רש"י על ויקרא כ״ז:כ״ז

« רש"י על ויקרא כ״ז:כ״ו רש"י על ויקרא כ״ז:כ״ח »

27 שפתי חכמים פתח ↗

המקרא מוסב וכו' אלא הכתוב מוסב וכו'. ג"א וא"ת למה הפסיק ביניהם לכתוב פרשת הקדש בית ושדה אחוזה בנתיים ולמה לא סמך בהמה לבהמה י"ל דסמך זה לבכור בהמה מפני שהם שוים יש דברים שלא יוכל האדם להעביר קדושתם כגון בכור בהמה טהורה לא יוכל להקדיש אותו לענין אחר מפני שכך נולד בקדושה וכן יש דברים שכך הם נולדים ואין בהם לקדושה כמו בהמה טמאה שהיא טמאה בעלמא ואין באה לקדושה:

27 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ אֵין מִקְרָא זֶה מוּסָב עַל הַבְּכוֹר, שֶׁאֵין לוֹמַר בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה "וּפָדָה בְּעֶרְכֶּךָ", וַחֲמוֹר אֵין זֶה שֶׁהֲרֵי אֵין פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר אֶלָּא טָלֶה, וְהוּא מַתָּנָה לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ הֶקְדֵּשׁ. אֶלָּא הַכָּתוּב מוּסָב עַל הַהֶקְדֵּשׁ, שֶׁלְּמַעְלָה דִּבֵּר בְּפִדְיוֹן בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁהֻמְּמָה וְכָאן דִּבֵּר בְּמַקְדִּישׁ בְּהֵמָה טְמֵאָה לְבֶדֶק הַבַּיִת, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ז:כ"ז. וְיִתָּכֵן שֶׁנְּתָרֵץ כִּי לְפִי שֶׁאָמַר "אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ" חָזַר וְאָמַר "וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה" הוּא הַבְּכוֹר שֶׁהִקְדִּישׁ - "וּפָדָה בְּעֶרְכֶּךָ", לְפָרֵשׁ שֶׁאֵין בְּכוֹר נוֹהֵג בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אֶלָּא בְּפֶטֶר חֲמוֹר שֶׁכְּבָר נִתְפָּרֵשׁ דִּינוֹ שמות יג יג. וְלִמֵּד שֶׁאֲפִלּוּ הִקְדִּישׁוֹ אֵינוֹ קָדוֹשׁ כְּדִין בְּכוֹר, אֶלָּא כִּשְׁאָר הֶקְדֵּשׁ הוּא וְנִפְדֶּה. וּלְכָךְ אָמַר שֶׁיִּפְדֶּה אוֹתוֹ הַמַּקְדִּישׁ בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ, וְאַחַר יִקְנֶה אוֹתוֹ בְּעֶרְכְּךָ. וְהַכָּתוּב שֶׁל מַעְלָה "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה" ויקרא כ"ז:י"א, עַל פִּי פְּשׁוּטוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה. וְעַל מִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ תמורה לב הַכָּתוּב מְיֻתָּר, בַּעֲבוּר שֶׁכָּפַל "טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה'", לְפִיכָךְ יִדְרְשׁוּ, וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה וַאֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה', לְרַבּוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין קְבוּעִין שֶׁאֵין מַקְרִיבִים מֵהֶן קָרְבָּן לַה':

