רש"י על במדבר י״ט:י״ג

רש"י על במדבר י״ט:י״ב » « רש"י על במדבר י״ט:י״ד

1 שפתי חכמים פתח ↗

להוציא נפש בהמה. ר"ל כיון שכתיב במת פשיטא שהוא בנפש, ומתרץ שהוא פירוש על במת, כלומר כל הנוגע במת ואיזה מת של נפש אדם כו'. ואע"ג דלעיל ג"כ כתיב במת לכל נפש אדם, י"ל דלעיל כתיב במת לכל נפש, והוי כאלו כתיב במת של כל נפש האדם, דהוי פירושו דלמ"ד כלמ"ד דפרשת וישלח למי אתה, של מי אתה, וגם כלמ"ד לעבדך ליעקב, ופי' של עבדך של יעקב, אבל כאן מלת מת ומלת נפש שתיהן עם אות בי"ת, ונראה שמלת הנוגע דבוקה עם שתיהן, כדרך התיבה המתחברת עם בי"ת שלאחריה, לכן אמר שאעפ"כ אינה דבוקה מלת הנוגע רק עם במת. ומלת בנפש הוא פי' על במת:

1 מזרחי פתח ↗

במת בנפש ואי זה מת של נפש אדם. הוצרך לפרש פה ולא גבי כל הנוגע במת לכל נפש אדם מפני שהלמ"ד של לכל נפש מורה שמלת הנוגע אינה דבקה עם מלת לכל נפש שהרי הנגיעה בכל מקום היא עם אות בי"ת כל אשר יגע בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר ואחר שמלת מת היא עם אות בי"ת ומלת נפש היא עם אות למ"ד הוא אות שמלת הנוגע אינה דבקה רק עם מלת לכל נפש הוא ביאור למלת במת כלומר באי זה מת אמרתי במת של כל נפש אדם והלמ"ד כלמ"ד לעבדך ליעקב אבל פה שמלת מת ומלת נפש הם עם אות בי"ת ונראה שמלת הנוגע דבק עם שתיהן הוצרך לומר שאע"פ כן מלת הנוגע אינה דבקה רק עם המת והבי"ת של בנפש הוא במקום למ"ד כבי"ת ושלח את השעיר במדבר:

1 משכיל לדוד פתח ↗

במת וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפ׳ ראשון ק׳ דא״כ לישתוק קרא מבמת. א״נ לכתוב כדלעיל במת לכל נפש וכו׳. ולר״א נמי ק׳ דא״כ הול״ל ובנפש. א״נ הול״ל בנפשות כמו בכ״ג דכתיב ביה בפ׳ אמור נפשות מת ודרשו בו להביא רביעית דם:

2 שפתי חכמים פתח ↗

אם נכנס לעזרה. משום דמשמע כשהוא נטמא טמא את משכן ה' ולמה יהא המשכן טמא אם הוא טמא. ומתרץ דמיירי כשנטמא ואח"כ נכנס לעזרה קודם שיתחטא. וא"ת הי' לו לפרש אם נכנס למשכן כו', וי"ל דאם כן הוי משמע דוקא השתא שהוא טמא אז אסור לבא שם, אבל בשעת טהרה מותר ליכנס שם, והא זר אסור ליקרב שם אף בשעת טהרה. ומה שפי' אפי' בטבילה אין להקשות דלמא דוקא בלא טבילה יש איסור בכניסת העזרה. רש"י עצמו מפרש לי' והולך, עוד טומאתו בו, ר"ל מדכתיב עוד טומאתו בו משמע שטיהר עצמו קצת מטומאה זו אלא שעדיין קצת טומאה עליו שלא הוזה הזאת שלישי ושביעי, א"כ משמע אף כשטבל כבר אסור ליכנס שם, אי נמי מדכתיב כי מי נדה לא זורק עליו וגו' ש"מ דמיירי שטבל, דאי לא טבל הל"ל ולא רחץ במים ולא זרק עליו, אלא ע"כ מיירי אע"פ שטבל:

2 מזרחי פתח ↗

את משכן יי' טמא אם נכנס לעזרה בטבילה בלא הזיית שלישי ושביעי הוסיף אם נכנס מפני שלולא זה נראה שאף על פי שלא נכנס במשכן כיון שלא נתחטא קרינן ביה את משכן יי' טמא גם אמר בעזרה במקום המשכן הנזכר מפני שהנכנס במקדש אם הוא זר או אפילו כהן שלא בשעת העבודה הרי הוא בכרת אף על פי שטבל והוזה ומאי ולא יתחטא גם הוסיף מלת בטבילה מפני שאם לא טבל אפילו נתחטא חייב כרת ועוד מאי עוד טומאתו בו שפירושו עדיין דמשמע שעשה טהרה רק שלא נתחטא ולכן עדיין טומאתו בו כדפירש גבי עוד טומאתו בו אף על פי שטבל גם הוסיף על ולא יתחטא מלת ג' וז' מפני שסתם ולא יתחטא מורה שלא הוזה כלל אבל אם הוזה בג' או בז' ואחר כך נכנס בעזרה אינו חייב כרת:

2 גור אריה על במדבר פתח ↗

הוא גמר טהרתו. פירוש, הא דכתיב "וחטאו ביום השביעי", וכבר כתיב פסוק יב "הוא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי", אלא שכך פירוש הכתוב, "וחטאו ביום השביעי", אז נשלם טהרתו, וכבס בגדיו. ואם תאמר, דלא לכתוב כלל "וחטאו ביום השביעי", בגמרא בפרק האומר במסכת קדושין סב. פריך לה, ומשני דהוה אמינא לקדשים, אבל לתרומה בחד סגי, דקרא דלמעלה דכתיב פסוק יג "את מקדש ה' טמא" בטומאת מקדש איירי רש"י שם, והוה אמינא דלענין טומאת קדשים צריך יום שלישי ויום שביעי, אבל שלא לקדשים- לתרומה – בחד סגי, לכך כתב "וחטאו ביום השביעי", כלומר שצריך להזות יום שלישי ויום שביעי אף לתרומה. והתם מקשה נמי, "ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי" פסוק יב למה לי, דהרי כבר כתיב שם "הוא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי", ומתרץ, דהוה אמינא למצוה צריך להזות ביום השלישי וביום השביעי, ואי עביד בחד מינייהו – עבד, דכך משמע "הוא יתחטא וגומר" למצוה, לכך כתב "ואם לא יתחטא וגו' לא יטהר". ומקשה "והזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי" למה לי, ומתרץ, דהוה אמינא "שלישי" למעוטי שני, "שביעי" למעוטי ששי, דממעט בימי טהרה, אבל היכי דעבד בשלישי ובשמיני, דמפיש בימי טהרה, אימא שפיר דמי, קא משמע לן "והזה ביום השלישי וביום השביעי":

1 במת בנפש. וְאֵי זֶה מֵת? שֶׁל נֶפֶשׁ הָאָדָם, לְהוֹצִיא נֶפֶשׁ בְּהֵמָה שֶׁאֵין טֻמְאָתָהּ צְרִיכָה הַזָּאָה; דָּ"אַ, בנפש זוֹ רְבִיעִית דָּם חולין ע"ב:

2 את משכן ה' טמא. אִם נִכְנַס לָעֲזָרָה אֲפִלּוּ בִטְבִילָה בְּלֹא הַזָּאַת שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי:

3 עוד טמאתו בו, אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל:

1 גור אריה פתח ↗

ואיזה מת. פירוש, שאין "במת בנפש" תרי מילי, אלא פירושי דמפרש באיזה מת, לא כל מת, לאפוקי בהמה. אבל לעיל אצל "במת לכל נפש האדם" פסוק יא, לא קשיא, שאין כתובין שתי ביתי"ן זה אחר זה "במת בנפש אדם", אבל "במת לכל נפש אדם" הוא מלתא חדא – במת, איזה מת שיהיה, הן גדול הן קטן. אבל "במת בנפש האדם", שיש שני ביתי"ן, הוצרך לפרש באיזה מת, בנפש האדם:

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

במת בנפש באיזה מת בנפש האדם וכו' ד"א בנפש זו רביעית דם קשה מאי ד"א י"ל דלפי פי' ראשון אייתר ליה מלת כמת שהיה די לו לכתוב כל הנוגע בנפש האדם אשר ימות לכך פי' ד"א בנפש זו רביעית דם דהשתא אתי שפיר הנוגע במת כפשוטו וגם הנוגע בנפש האדם אשר ימות דהיינו בדם שהנפש תלויה בו וזהו רביעית דם שכך שערו חכמים:

2 גור אריה פתח ↗

אם נכנס לעזרה. דאם לא כן, למה טימא משכן ה', וכי בשביל שלא טיהר עצמו במי חטאת טימא את מקדש ה', אלא מיירי שנכנס כך לעזרה בלא הזאה – אפילו בטבילה, כדמוכח סיפא דקרא "עוד טומאתו בו", אף על גב שטבל רש"י כאן הוא טמא, וטומאתו בו:

2 משכיל לדוד פתח ↗

את משכן וכו׳ לעזרה וכו׳ הא דהוציא תיבת משכן מפשטה וכתב לעזרה הרא״ם ז״ל כתב משום דאילו במשכן תיפוק לי דאפי׳ לא יהיה טמא אם הוא זר או כהן שלא בשעת עבודה חייב כרת ע״ש. ואיני רואה בעניי הכרח מזה דסוף סוף מצי׳ לאוקמיה לקרא לעולם בכהן ובנכנס ע״מ לעבוד. א״נ להשתחוות דאין כאן ביאה ריקנית ולא עוד אלא דבביאה ריקנית נמי אצטריך קרא אם אינו ענין למזיד תנהו לשוגג לחייבו שתים א׳ משום שוגג בביאה ריקנית וא׳ משום שגגת טומאה ובמזיד נמי נ״מ לענין מלקות כגון אם התרו בו על טומאה ולא על ביאה ריקנית. ומעתה אפילו בזר נמי שפיר מתוקם. אלא נראה דסמך רש״י ז״ל אפרשת שילוח טמאים דכתיבא אזהרה והתם ילפי רבנן דמיירי בעזרה מן המקראות וכמ״ש רש״י שם וסתמא דמלתא אמאי דאזהיר ענש:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה את משכן ה' טמא, אם נכנס וכו'. בדפו"ר ליתא. פ' חקת תשס"ו

רש"י על במדבר י״ט:י״ב » « רש"י על במדבר י״ט:י״ד