רש"י על ויקרא ט׳:ט״ו

« רש"י על ויקרא ט׳:י״ב רש"י על ויקרא ט׳:ט״ז »

15 שפתי חכמים פתח ↗

כעגל שלו. דקשה לרש"י, כיון שקאי על חטאת שהיא ל' נקבה הי' לו לכתוב כראשונה. ומתרץ דראשון קאי על עגל שהוא נמי לשון זכר לכך לא נקט רש"י כחטאת שלו. א"נ י"ל דהכי ק"ל דלשון של ראשון משמע שקאי אמה שכתוב לפניו, ולפניו כתיב עולה, ואיך אמר שיעשה דין חטאת כעולה. ל"פ כעגל שלו, ר"ל לא קאי אשלפניו אלא אשלפני פניו דהוא חטאת, דהיינו עגל שלו. הרא"ם:

15 משכיל לדוד פתח ↗

כראשון כעגל שלו. כוונת הרב דלא תיקשי דהול״ל כראשונה שהרי חטאת ל׳ נקבה והכא רוצה לומר חטאתו הראשונה לכך קאמר דבראשון קאי על העגל שהוא ל׳ זכר:

16 שפתי חכמים פתח ↗

בעולת נדבה. כתב הרא"ם במנחות ובפרק שתי המדות ובביצה דף כ' תני תנא קמי' דרבי יצחק בר אבא ויקרב וגו' ויעשה כמשפט, כמשפט עולת נדבה, למד על עולת חובה שטעונה סמיכה וכו', ואין להקשות דהא בפרשת ויקרא פירש"י גבי על ראש העולה לרבות עולת חובה לסמיכה, וא"כ ל"ל כמשפט, ללמד על עולת חובה לסמיכה. וי"ל דעולת חובה דהכא הוא עולת אהרן שהקריב ביום השמיני, שהטיל הכתוב עליו חובת יום, ולעיל בויקרא בא הכתוב ללמד על עולת חובה של יחיד לדורות שטעונים סמיכה. והכא מיירי בעולת חובה לשעה, ואין לילף קדשי שעה מקדשי דורות. וא"ת מנ"ל לרש"י, דילמא קאי נמי אעולה שכתוב כאן לעניין זריקת דמים על גבי המזבח סביב ולעניין נתוח איברים ורחיצת קרבו וכרעיו כמו חטאת שקאי אחטאת דכאן. וי"ל מדשני הכתוב בלשונו וכתב בחטאת כראשון וכאן כמשפט, ע"כ צריך לומר ויעשה כמשפט, כמשפט הנהוג בעולה, וזה אינו, אלא בעולה דפרשת ויקרא ששם נתפרש משפט העולה:

16 מזרחי פתח ↗

ויעשה כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא. במנחות בפרק שתי מדות ובביצה בפרק יום טוב תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא ויקרב את העולה ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה למד על עולת חובה שטעונה סמיכה ופרש"י ויקרב את העולה עולת יום שמיני של מלואים שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה ויעשה כמשפט מה משפט אמור בעולת חובה על כרחך כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו ובשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה שיקריב וכתיב התם וסמך ידו ואתא האי כמשפט דכתיב בעולת חובה ללמד עליה שתטען סמיכה ושאר משפטי נדבה וקשה דאי קרא דויקרב את העולה בעולה שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום שהוא האיל לעולה קמיירי ואף על פי שאמר למעלה וישחט את העולה כו' חזר ושנה בו כדי להודיע שעשה אותה כמשפט האמור בעולת נדבה לסמיכה ולשאר משפטי נדבה כדפירש רש"י אם כן עולת העם לא נזכרה במעשה כלל ולמה נזכרו כולם והעולה לא נזכרה ועוד מנ"ל לרש"י לפרושי קרא דויקרב את העולה בעולת אהרן דלעיל ולא בעולת צבור כפי סדר הקרבנות שכתוב תחלה חטאתו ועולתו ואחר כך אמר ויקרב את קרבן העם והתחיל בשעיר החטאת של העם ואחר כך אמר ויקרב את העולה שהיא עולת העם ואחר כך ויקרב את המנחה ואחר כך וישחטו את השור ואת האיל של שלמי העם. ושמא י"ל דרש"י ז"ל שפירש קרא דויקרב את העולה בעולתו של אהרן לא בעולת העם כפי סדר הקרבנות היא משום דקשיא ליה דאי בעולת העם קמיירי תקשה הא דתנן במנחות בפרק שתי מדות כל קרבנות הצבור אין בהם סמיכה חוץ מן הפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח רבי שמעון אומר אף שעיר עבודת כוכבים ואלו עולת צבור דיום שמיני אינה מן המניין אבל מקושיית היכי מצי יליף עולת יחיד של דורות מעולת העם של שמיני שהוא של צבור עד שאמרו למד על עולת חובה שטעונה סמיכ' אין להוכיח דקרא דויעשה כמשפט מיירי בקרבן אהרן שהיא קרבן יחיד דהשתא יליף יחיד מיחיד דאיכא למימר כי היכי דיליף עולת דורות מעולת שעה שלמד עולה של דורות שטעונה סמיכה מעולת שעה מפני שגלה הכתוב בקרא דויעשה כמשפט למילף עולת שעה מעולת נדבה והה"נ מצי למילף עולת דורות מעולת שעה כן נוכל לומר שכיון שגלה הכתוב בקרא דכמשפט למילף עולת צבור שהוא עולת העם מעולת יחיד של נדבה הה"נ מצי למילף עולת יחיד של דורות מעולת העם שהיא עולת צבור כמו שכתבו התוספות ואם תאמר למה לי קרא דויעשה כמשפט אם ללמד שטעונה סמיכה כעולת נדבה שבפרשת ויקרא תיתי במה מצינו מה מצינו עולת נדבה שהיא קרבן יחיד וכליל וטעונה סמיכה אף כל עולת חובה שהיא קרבן יחיד וכליל טעונה סמיכה יש לומר משום דאיכא למפרך מה לעולת נדבה שכן מצויה שבכל שעה שירצה יתנדב ויביא תאמר בעולת חובה שאין בידו להביא אלא לכשיתחייב וכל שכן עולה זו שהיא חובת שעה על פי הדבור ואם תאמר מנ"ל לרז"ל למימר כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא אימא כמשפט המפורש בעולה דלעיל מיניה לעניין זריקת דמים על המזבח סביב ולעניין נתוח אבריו ורחיצת קרבו וכרעיו הכתובים בו יש לומר דרז"ל ממלת כמשפט הוא דקא דייקי דאי כמשפט העולה דלעיל מיניה הוא דקאמר הוה ליה למימר ויקרב את העולה ויעשה כראשונה כמו שאמר ויקח את שעיר החטאת וישחטהו ויחטאהו כראשון אבל כמשפט משמע כמשפט הנהוג וזה אינו אלא בעולת נדבה שבפרשת ויקרא ששם נתפרש משפט העולה הנהוג תמיד אבל עולתו של אהרן לא היתה רק ביום הח' לבדו וזהו שכתב רש"י בפרק יום טוב מה משפט אמור בעולת חובה כלומר מה משפט נוהג תמיד אמור בעולתו והלא לא נאמר שם אלא מה שהיה באותה שעה ע"פ הדבור אלא על כרחך כמשפט המפורש בעולת נדבה בויקרא קאמר שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו:

15 ויחטאהו. עָשָׂהוּ כְּמִשְׁפַּט חַטָּאת:

16 כראשון. כָּעֵגֶל שֶׁלּוֹ:

15 מזרחי פתח ↗

כראשון כעגל שלו. לא האיל שלו הסמוך לו מפני שפירוש ויחטאהו עשאו כמשפט חטאת כדפרש"י והאיל שלו עולה היה ואי אפשר לומר שעשהו חטאת כמו העולה שלו:

15 גור אריה פתח ↗

כראשון עגל בן בקר. לא כמו האיל שנזכר לפני זה פסוקים יב-טו, דהא "ויחטאיהו" כתיב, והאיל לא היה חטאת אלא עולה כ"ה ברא"ם:

16 גור אריה פתח ↗

כמשפט עולת נדבה. "כמשפט" משמע משפט קבועה, ואין משפט רק בעולת נדבה לעיל א, ג-יג, ובא הכתוב לומר שיהא דינו כמו משפט עולת נדבה, דטעונה סמיכה. ואף על גב דאין סמיכה בציבור רק בשתי קרבנות, דתנן במנחות בפרק שתי מדות מנחות צב. כל קרבנות ציבור אין בהם סמיכה, חוץ מן פר הבא על כל המצוות ושעיר המשתלח, לפיכך הוצרך לומר בקרבן ציבור זה – שהוא לשעה – דיש בו סמיכה:ובפרק ב' דביצה כ. יליף מהאי קרא דכתיב "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" דעולת חובה טעונה סמיכה. וקשה, דהא הכא עולת ציבור, ואיך יליף עולת יחיד מעולת ציבור, ועוד, דהא על כרחך הוראת שעה היתה, דהא אין סמיכה בציבור, ואם כן הוראת שעה היתה, ואיך יליף עולת חובה מכאן:ויראה דהכי פירושו, מדכתיב "ויעש כמשפט" שמע מינה שיש לעולת חובה משפט עולת נדבה, וכיון דיש לעולת חובה משפט עולת נדבה, מהיכי תיתי לן למעט עולת חובה מסמיכה, דאין לומר דגלי לן קרא דוקא בעולת נדבה לעיל א, ד ולא בחובה, ד הרי לעולת חובה משפט נדבה. אף על גב דאין סמיכה בציבור, מכל מקום כיון דכתיב "ויעשה כמשפט" שמע מינה שיש לעולת נדבה משפט חובה. ולפי דעתי, עולת חובה זאת גופיה לא היה בה סמיכה, כמשפט קרבן ציבור שאין בו סמיכה, ומכל מקום ילפינן שפיר דיש סמיכה בעולת חובה, כיון דהכתוב אומר על עולת חובה שיש לה משפט עולת נדבה, ואם כן אפילו אין סמיכה להך עולה משום דאין סמיכה בקרבן ציבור – מכל מקום היכי שיש סמיכה, כגון בקרבן יחיד חובה, יש לנו לומר שיש בו סמיכה. והכתוב לא בא רק ללמוד שיש לעולת חובה משפט נדבה, וזה כשראוי להיות לעולת חובה סמיכה – דהיינו עולת יחיד – דיש בה סמיכה. והתוספות בפרק ב' דביצה כ. ד"ה למד נדחקו מאד בקושיא זאת:ורש"י פירש בפרק יום טוב ביצה כ. "ויעשה כמשפט" איירי בעולת אהרן שהוא עולת חובה, שעשה אותה כמשפט עולת נדבה. והשתא לא קשיא, דהא קרא בעולת ישראל אהרן כתיב. ותימה, דהא קרא לא איירי רק בקרבן ישראל, והתוספות שם רצו ליישב פירוש רש"י, ומפני שנראה דחוק לגמרי, אין להאריך בזה. ועיקר הפירוש, והוא נכון, נתבאר למעלה, דקרא בא ללמד על דין סמיכה עצמה, דאפשר שלא היה סמיכה לקרבן עולה זו, אבל עיקר קרא בא ללמוד שיש לעולת חובה דין עולת נדבה לגבי ומשפט שהוא שייך לעולה, ולא איירי בסמיכה, שהרי אין סמיכה לקרבן צבור, ומכל מקום כיון דיש לעולת חובה דין עולת נדבה לגבי מה שהוא דין ומשפט, מזה נלמוד דעולת חובה טעונה סמיכה גם כן, וילפינן חובה מנדבה, וזה נכון:

« רש"י על ויקרא ט׳:י״ב רש"י על ויקרא ט׳:ט״ז »