27 גור אריה פתח ↗

אין המקרא הזה מוסב כו'. אלא הכתוב מוסב על ההקדש שבראש הפרשה פסוק יא. ואם תאמר, למה הפסיק ביניהם לכתוב פרשת הקדש בית ושדה אחוזה פסוקים יד-כב בנתים, ולמה לא סמך בהמה לבהמה, יש לומר, דסמוך זה לבכור בהמה פסוק כו מפני שהם שוים; יש דברים שלא יוכל האדם להעביר קדושתם, כגון בכור בהמה טהורה לא יוכל להקדיש אותו לענין אחר רש"י שם, מפני שכך נולד בקדושה. וכן יש דברים שכך הם נולדים, ואינם באים לקדושה, כמו בהמה טמאה שהיא טמאה בעצמה, ואינה באה לקדושה:ועוד כאשר תדקדק בלשון הכתוב לא יקשה לך כלל למה חילק הכתוב לשתי פרשיות, וזה כי לעיל פסוקים ט-יג עיקר מלתא בא לאשמועינן שאין הדין בבהמה טמאה כמו בבהמה טהורה, שהרי בהמה טהורה אין לה פדיון פסוק י, ואילו בהמה טמאה, דהיינו בעל מום רש"י פסוק יא, אשמועינן שיש לה פדיון פסוקים יב, יג. ולא איצטריך לאשמועינן דחל עליה קדושה, שהכתוב מדבר גם כן שהיתה תמימה בשעת הקדש ואחר כך הוממה, ואם כן עיקר מלתא אשמועינן שיוצאת לפדיון. וגבי בהמה טמאה כאן, עיקר מילתא שחל עליה קדושה, ולא תאמר כיון שהיא בהמה טמאה אין קדושה חל עליה לגמרי46. ואיך יכלול ב' דברים אלו יחד, שאין דומים זה לזה כלל. ולכך כאן כתיב "ופדה בערכך", לומר שצריך פדיה. ולעיל כתיב פסוק יא "והעמיד את הבהמה לפני הכהן", לא כתב שם לשון פדיה, דודאי צריכה פדיה, רק דבא לאשמועינן דין הערכה בלבד, שצריך העמדה לפני הכהן, לאפוקי אם מתה אין לה פדיון תו"כ שם, לא אשמועינן שצריך פדיון, דזה פשיטא:והרמב"ן פירש בכתוב "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך" בבכור בהמה טמאה, וקאי זה על הכתוב שלפני זה פסוק כו "אך בכור אשר יבכר וגו'", ולמד לך בבכור בהמה טמאה דאינו קדוש אפילו הקדיש אותו, דלא קדוש רק פטר חמור, שכבר פירש דין פטר חמור שמות יג, ג . ותימה לי, מי הכניס הרמב"ן בכל אלו הדחקים, כי איך יעלה על הדעת לומר כי יש קדושה לבכור בהמה טמאה – כיון שלא כתיב בקרא רק פטר חמור שם, ולא שאר בכורים. ואם דחקו מה שכתוב "ואם בבהמה טמאה" כאן ולא כתב זה למעלה אצל בהמה, הרי כבר אמרנו הטעם מה שנכתב זה כאן. ואם הוקשה לו מפני שכתוב למעלה פסוק יא "ואם כל בהמה טמאה", ודחוק הוא לפרש על בעל מום, אין זה קשיא כלל, שאם לא כתב רק "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנו קרבן", הייתי אומר אפילו "לא יקריבו ממנו קרבן" כגון שהוא חטאת שמתה בעליה או משאר חטאת שאינם ראוים להקרבה, ויאמר הכתוב שיהיו נפדים, לכך כתב רחמנא כאן "בהמה טמאה", שאינה ראויה להקרבה מצד שהיא טמאה לקרבה, אבל חטאת שמתה בעליה – לא. ואין להקשות דלכתוב בפסוק יא 'ואם בהמה שיש בה מום', דודאי אין הכתוב מוציא בעלת מום בלבד, אלא כל שהיא פסולה להקרבה, כמו יוצא דופן וכלאים וכל שאר פסולים. ובתורת כהנים פסוק יא מפיק מהאי קרא דכתיב שם "בהמה טמאה" אפילו מתה, פירוש שאם הקדיש מתה – צריך לפדותה:

28 שפתי חכמים פתח ↗

סתם חרמים להקדש. פירוש לבדק הבית:

28 גור אריה פתח ↗

נחלקו רז"ל בדבר. בערכין בפרק המקדיש שדהו ערכין כח ע"ב, 'שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן', פירוש, כיון שהחרם היה ליתן לכהן, אין פדיון להם לצאת לחולין ויהיו ביד המחרים, דהא מתחלה אדעתא דכהן החרים, לכך צריך שיבואו ליד כהן. ומה שאמר 'עד שיבוא ליד כהן', אין רוצה לומר כי כאשר יבואו ליד כהן נפדה, דודאי כשבאו ליד כהן אינם צריכין פדיון, דחולין גמורים הם, כדתנן כדתניא בפרק המקדיש שדהו ערכין ריש כט. 'נתנן לכהן הרי הן לכל דבריהם כחולין', אלא כך פירושו, 'חרמי כהנים אינם נפדים' להיות יוצאין לחולין עד שיבואו ליד כהנים, ואז יוצאין לחולין כ"ה ברא"ם:

29 שפתי חכמים פתח ↗

היוצא ליהרג. אבל לא נגמר דינו למיתה אפילו הוא מוכה שחין נותן לפי קצב השנים. ומה שפירש הפסוקים שלא על הסדר כי מתחלה פירש כל חרם קדש קדשים הוא ואח"כ חוזר למפרע ופירש מאדם ובהמה ואח"כ פירש כל חרם אשר יחרם מפני שרצה לפרש כל משפט החרם על הסדר ומפני שפירש אך כל חרם שחרם הכהנים לא ימכר לאחר ולא יגאל הוא עצמו רק ניתן לכהן סיים שחל על קדשי קדשים וקדשים קלים ונותן דמי הנדר וטובת הנאה של נדבה לכהן והחרם שהוא לשמים פודה אותו ונותן דמיו לבדק הבית ולא כחרם הכהנים שאין יכול לפדותו עד שיבא ליד הכהן וזהו פירוש כל חרם קדש קדשים ואח"כ חזר לפרש משפטי המוחרמים ופירש מאדם ולא כל אדם אלא עבדיו הכנעניים בלבד וכל חרם אשר יחרם לה' וגו' ביוצא ליהרג שהוא חשוב כמת ואין לו דמים. הרא"ם:

29 משכיל לדוד פתח ↗

כל חרם וכו׳ היוצא ליהרג וכו׳. דלא דמי למנוול ומוכה שחין דאף על גב דלא שוו מידי מ״מ לא אסירי בהנאה אבל המת אסור בהנאה והיוצא ליהרג שנגמר דינו חשוב כמת:

29 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג וְאָמַר אֶחָד "עֶרְכּוֹ עָלַי" לֹא אָמַר כְּלוּם. מוֹת יוּמָת הֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ לָמוּת, לְפִיכָךְ לֹא יִפָּדֶה, אֵין לוֹ דָּמִים וְלֹא עֵרֶךְ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ז:כ"ט. וְרַבּוֹתֵינוּ נֶחְלְקוּ בַּדָּבָר ערכין ו, וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים שֶׁהוּא אַזְהָרָה לְחַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁאֵין לוֹקְחִין מֵהֶן כֹּפֶר לְפָטְרָן. וְיִתָּכֵן שֶׁהִזְכִּיר זֶה בְּכָאן לוֹמַר שֶׁלֹּא יִתֵּן מָמוֹן לַשֵּׁם כִּשְׁאָר הַחֲרָמִים וְיִפָּטֵר. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יֹאמַר הַכָּתוּב כִּי כָּל הַמַּחְרִים מִשֶּׁלּוֹ בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה וּשְׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ, הוּא קֹדֶשׁ לַשֵּׁם, שֶׁהֵן חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים וְאֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֲבָל הַמַּחְרִים מִן הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, כְּגוֹן הַנִּלְחָמִים עַל אוֹיְבֵיהֶם וְנוֹדְרִים נֶדֶר "אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם" במדבר כא ב - יָמוּתוּ כָּל הָאָדָם הַנִּמְצָא בָּהֶם. וְהַטַּעַם שֶׁאֵין דַּעַת הַנּוֹדֵר כֵּן לְתִתּוֹ לַכֹּהֲנִים, רַק שֶׁיִּהְיֶה הַכֹּל אָסוּר בַּהֲנָאָה, כִּי נִתְכַּוֵּן לְהַכְרִית הָאוֹיְבִים וּלְכַלּוֹתָם. וּמָצִינוּ אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד שֶׁעָבְרוּ עַל שְׁבוּעַת הַקָּהָל וְלֹא בָּאוּ אֶל הַמִּצְפָּה, וּכְתִיב "וַיִּשְׁלְחוּ שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב". וְאֵין הַסְּבָרָא נוֹתֶנֶת שֶׁעָשׂוּ כָּל הָעֵדָה רָעָה כָּזֹאת לְהָמִית אֲנָשִׁים רַבִּים מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָם חַיָּבִים מִיתָה, וּפִנְחָס הָיָה שָׁם וְעַל פִּיו נַעֲשָׂה כָּל הָעִנְיָן הַהוּא. וְעוֹד מָצָאתִי בְּאַגָּדָה בִּילַמְּדֵנוּ, תַּנְיָא רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, הַחֵרֶם הוּא הַשְּׁבוּעָה וְהַשְּׁבוּעָה הוּא הַחֵרֶם; אַנְשֵׁי יָבֵשׁ עָבְרוּ עַל הַחֵרֶם וְנִתְחַיְּבוּ מִיתָה. וּלְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר כִּי מִן הַכָּתוּב הַזֶּה יָצָא לָהֶם הַדִּין הַזֶּה, שֶׁכָּל מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אוֹ סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה בְּמַעֲמַד כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לָהֶם רְשׁוּת בַּמִּשְׁפָּטִים, אִם יַחְרִימוּ עַל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְכֵן אִם יַחְרִימוּ עַל דָּבָר - הָעוֹבֵר עָלָיו חַיָּב מִיתָה, וְהוּא חִיּוּבָן שֶׁל אַנְשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְשֶׁל יְהוֹנָתָן שֶׁאָמַר לוֹ אָבִיו "כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן" שמואל א יד מד, וּמֵהֵיכָן נִתְחַיְּבוּ אֵלּוּ מִיתָה מִן הַדִּין חוּץ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְזֶה הָיָה טָעוּתוֹ שֶׁל יִפְתָּח בְּבִתּוֹ, כִּי חָשַׁב כַּאֲשֶׁר חֵרֶם נְגִיד יִשְׂרָאֵל חָל וְקַיָּם לְהָמִית אֲנָשִׁים אוֹ הָעוֹבֵר עַל חֶרְמוֹ חַיָּב מִיתָה, כֵּן אִם נָדַר בְּעֵת מִלְחָמָה לַעֲשׂוֹת מֵאִישׁ אוֹ אֲנָשִׁים