקרא, וע"ש בנמוקי יוסף. אמנם לדברינו דעת רז"ל מבוארת היטב על לשון המקרא כפשוטו, ואשר לו התבוננות מבלי החפץ לקטרוג ימצא טעם בדברים אלה:

3 מזרחי פתח ↗

ער מואב ער של מואב. נראה לי שכיון בזה שאף על פי ששם העיר הפרטי לא יסמך לא תדחק לפרש ער מלשון עיר כי יותר נכון הוא לפרש שהעיר הפרטי הוא סמוך שלא כמנהג מלפרשו לשון עיר מפני הטענות הנופלת עליו:

« רש"י על במדבר כ״א:כ״ז רש"י על במדבר כ״א:כ״ט »