רש"י על ויקרא ה׳:ד׳

« רש"י על ויקרא ה׳:ג׳ רש"י על ויקרא ה׳:ח׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

ולא בלב. כלומר אם גמר בלבו בשבועה שלא לאכול ולא הוציא בשפתיו השבועה ואכל אינו חייב קרבן:

1 מזרחי פתח ↗

בשפתים ולא בלב. בת"כ ומייתי לה בשבועות בפרק שבועות בתרא ואינו רוצה לומר אם גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם שזה בטוי שפתים קרינן ביה ואף על גב דטעה ואמר פת סתם בתר גמר לבו אזלינן ואסור אלא ה"ק בשפתים ולא בלב שאם גמר בלבו להוציא פת חטין ולא הוציא כלום או להוציא פת חטין והוציא פת שעורים אינו כלום דבשפתים אמר רחמנא וליכא כדתניא יכול המהרהר בלבו יהא חייב תלמוד לומר בשפתים בשפתים ולא בלב יכול שאני מוציא את הגמור בלב תלמוד לומר לבטא הא גופא קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מניין ותרץ לה רבא דהכי קאמר בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין וטעה בלשונו ואמר שעורין דדברים שבלב אינם דברים דבשפתים אמר רחמנא ולא בלב וכל שכן בשגמר בלבו להוציא פת חטין ולא הוציא כלום שאין כאן שפתים כלל גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מניין תלמוד לומר לכל אשר יבטא פירוש אם פיו ולבו מכחישין זה את זה אינו כלום אבל אם הוציא בשפתיו פת סתם שלא באר אזלינן בתר גמר לבו והא דתניא מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מניין תלמוד לומר כל נדיב לב דמשמע אף על גב דלא הוציא בשפתיו כלום חייב מפני שגמר בלבו כבר תרצו בזה בגמרא שאני התם דכתיב כל נדיב לב ופריך התם וליגמר מינה ומשני משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כיון שחשב אף על פי שלא הוציא בשפתיו קדשים דכתיב כל נדיב לב הביאו את תרומת יי' ולמ"ד מלמדין חולין מקדשים לא ילפינן:

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה בשפתים, ולא בלב. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" אות צ, ודבריו תמוהים, שהרי משמע בבירור שביטוי שפתים הוא תנאי לחיוב, ולא די בגמירה בלב, והנה הוא כותב: אם גמר בלבו בשבועה שלא לאכול ולא הוציא בשפתיו השבועה, ואוכל - חייב קרבן. ע"כ. דומה שיש כאן טעות. פ' ויקרא תשמ"ט אכן ב"שפתי חכמים" המוגה שבחומש "המאור" מתוקנת טעות זו, ונאמר שם: אינו חייב קרבן וכך תיקננו גם במהדורתנו.

2 שפתי חכמים פתח ↗

לעצמו. לאפוקי אם נשבע להרע לאחרים כגון אכה את פלוני ושכח ולא הכה אינו חייב בקרבן והוכחתו מדכתיב להרע או להטיב מקשינן להדדי מה הטבה רשות אף הרעה רשות לאפוקי הרעה לאחרים אין לו רשות דכתיב ארבעים יכנו ולא יוסיף אבל הטבה אף לאחרים חייב והא דכתב רש"י הטבה לעצמו איידי דאמר הרעה לעצמו קאמר נמי הטבה לעצמו ובאמת אפילו הטבה לאחרים נמי חייב כדמפרש בפרק ג' שבועות:

2 דברי דוד פתח ↗

להרע, לעצמו בגמרא ילפינן מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרים שאין לו רשות:

3 גור אריה פתח ↗

להרע לעצמו או להטיב לעצמו. פירוש, דוקא לעצמו, אבל נשבע להרע לאחרים, כיון שאסור להרע לאחרים – פטור הנשבע עליו, כדילפינן בשבועות כז. "להרע או להטיב", מה הטבה רשות, אף הרעה רשות, יצא הרעה לאחרים שהוא אסור. ומה שכתב רש"י 'להטיב לעצמו', אינו רוצה לומר דדוקא הטבה דעצמו, אלא הוא הדין הטבה דאחרים, ומה שכתב רש"י 'הטבה לעצמו' – משום הרעה נקט, דהטבה לאחרים נמי חייב, דלא גרע מאילו לא היה כלל בו הטבה והרעה שהוא חייב, כמו אזרוק צרור לים ולא אזרוק צרור לים – חייב, וילפינן שבועות כו. מדכתיב "לכל אשר יבטא האדם בשבועה" לרבות דברים שאין בהם לא רעה ולא טובה. ומה שלא הביא רש"י מדרש זה קושית הרא"ם, נראה מפני שפירש "לכל אשר יבטא האדם" מרבה לשעבר, ומכל שכן יש לנו לרבות דברים שאין להם לא רעה ולא טובה, דהא לשעבר נמי אין בו הרעה והטבה כלל אם אמר אכלתי או לא אכלתי, דהשתא אין בהם הרעה והטבה, ולפיכך לא הוצרך לכתוב דברים שאין בהם הרעה והטבה. והשתא סרה קושית הרא"ם לגמרי – מה שהקשה הרא"ם שלא הביא רש"י המדרש שחייב אף על גב שאינו הרעה והטבה:

4 שבועות פתח ↗

אֵין לִי אֶלָּא לְהַבָּא, לְשֶׁעָבַר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לְכֹל אֲשֶׁר יְבַטֵּא הָאָדָם בִּשְׁבֻעָה״. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: ״לְהָרַע אוֹ לְהֵיטִיב״ – לְהַבָּא.

5 שפתי חכמים פתח ↗

ועבר. ומקרא קצר הוא שהיה לו לכתוב ונעלם ממנו ועבר דאם לא כן על מה הוא מביא הקרבן וכי אם יעלם ממנו יביא קרבן. והא דלא פירש כאן ואשם שעבר על שבועתו כדפירש לעיל גבי ואשם דטומאה. י"ל שמלת ואשם הכתובה פה כתיב אחריו לאחת מאלה דמשמע דאכולהו קאי הלכך על כרחנו צ"ל דקרא ונעלם ממנו מקרא קצר הוא וכאלו אמר ונעלם ממנו ועבר על שבועתו והוא ידע פירוש ואח"כ נודע לו ואח"כ חזר ואשם לאחת מאלה וכו' והביא את אשמו וכו' הרא"ם: שם

5 לבוש האורה פתח ↗

בא"ד ונעלם ממנו ועבר על שבועתו ע"כ הוצרך רש"י לומר כאן ועבר על שבועתו משום שאין ענינו כאן כמו ענין נעלם דלעיל דונעלם דלעיל פי' שנעלם ממנו הטומאה שנטמא ששכח אותה ועשה ענין אחד שאכל קדשים או נכנס למקדש אבל ונעלם דהכא פירושו שנעלם ממנו השבועה שנשבע ששכח אותה ועשה דבר שהוא היפך שבועתו דהיינו שעובר עליה וחלל את דברו שדבר והוא שנזהר עליו שלא לשבע לשקר וזהו ועבר על שבועתו מה שאין שייך לומר למעלה ועבר על טומאתו שחלל אותה אלא שעובר על לאו אחר שנזהר עליו שלא לטמא קודש או מקדש ולא שנזהר עליו שלא לטמא את עצמו:

1 בשפתים. וְלֹא בַּלֵּב שם:

2 להרע. לְעַצְמוֹ:

3 או להיטיב. לְעַצְמוֹ, כְּגוֹן אֹכַל וְלֹא אֹכַל, אִישַׁן וְלֹא אִישַׁן שבועות כ"ז:

4 לכל אשר יבטא. לְרַבּוֹת לְשֶׁעָבַר:

5 ונעלם ממנו. וְעָבַר עַל שְׁבוּעָתוֹ, כָּל אֵלֶּה בְּקָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד, כַּמְּפֹרָשׁ כָּאן, אֲבָל שְׁבוּעָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כְּפִירַת מָמוֹן אֵינָהּ בְּקָרְבָּן זוֹ אֶלָּא בְּאָשָׁם:

1 גור אריה פתח ↗

בשפתים ולא בלב. והא דתניא שבועות כו ע"ב "מוצא שפתיך תשמור" דברים כג, כד, אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, תלמוד לומר "כל נדיב לב יביאה" שמות לה, ה, התם בקדשים כתיב, ופריך התם שבועות כו ע"ב ולגמור מיניה, ומתרץ משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, ואין מלמדין, תרומה – דכתיב במדבר יח, כז "ונחשב לכם תרומתכם", כיון שחשב אף על גב שלא הוציא, קדשים – דכתיב שמות לה, כב "כל נדיב לב הביאו", ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין. ולמן דאמר מלמדין, חולין מקדשים אין מלמדין שבועות כו ע"בbr>:>וקשה, דמאי פריך 'ולגמור מיניה', אם כן "בשפתים" למה לי, והתוספות כתבו בפרק שבועות שתים שבועות כו ע"ב דהא דאמרינן 'בשפתים ולא בלב', לא מייתורא הוא דמפיק ליה, אלא מפשטיה דקרא. ובעניותי לא הבנתי, דפריך 'ונגמר מיניה' לאסור אפילו במחשבה, והא דכתיב "לבטא בשפתים" – לענין קרבן אינו חייב עד שיוציא בשפתיו, דקרא "לבטא בשפתים" בקרבן מדבר, והווה אמינא דאף על גב דשבועת בטוי לענין חיוב קרבן לא הוי – שבועת שקר הוי. וכהאי גוונא מצינו הרבה, שהרי לרבי ישמעאל דאינו מחייב אלא על העתיד לבא שבועות כה., היינו קרבן דוקא, דלא הוי שבועת בטוי דיש קרבן עליה, אבל מלקות איכא, כדאיתא בתחלת שבועות ריש ג ע"ב, ולא קשיא מידי. ואם תאמר, אם כן "בשפתים" למה לי, דמהיכא תיתי לאסור, אי מתרומה וקדשים, הוו שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין, ואין זה קשיא, דעל כרחך צריך למכתב "לכל אשר יבטא" ללמוד שאם גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם שהוא חייב, והווה אמינא דאתא לרבוי אפילו מחשבה, ופריך שפיר:

1 משכיל לדוד פתח ↗

בשפתים ולא בלב. פי׳ ולא בלב בלבד דבעי׳ שיהו פיו ולבו שוין בשבועה:

2 מזרחי פתח ↗

להרע לעצמו או להטיב לעצמו. בת"כ יכול הנשבע להרע לאחרים יהא חייב תלמוד לומר להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא הנשבע להרע לאחרים יכול הנשבע להרע לעצמו יהא פטור ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אף אני אביא את הנשבע להרע לעצמו שיהא חייב יכול שאני מוציא את הנשבע להטיב לאחרים כשהוא אומר או להטיב אף לאחרים והכי פירושא יכול הנשבע להרע לאחרים כגון אכה את פלוני ואפצע את מוחו כדמפרש בפ"ג דשבועות ושכח ולא הרע לו יהא חייב בקרבן עולה ויורד תלמוד לומר להרע או להטיב מה הטבה רשות שאין בה שום עבירה אף הרעה רשות יצא הנשבע להרע לאחרים דלית ליה רשות דכתיב מ' יכנו לא יוסיף מדכתיב לא יוסיף למדנו דלית ליה רשות להרע לאחרים יכול אף הנשבע לחבל לעצמו ושכח ולא חבל בעצמו יהא פטור מקרבן עולה ויורד ומה אני מקיים להרע כגון שנשבע שלא יאכל שאין זה מעין הרעה דאחרים ת"ל להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות אף אני אביא את הנשבע לחבל בעצמו שיהא חייב אף על פי שהוא כעין הרעה דאחרים דס"ל להאי תנא דאדם רשאי לחבל בעצמו אם כן למדנו מכאן דפי' להרע לעצמו כדכתב רש"י ז"ל אבל מה שכתב או להטיב לעצמו אינו רוצה לומר ולא לאחרים דומיא דלהרע דהא מהבריתא דלעיל למדנו דלא שנא נשבע להטיב לעצמו ושכח ולא הטיב ל"ש נשבע להטיב לאחרים ושכח ולא הטיב חייב קרבן עולה ויורד אלא הכי קאמר דפירוש להטיב דומיא דלהרע הוא מה להרע לעצמו אף להטיב לעצמו אלא מדהיה ליה למכתב קרא ולהטיב וכתב או להטיב איתרבי אף הנשבע להטיב לאחרים ואדרבה מדאיצטריך או לרבות אף הנשבע להטיב לאחרים ש"מ דלהטיב בלהטיב לעצמו קא מיירי ומה שכתב כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן לאו למימרא דפירש להרע מיירי בלא אוכל ולא אישן דוקא כדשמואל דמוקי לה בפרק החובל להאי להרע לעצמו דקתני בברייתא ביושב בתענית דכוותה גבי הרעת אחרים להושיבם בתענית כגון דאחזק להו באנדרונא פי' שסגר אותם בחדר ואין להם מה לאכול דהא איתותב שמואל מהא דתניא אי זהו הרעת אחרים אכה את פלוני ואפצע את מוחו ועלה קאמר יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור אמר אדם רשאי לחבל בעצמו ומשני אלא תנאי היא דאיכא מ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו אלא הא דכתב כגון אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן הה"נ באומר אכה ולא אכה את עצמי אחבל ולא אחבל את בשרי אלא אורחא דמילתא נקט אבל מה שאמר אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן דאית בהו הרעה והטבה ולא אמר אזרוק צרור לים ולא אזרוק לאשמעינן דאף על גב דלית בהו הרעה והטבה כדכתיב בקרא להרע או להטיב לאו למימרא דוקא דברים שיש בהן הרעה והטבה מביא על שגגתן קרבן עולה ויורד אבל דברים שאין בהן הרעה והטבה לא דהא בין לר"ע ובין לרבי ישמעאל מביא קרבן על שגגתן בין בדברים שיש בהן הרעה והטבה בין בדברים שאין בהן הרעה והטבה כדתניא בת"כ להרע או להטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין תלמוד לומר לבטא בשפתים אין לי אלא להבא לשעבר מניין תלמוד לומר לכל אשר יבטא דברי רבי עקיבא רבי ישמעאל אומר להרע או להטיב להבא משמע אמר ליה רבי עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה דברים שאין בהן הרעה והטבה מניין ת"ל מרבוי הכתוב אמר ליה אם רבוי הכתוב לכך רבוי הכתוב לכך אלא הא דנקט אוכל ולא אוכל אישן ולא אישן פירושא דלהרע או להטיב הוא דמלישנא דלהרע או להטיב לא משתמע אלא דאית בהו הרעה והטבה אבל אזרוק ולא אזרוק דלית בהו הרעה והטבה לא אבל מ"מ מרבויא דלכל אשר יבטא נפקא לן אף דברים שאין בהם הרעה והטבה כגון אזרוק ולא אזרוק כדקתני בברייתא אך יש לתמוה למה השמיטו רש"י ז"ל ולא הזכיר אותו כמו שהזכירוהו בברייתא אבל הזכיר רבויא דלשעבר והשמיט רבויא דדברים שאין בהם הרעה והטבה ושמא י"ל משום דפשטיה דקרא דלהרע או להטיב משמע דלא קפיד קרא אלא בדברים שיש בהן הרעה והטבה דאל"כ למה הזכיר בלשונו לשון הרעה והטבה להכי ניחא ליה לפרושי רבויא דקר' בלשעבר בדברים שיש בהן הרעה והטבה ולא בלהבא בדברים שאין בהן הרעה והטבה:

5 מזרחי פתח ↗

ונעלם ממנו ועבר על שבועתו. ומקרא קצר הוא שהיה לו לכתוב ונעלם ממנו ועבר דאל"כ על מה הוא מביא הקרבן וכי אם נעלם ממנו אף על פי שלא עבר יביא קרבן ואין לומר שמה שכתב הרב ועבר על שבועתו הוא פירוש ואשם הכתוב אחר והוא ידע ופירושו וכבר אשם קודם שידע דומיא דוהוא ידע ואשם הכתוב לעיל גבי טומאה שבזה יהיה ועבר על שבועתו פירו' המלה כשאר ואשם הכתובים לעיל דאם כן למה לא כתב ואשם ושעבר על שבועתו כמו שכתב לעיל ואשם באכילת קדשים וביאת מקדש אבל כתב ונעלם ממנו ועבר על שבועתו שנראה שהוא סובר שהוא מקרא קצר וכאילו הוא כתוב ונעלם ממנו ועבר על שבועתו והוא ידע ומה שלא פי' פה ואשם שעבר על שבועתו כדפי' לעיל גבי ואשם דטומאה י"ל שאי אפשר לפרש פה מלת ואשם שעבר על שבועתו מפני שמלת ואשם הכתובה פה אינה כשאר ואש' דלעיל דהתם כל חדא וחדא אמילתיה קאי אבל הכא ואשם לאחת מאלה כתיב ומשמע דאכולהו קאי הילכך על כרחינו לומר דקרא דונעלם ממנו והיא ידע מקרא קצר הוא וכאילו אמר ונעלם ממנו ועבר על שבועתו והוא ידע שפירושו ואחר כך נודע לו זה ואחר כך חזר ואמר ואשם לאחת מאלה כו' והביא את אשמו כו':

5 גור אריה פתח ↗

ועבר על שבועתו. פירוש, "ונעלם" הוא מקרא קצר, שצריך לפרש שנעלם ממנו ועבר על שבועתו, דאם לא כן, מאי "ונעלם ממנו והוא ידע". אבל לעיל פסוק ג גבי "ונעלם והוא ידע", לא הוצרך לפרש 'ונעלם ממנו ונכנס למקדש או אכל קדשים', דלעיל לאו מקרא קצר הוא, אלא קרא קאי על של מעלה, דכתיב פסוק ב "ונעלם ממנו והוא טמא ואשם", שרוצה לומר שנכנס למקדש רש"י שם, ועליו קאי קרא "או כי יגע וגו'" עד "ונעלם ממנו", רוצה לומר גם כן "והוא טמא ואשם". אבל הכא דלא נוכל לפרש כן, שהרי הכא איירי במלתא אחריתי, הוצרך לומר שמקרא קצר הוא:

« רש"י על ויקרא ה׳:ג׳ רש"י על ויקרא ה׳:ח׳ »