זֶבַח יָחוּל הַנֶּדֶר, וְלֹא יָדַע כִּי חֵרֶם הַמֶּלֶךְ וְהַסַּנְהֶדְרִין חָל עַל הַמּוֹרְדִים לְכַלּוֹתָם אוֹ עַל הָעוֹבֵר גְּזֵרָתָם וְתַקָּנָתָם, אֲבָל לָחוּל הַנֶּדֶר לַעֲשׂוֹת עוֹלָה מִדָּבָר שֶׁאֵין רָאוּי לַה' - חָס וְחָלִילָה. וּלְכָךְ אָמַר בִּב"ר ס ג, שֶׁאֲפִלּוּ הֶקְדֵּשׁ דָּמִים לֹא הָיָה חַיָּב, וְנֶעֱנַשׁ בְּדָמָהּ. וְאַל תִּהְיֶה נִפְתֶּה בְּהֶבְלֵי ר"א הָאוֹמֵר כִּי פֵּרוּשׁ "וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" שופטים יא לא אוֹ וְהֶעֱלִיתִיהוּ, לוֹמַר אִם יִהְיֶה הַיּוֹצֵא מִדַּלְתֵי בֵּיתִי אִישׁ אוֹ אִשָּׁה - וְהָיָה לַה' קֹדֶשׁ, שֶׁיִּהְיֶה פָּרוּשׁ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' בִּתְפִלָּה וְהֹדוֹת לֵאלֹהִים; וְאִם יִהְיֶה דָּבָר רָאוּי לִקָּרֵב אַעֲלֶנּוּ עוֹלָה; וְעָשָׂה בַּיִת לְבִתּוֹ מִחוּץ לָעִיר וְהִתְבּוֹדְדָה שָׁם וְכִלְכְּלָהּ כָּל יָמֶיהָ וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ, וְהָיְתָה בִּתּוֹ צְרוּרָה שָׁם. וְאֵלֶּה דִּבְרֵי רוּחַ, כִּי אִם נָדַר שֶׁיִּהְיֶה לַה' אֵינֶנּוּ שֶׁיִּהְיֶה פָּרוּשׁ, אֲבָל יִהְיֶה כְּמוֹ שְׁמוּאֵל שֶׁאָמְרָה אִמּוֹ "וּנְתַתִּיו לַה'" שמואל א א יא, וְהָיָה מְשָׁרֵת בְּבֵית ה', לֹא פָּרוּשׁ. וּכְפִי מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה אֵין בְּיַד הָאָדָם שֶׁיִּדֹּר בְּיוֹצְאֵי פֶּתַח בֵּיתוֹ שֶׁיִּהְיוּ פְּרוּשִׁים כַּאֲשֶׁר אֵין בְּיָדוֹ לְהַעֲלוֹתָם עוֹלָה. וְאִם הַדָּבָר כֵּן, הָיְתָה בִּתּוֹ הַבּוֹכָה עַל בְּתוּלֶיהָ וְרַעְיוֹתֶיהָ עִמָּהּ כְּזוֹנוֹת לְקַלֵּס אֶתְנָן, וְח"ו שֶׁיִּהְיֶה חֹק בְּיִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִשֵּׂאת לְבַעַל וְהָיְתָה עוֹבֶדֶת אֶת ה' בְּטַהֲרָה. אֲבָל הַדָּבָר כִּפְשׁוּטוֹ, וְטָעוּתוֹ הָיָה מִמַּה שֶׁאָמַרְתִּי. וּלְדַעַת רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה הַכָּתוּב הַזֶּה כּוֹלֵל דְּבָרִים רַבִּים, כְּמוֹ "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם" ויקרא י"ט:כ"ו, וּכְמוֹ "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" דברים כד טז, שֶׁהֵם דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ בִּפְסוּל עֵדוּת הַקְּרוֹבִים סנהדרין כז, וְהַכָּתוּב אוֹמֵר בּוֹ עוֹד "וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת" מלכים ב יד ו. וְכֵן זֶה הַכָּתוּב יִכְלֹל דִּין הַמַּעֲרִיךְ מְחֻיְּבֵי מִיתָה, וְדִין מִי שֶׁמַּחְרִימִים אוֹתוֹ בְּעֵת הַכִּבּוּשׁ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְהָעוֹבֵר עַל הַחֵרֶם שֶׁל בֵּית דִּין הַגָּדוֹל אוֹ שֶׁל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כְּעִנְיַן מַעֲשֵׂה שָׁאוּל. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר שָׁם "וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יְהוֹנָתָן וְלֹא מֵת" שמואל א יד מה, כִּי כְּלַפֵּי מַה שֶׁאָמְרָה בּוֹ תּוֹרָה "לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" אָמַר שָׁם "וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת יוֹנָתָן וְלֹא מֵת", כִּי בַּעֲבוּר שֶׁאֵרַע נֵס עַל יָדוֹ יָדְעוּ כִּי בְּשׁוֹגֵג עָשָׂה. וְזֶה טַעַם "אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל" שם. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל "אֲרֵי קֳדָם ה' גְּלֵי דִּבְשָׁלוּ עֲבַד יוֹמָא דֵּין וּפְרַק עַמָּא יָת יוֹנָתָן":

30 שפתי חכמים פתח ↗

במעשר שני. מדכתיב כאן קדש לה' ובמעשר שני כתיב בערתי הקודש מן הבית וילפינן קדש קדש מהדדי. לאפוקי מעשר ראשון חולין גמורין הן דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן:

30 גור אריה פתח ↗

במעשר שני הכתוב מדבר. אבל לא במעשר ראשון, דהא מעשר ראשון חולין גמורים הם, כדכתיב בפרשת קרח במדבר יח, כז "ונחשב לכם תרומתכם כתבואת גורן וכתבואת יקב", וכאן כתיב "קדש לה'", אלמא דהוא קודש, אלא במעשר שני מדבר הכתוב, שנקרא "קודש" בכל מקום:

30 משכיל לדוד פתח ↗

מזרע הארץ דגן וכו׳. רבינו אזיל לשיטתיה דכתב בכמה דוכתי ומנייהו בר״פ כיצד מברכין דליכא חיובא דמעשר מן התורה אלא דגן ותירוש ויצהר וכל השאר מדרבנן אבל דעת הרמב״ם בפ״ב מה׳ תרומות דלאו דוקא דגן ותירוש ויצהר אלא ה״ה כל דדמי להו שהוא מאכל אדם ויש לו בעלים וגידולו מן הארץ עיין שם. ותמיהא לי על הגאון הרא״ם ז״ל דפי׳ בפשיטות דברי רש״י דהכא דלאו דוקא וכו׳ וכשיטת הרמב״ם ואיך לא השגיח הרב שאין זו שיטת רש״י ז״ל:

27 ואם בבהמה הטמאה וגו'. אֵין הַמִּקְרָא הַזֶּה מוּסָב עַל הַבְּכוֹר, שֶׁאֵין לוֹמַר בִּבְכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה וּפָדָה בְּעֶרְכְּךָ, וַחֲמוֹר אֵין זֶה, שֶׁהֲרֵי אֵין פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר אֶלָּא טָלֶה, וְהוּא מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וְאֵינוֹ לְהֶקְדֵּשׁ, אֶלָּא הַכָּתוּב מוּסָב עַל הַהֶקְדֵּשׁ, שֶׁהַכָּתוּב שֶׁל מַעְלָה דִּבֵּר בְּפִדְיוֹן בְּהֵמָה טְהוֹרָה שֶׁהֻמְּמָה, וְכָאן דִּבֵּר בְּמַקְדִּישׁ בְּהֵמָה טְמֵאָה לְבֶדֶק הַבַּיִת:

28 ופדה בערכך. כְּפִי מַה שֶּׁיַּעֲרִיכֶנָּה הַכֹּהֵן:

29 ואם לא יגאל. עַל יְדֵי בְעָלִים:

30 ונמכר בערכך. לַאֲחֵרִים:

27 מזרחי פתח ↗

ואם בבהמה הטמאה וגו' אין המקרא הזה מוסב אל הבכור שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך. שהרי אין הבכורה נוהגת בבהמה הטמאה אלא בחמור בלבד דכתיב וכל פטר חמור תפדה בשה ודרז"ל פטר חמור ולא פטר שאר בהמה ואיך יאמר ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך:

27 משכיל לדוד פתח ↗

ואם בבהמה הטמאה וכו׳. הכתוב מוסב וכו׳ וטעמא דלא כתבה לעיל גבי אינך בהמה טהורה תמימה וב״מ ונטר למכתבה הכא באחרונה. נ״ל דארח ארעא קמ״ל דכל שיש לו נכסים אחרי׳ להקדיש לא יקדיש בהמה טמאה לשמי׳ דאף על גב דאינה אלא קדושת דמים אינו נכון להתפיס שם קדושה על דבר טמא הילכך כתבה באחרונה לומר שלא יעשה כן אלא מדוחק דלית ליה מלתא אחריתי:

28 מזרחי פתח ↗

אך כל חרם וגומר נחלקו רבותינו בדבר כו'. בתורת כהנים נחלקו ת"ק ורבי יהודה ת"ק דריש קרא דכשדה החרם לכהן תהיה אחזתו בסתם חרמין מדכתיב במקום אחר כל חרם בישראל לך יהיה יכול אע"פ שפי' לשם תלמוד לומר הוא רבי יהודה בן בתירא אומר מניין שסתם חרמים לבדק הבית תלמוד לומר כל חרם קדש קדשים הוא ליי' יכול אע"פ שפי' לכהנים תלמוד לומר הוא:

29 מזרחי פתח ↗

כל חרם אשר יחרם מן האדם היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום. בת"כ שאע"פ שבשאר כל אדם שלא נגמר דינו למיתה אפי' הוא מוכה שחין שאינו שוה בשוק כלום חייב המעריך לפרוע להקדש הדמים הקצובים לו לפי שניו האמורין בפרשת ערכין בזה שנגמר דינו למיתה אינו חייב כלום שהרי מות יומת פי' הרי הוא הולך למות והרי הוא חשוב כמת לפיכך לא יפדה שאין לו לא דמים אם אמר דמיו עלי ולא ערך אם אמר ערכו עלי ואע"פ שאין כאן לא מקום הערכין ולא מקום הדמים אלא מקום החרמים מכל מקום נכתב פה מפני שזה היוצא ליהרג נקרא שמו חרם מענין והחרמתי את עריהם שהוא ענין חרב והרג ואבדן וכאילו הוא מענין החרמין אבל לא ידעתי למה לא פירשוהו בחרמין ממש לומר שהיוצא ליהרג אם היה עבד כנעני ואמר רבו עליו שיהיה חרם לשמים אינו חייב להתבע' פדיונו דהיינו דמיו כולם לבדק הבית מאחר שהוא הולך למות והרי הוא חשוב כמת. ושמא יש לומר שבכלל לא יפדה שפירושו אין לו דמים ולא ערך הוא נכלל גם זה שהרי גם בחרם לפי שוויו דהיינו דמיו הוא חייב לתת לבדק הבית ומה שפירש הפסוקים שלא על הסדר שבתחלה פי' כל חרם קדש קדשים הוא ואחר כך חזר למפרע ופי' מאדם ובהמה ואחר כך פי' כל חרם אשר יחרם הוא מפני שרצה לפרש כל משפט החרם על הסדר ומפני שפירש אך כל חרם שחרם הכהנים לא ימכר ולא יגאל רק ניתן לכהנים סיים שחל על קדשי קדשים ועל קדשים קלים ונותן דמי הנדר וטובת הנאת הנדבה לכהן ושהחרם שהוא לשמים פודה אותו ונותן דמיו לבדק הבית ולא כמו חרם הכהן שאינו יכול לפדותו עד שיתן אותו לכהן שזהו פירוש כל חרם קדש קדשים ואחר כך חזר לפרש משפטי המוחרמים ופי' מאדם ולא כל אדם אלא עבדיו הכנעניים בלבד ולא העברים וכל חרם אשר יחרם מן האדם זהו היוצא ליהרג שאין לו משפט נערך ולא משפט מוחרם אלא הרי הוא חשוב כמת ממש והא דתנן בפרק כל הגט אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ללישנא קמא דרב יוסף דאמר לא שנו אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עבודת כוכבים כיון דגמר ליה דינא לקטלא מקטל קטלי ליה נפרש הא דיוצא ליהרג דהכא בב"ד של עבודת כוכבים וללישנא בתרא דרב יוסף דאמר לא שנו אלא בב"ד של עבודת כוכבים אבל בב"ד של ישראל כיון דנפק ליה לקטלא קטלא ליה נפרש הא דיוצא ליהרג דהכא בב"ד של ישראל ואף על גב דאמרינן בסנהדרין שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות הלא היה מניף בסודרין מכל מקום לא שכיח:

29 גור אריה פתח ↗

היוצא ליהרג כו'. בפרק קמא דערכין ו ע"ב ובתורת כהנים. ואם תאמר, אם כן מה ענין הכתוב זה לכאן, הוי למכתב בפרשת ערכין פסוקים א-ט, ויראה דודאי שפיר סמך לכאן, מפני שלמעלה כתב חומרא דחרמים דהוא "קדש קדשים לה'" פסוק כח, ולפיכך הם חלים על קדשי קדשים, כתב אחר כך חומרא דחרם גם כן בענין זה "כל חרם אשר יחרים מן האדם מות יומת". ודע, שאין חילוק בין מי שיעשה דבר חרם על פי דבריו, או שיעשה אותו חרם בדין כשהוא חייב מיתה בדין, הרי הוא גם כן חרם, ויאמר הכתוב כי החרם כל כך חמור עד שאין לו פדייה, שהרי אם היה אדם חרם לא שייך בו דבר פדייה, כגון שאם אמר עליו 'ערכו עלי' אינו חל על זה, מפני שכבר הוא חרם. וזהו ראיה על חמור החרם שאין בו דבר פדייה, וכל זה מחומר החרם עד שלא נשאר דבר באשר היו חרם לחול עליו שם פדייה, אלא הכל חרם גמור:והקשה הרא"ם, למה נקט ואמר 'ערכו עלי', ולמה לא אמר שאם עבד כנעני שלו היה יוצא ליהרג והחרים אותו רבו, שאין צריך ליתן להקדש דבר. ולא ידעתי קושיא זאת, דבין למאן דאמר סתם חרמים לבדק הבית, הרי יאמר המחרים לבדק הבית 'קח אותו', והרי יוצא ליהרג. ובין למאן דאמר סתם חרמים לכהנים, יאמר לכהנים 'קח אותו', שאין צריך המחרים לפדות מה שהחרים:

29 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה מות יומת, הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה וכו'. פירוש, כאילו הכתוב מנמק בסיפא את ההלכה שברישא, ודומני שזה נדיר, אם בכלל יש לו אח ורע. פ' בחקתי תש"ס

30 מזרחי פתח ↗

וכל מעשר הארץ במעשר שני הכתוב מדבר. דכתיב ביה קדש ליי' וכל מקום שנאמר במעשרות קדש אינו אלא מעשר שני כמו שנאמר להלן בערתי הקדש מן הבית ואלו מעשר ראשון חולין גמור הוא שנאמר ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב מה גורן ויקב חולין לכל דבר אף מעשר ראשון שנטלה תרומתו חולין לכל דבר וכתיב ביה נמי ואם גאלו יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו ואלו מעשר ראשון לאו בר פדיון הוא:

30 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1287 הנה נקט שלש פעמים שנתינת מעשר היא נתינת ממונו אל ה'. והדבר צריך ביאור, דבשלמא אם היה מדובר במעשר עני, ניחא, שזהו בגדר "מתנות עניים", ו"מתנות עניים" הן נתינה לה', וכפי שכתב בגו"א ויקרא פכ"ג תחילת אות כד: "כי הקרבת הקרבן הוא שנותן ממונו לה', וכן הנותן לקט שכחה ופאה לעניים נותן ממון שלו לעניים, שזהו כמו קרבן לה', שגם מתנת העניים לה' נחשב, שהרי כתיב משלי יט, יז 'מלוה ה' חונן דל'... הרי נתינתו לעני נתינה להשם יתברך, וזהו כאילו הקריב קרבן... כלל הדבר, מאחר שהשם יתברך חייב אותו לתת המתנות אלו לעני, הרי זה רצון השם יתברך לגמרי, ולפיכך כאילו הקריב קרבן לו יתברך". אך הרי הפסוק דברים יד, כב "עשר תעשר" נאמר בעיקרו על מעשר שני, שלשון הפסוקים שם כב, כג הוא "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היצא השדה שנה שנה ואכלת לפני ה' אלקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים", וכמו שביארו רש"י ורמב"ן שם, וכן הוא ברש"י שבועות טז. ד"ה אלא. ומדוע יש במעשר שני, הנאכל לבעליו בירושלים, משום נתינה אל ה'. ושמעתי מרבותי שליט"א לתרץ, כי שיטת רבי מאיר היא שמעשר שני הוא ממון גבוה קידושין נב:, ולמד כן שם נג. מהפסוק ויקרא כז, ל "וכל מעשר הארץ מזרע פרי הארץ וגו' לה' הוא", ופסוק זה עוסק במעשר שני רש"י שם, וראה גו"א שם אות כב, וכך קיי"ל להלכה רמב"ם הלכות מעשר שני פ"ג הי"ז, לכך זהו נתינה לה', שהרי על כך נאמר "לה' הוא".

30 רמב"ן על דברים פתח ↗

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, גַּם זוֹ מִצְוָה שֶׁיְּבָאֵר, כִּי אָמַר ויקרא כז ל וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה', וְאָמַר שם פסוק לא וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו, וְאֵין זֶה מַעְשַׂר הַלְוִיִּם, כִּי בּוֹ נֶאֱמַר במדבר יח לא וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם, וְהוּא חֻלִּין, וּמָה טַעַם לְפִדְיוֹנוֹ. וְעַתָּה בֵּאֵר כִּי הוּא יְחַיֵּב לְעַשֵּׂר כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, שֶׁיֹּאכַל אוֹתוֹ הוּא עַצְמוֹ וּבָנָיו לִפְנֵי הַשֵּׁם, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם, כִּי הַכֹּהֲנִים וְהַשּׁוֹפְטִים הָעוֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי הַשֵּׁם מוֹרֵי הַתּוֹרָה יְלַמְּדוּהוּ יִרְאָתוֹ וְיוֹרוּהוּ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. וּפֵרֵשׁ בְּטַעַם הַפִּדְיוֹן אֲשֶׁר הִזְכִּיר שָׁם, בַּעֲבוּר כִּי לִפְעָמִים יִהְיֶה הַמַּעֲשֵׂר הַרְבֵּה, כִּי יְבָרֶכְךָ הַשֵּׁם, וְהַדֶּרֶךְ יִהְיֶה רַב מִמֶּנּוּ, וְטוֹב לִפְדּוֹתוֹ בְּכֶסֶף וּלְהַעֲלוֹת שָׁם כֶּסֶף הַפִּדְיוֹן. וְלֹא הִזְכִּיר הַחֹמֶשׁ, שֶׁכְּבָר הֻזְכַּר. וְטַעַם הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, וְכָל הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה, כַּאֲשֶׁר אָמַר מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ, וְטַעְמוֹ הַיֹּצֵא מִן הַשָּׂדֶה. וְאֵין הַכַּוָּנָה בְּכָל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ, שֶׁיְּעַשֵּׂר כָּל הַתְּבוּאָה מִכָּל אֲשֶׁר זָרַע וְלֹא כָּל הַיּוֹצֵא מִן הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. אֲבָל טַעַם הַכָּתוּב שֶׁיְּעַשֵּׂר בַּמִּינִים הַמְחֻיָּבִים בְּמַעֲשֵׂר כָּל תְּבוּאָתוֹ וְכָל הַיֹּצֵא בָּהֶן מִן הַשָּׂדֶה, יַזְהִיר שֶׁלֹּא יְעַשֵּׂר מִן הַבָּא בְּיָדוֹ מֵהֶם הַמִּקְצָת וְיִפְטֹר לוֹ הַמִּקְצָת, אֲבָל יְעַשֵּׂר בֵּין הַמִּדּוֹת שֶׁזָּרַע בֵּין הַנִּתְוַסֵּף עֲלֵיהֶם הַכֹּל בֶּאֱמוּנָה. וְאַחַר כָּךְ דברים י"ד:כ"ג הִזְכִּיר הַמִּינִים הַמְחֻיָּבִים לְהִתְעַשֵּׂר, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וְכֵן יַזְכִּיר בְּכָל מָקוֹם דברים י"ב:י"ז לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְגוֹ', וְכֵן אָמַר בְּפָרָשַׁת מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה במדבר יח יב כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה', כִּי אֵלּוּ בִּלְבַד הֵם הַחַיָּבִים בִּתְרוּמָה וּבְמַעַשְׂרוֹת מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן מָה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ויקרא כז ל וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא, לֹא יְצַוֶּה שֶׁיְּעַשֵּׂר כָּל זֶרַע הָאָרֶץ וְכָל פְּרִי הָעֵץ, אֲבָל טַעְמוֹ כָּל אֲשֶׁר תְּעַשֵּׂר מִזֶּרַע הָאָרֶץ, שֶׁהוּא דָּגָן, וּמִפְּרִי הָעֵץ, שֶׁהוּא תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר, יִהְיֶה לַה'. וְכַלָּשׁוֹן הַזֶּה כָּתַב רַשִׁ"י שם, מִזֶּרַע הָאָרֶץ, דָּגָן, וּפְרִי הָעֵץ, תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וִיקַצֵּר הַכָּתוּב שָׁם, כִּי אֵינֶנּוּ מְקוֹם הַמִּצְוָה לְחַיֵּב שֶׁיְּעַשֵּׂר, אֲבָל הוּא מִצְוָה שֶׁיִּהְיֶה הַמַּעֲשֵׂר קֹדֶשׁ לַה' עַד שֶׁיִּפָּדֶה בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. אֲבָל הַמִּצְוָה בַּתְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת בְּכָל מָקוֹם הֵן דָּגָן תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וּפֵרוּשׁ דָּגָן בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ חֲמֵשֶׁת הַמִּינִין הַיְּדוּעִין בַּתְּבוּאָה. וּפֵרוּשׁ תִּירוֹשׁ הַיַּיִן הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר יָשִׁיקוּ הַיְקָבִים. וְיִצְהָר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר בָּהֶן. וְאֵין מִין אַחֵר בְּכָל הַזְּרָעִין וּבְכָל פֵּרוֹת הָאִילָן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה כְּלָל, לֹא בִּתְרוּמוֹת וְלֹא בְּמַעַשְׂרוֹת. וְיֵשׁ בָּרָיְתוֹת שְׁנוּיוֹת בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים בחקותי פרק יב ט וּבְסִפְרֵי ראה קה לְאַסְמַכְתּוֹת, וְהֵן מֻטְעוֹת, אֲבָל הַדָּבָר הַמִּתְבָּאֵר בַּגְּמָרָא מִן הַתַּלְמוּד הַבַּבְלִי ברכות לו וְהַיְּרוּשַׁלְמִי חלה פ"ד ה"ד וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא כָּךְ הוּא, שֶׁאֲפִלּוּ זֵיתִים וַעֲנָבִים מַעֲשֵׂר שֶׁלָּהֶם אֵינוֹ מִן הַתּוֹרָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר. וְתִהְיֶה בָּזֶה נִזְהָר, שֶׁכְּבָר טָעוּ בּוֹ מִגְּדוֹלֵי הַמְּחַבְּרִים עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א. וְטַעַם שָׁנָה שָׁנָה, שֶׁיְּעַשֵּׂר אוֹתוֹ שְׁתֵּי שָׁנִים זוֹ אַחַר זוֹ, כֵּן קַבָּלַת רַבּוֹתֵינוּ ר"ה יב. וְאַחַר כָּךְ דברים י"ד:כ"ח פֵּרֵשׁ כִּי מִקְצֵה הַשָּׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא מַעֲשֵׂר תְּבוּאָתְךָ שֶׁל הַשָּׁנָה הַהִיא וְתַאֲכִילֵהוּ לָעֲנִיִּים, לוֹמַר כִּי הַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית שֶׁל מַעְשַׂר עָנִי הוּא. וְאָמַר תּוֹצִיא וְגוֹ' וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ, לְלַמֵּד עַל הַבִּעוּר, וְשׁוּב יְבָאֵר אוֹתוֹ בְּפָרָשַׁת כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר דברים כ"ו:י"ב. וּמִדְרַשׁ חֲכָמִים בתנחומא ראה יח בִּלְשׁוֹן עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר, עַשֵּׂר שֶׁלֹּא תִּתְחַסֵּר, רֶמֶז לִמְפָרְשֵׁי יַמִּים לְהוֹצִיא אֶחָד מֵעֲשָׂרָה לַעֲמֵלֵי תּוֹרָה:

« רש"י על ויקרא כ״ז:כ״ו רש"י על ויקרא כ״ז:כ״ח »