רש"י על ויקרא כ״ב:ה׳

« רש"י על ויקרא כ״ב:ד׳ רש"י על ויקרא כ״ב:ו׳ »

5 שפתי חכמים פתח ↗

בכעדשה. דאל"כ לא לכתוב אלא איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא ואשר יטמא לו ל"ל אלא דלא תימא דוקא נוגע בשרץ שלם:

5 דברי דוד פתח ↗

בכל שרץ אשר יטמא לו, כשיעור הראוי לטמא בכעדשה קשה ממ"נ אם פשוט שבכעדשה הוא שיעור לטומאה מה צריך רבוי, ואם אינו פשוט, אכתי לא נדע מהו השיעור לטומאה. וי"ל דאמרינן אח"כ דמטמא אחרים הנוגעים בהם ולזה צריך רבוי ביש שיעור כעדשה, דל"ת דלא מטמא אחרים אלא בנגע בשרץ שלם אבל בשיעור כעדשה לחוד אין מטמא הנוגעים אלא הוא עצמן טמא:

6 שפתי חכמים פתח ↗

באחד מן הטמאים הללו. ר"ל דהל"ל נפש אשר תגע בהם:

7 שפתי חכמים פתח ↗

בתרומה. פירוש האי מן הקדשים ולא כל הקדשים דמשמע מקצת קדשים בקדשי תרומה מיירי:

7 ברטנורא על התורה פתח ↗

ואחר יאכל מן הקדשים בתרומה הכתו' מדבר שמותר לאכלה בהערב שמש קשה מנא לו י"ל מדכתי' בתריה כי לחמו הוא והיינו תרומה שהיא לחם ומה שאמ' מותר לאכלה בהערב שמש. קשה מנא לו י"ל כדאמרינן בכמה מקומות העריב שמשו אוכל בתרומה דנפקא לן הנך אילי מדכתיב תלת קראי חד לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הוי מעשר כשטבל ועלה אוכל במעשר וכתו' אחד אומ' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים דהיינו תרומה וכתו' אחר אומר וכפר עליה הכהן וטהרה דהוי כפרתו אוכל בקדשים הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים דתרומה עדיפא ממעשר שחייב עליה משום מתה וחומש ואין לה פדיון ואסורה לזרים וקדשים עדיפי מן התרומה שכן חייבין עליה משום פגול נותר וקרבן ומעילה ואסורין לאונן הכי איתמ' שם במסכת יבמות:

7 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה מן הקדשים, ולא כל הקדשים. ע"כ. כלומר מדובר בתרומה שמותר לאכלה מיד בהערב שמש כמצויין בדיבור הקודם, ולא בקדשי מזבח. דהיינו: זב, זבה ויולדת שהעריב שמשם מותרים באכילת תרומה, אבל אסורים באכילת קדשי מזבח כל עוד לא הקריבו את קרבנם. לפיכך נאמר "מן הקדשים" ולא כולם. רש"י כאן קיצר מאוד. פ' אמור תשס"ה

8 שפתי חכמים פתח ↗

לענין הטומאה. דק"ל הא כבר כתיב נבילה וטרפה לא יאכל. והא דקאמר לענין טומאה הזהיר וכו' פירוש לא שבא להזהיר על אכילתה אלא רק לעניין הטומאה לומר שאם אכל וכו' ומה שאמר אלא טומאת אכילה בבית הבליעה עיין לעיל בפרשת אחרי מות בפסוק אשר תאכל נבלה:

8 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ יֹאמַר שֶׁיִּזָּהֵר מֵאֲכִילַת נְבֵלָה וּטְרֵפָה, שֶׁלֹּא יִטְמָא בָהּ וְיִצְטָרֵךְ לְהִנָּזֵר מִן הַקֳּדָשִׁים, וְלֹא יֹאכַל בָּהֶם עַד שֶׁיִּרְחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר. וְהַטַּעַם בַּעֲבוּר שֶׁהִזְכִּיר טֻמְאַת הָאָדָם לְכָל טֻמְאוֹתָיו, כִּי הִזְכִּיר הַצָּרַעַת וְהַזּוֹב שֶׁיִּכְלֹל הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה, וְטֻמְאַת הַמֵּת וְשִׁכְבַת הַזֶּרַע וְהַשֶּׁרֶץ, חָזַר לְהַזְהִיר מִן הַקֳּדָשִׁים בְּטֻמְאַת הַנְּבֵלוֹת, וְהִזְהִיר בָּהֶם דֶּרֶךְ הַתְרָאָה בַּאֲכִילָתָן. וְהַטַּעַם כִּי בַּעֲבוּר שֶׁנֶּפֶשׁ הָאָדָם קָצָה בַּאֲכִילַת הַשְּׁרָצִים וְלֹא תָּקֹץ בִּנְבֵלָה וּטְרֵפָה, הִזְהִיר עַל הַטֻּמְאָה בַּהוֹוֶה. וְהַטְּרֵפָה הַנִּזְכֶּרֶת כָּאן טְרֵפַת הָאֲרִי וְהַדֹּב שֶׁהֵמִית אוֹתָהּ בַּשָּׂדֶה, כִּי מֵחַיִּים לֹא תְּטַמֵּא, כִּי מֵעֵת שֶׁתִּטָּרֵף הַבְּהֵמָה מִן הָאֲרִי תִּקָּרֵא טְרֵפָה, בֵּין מֵחַיִּים בֵּין לְאַחַר מִיתָה. וְהִנֵּה הִזְכִּיר כָּאן כָּל הַטֻּמְאוֹת כֻּלָּן, כִּי הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה אַחַר שֶׁאָמַר שֶׁאֵין לָהּ שְׁחִיטָה, כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי בְּסֵדֶר וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי רמב"ן על ויקרא י"א:כ"ד, הִנֵּה הִיא בִּכְלַל נְבֵלָה, וְזֶה דֶּרֶךְ פְּשׁוּטוֹ. וּמִדְרָשׁוֹ ת"כ פרק ד יב יג גַּם כֵּן לְעִנְיַן הַקֳּדָשִׁים בְּטֻמְאָה הִזְהִיר כָּאן, וּבְנִבְלַת עוֹף טָהוֹר הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁאֵין לָהּ טֻמְאַת מַגָּע וּמַשָּׂא אֶלָּא טֻמְאַת בֵּית הַבְּלִיעָה, וַאֲסָרוֹ לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים. וְצָרִיךְ לוֹמַר "וּטְרֵפָה", מִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ טְרֵפָה, יָצָא נִבְלַת עוֹף טָמֵא שֶׁאֵין בְּמִינוֹ טְרֵפָה, כִּלְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"ב:ח', וְטֻמְאַת שְׁאָר נְבֵלוֹת רִבּוּ אוֹתָהּ בְּת"כ פרק ד ד "אֲשֶׁר יִגַּע בְּשֶׁרֶץ" ויקרא כ"ב:ה', אֵין לִי אֶלָּא הַשֶּׁרֶץ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַנְּבֵלָה, תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּכָל":

8 דברי דוד פתח ↗

נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה, לענין הטומאה הזהיר כאן. הרא"ם פירש דאי לענין אכילה פשיטא מי גרע מישראל. ואין זה הוכחה דביחזקאל נאמר ג"כ בכהנים נבלה וטרפה לא יאכל ומפרשינן בגמרא דהו"א דכהנים מותרים בנבלה וטרפה הואיל ואשתרי מליקה גבייהו קמ"ל, וא"כ ה"נ נימא כן דהרבה דינים שנזכרו שם ביחזקאל מה שנזכרו בתורה, אלא עיקר הוכחת רש"י כאן מדכתיב לטמאה בה שהוא מיותר אלא דמורה דלא מיירי כאן אלא לטומאה בלבד:

5 בכל שרץ אשר יטמא לו. בְּשִׁעוּר הָרָאוּי לְטַמֵּא — בְּכָעֲדָשָׁה חגיגה י"א:

6 או באדם. בְּמֵת:

7 אשר יטמא לו. בְּשִׁעוּרוֹ לְטַמֵּא וְזֶהוּ כַּזַּיִת אהלות פ"ב:

8 לכל טמאתו. לְרַבּוֹת נוֹגֵעַ בְּזָב וְזָבָה נִדָּה וְיוֹלֶדֶת:

5 מזרחי פתח ↗

בכל שרץ אשר יטמא לו בשיעור הראוי לטמ' בכעדשה. כדתניא בת"כ אשר יטמא לו לרבות את השעורין דהיינו אם נגע בכזית מן המת או מן הנבלה ובכעדש' מן השרץ אסור לאכול בקדשי' דלא תימא דוקא הנונע במת כשהוא שלם ובנבלה כשהוא שלם ובשרץ כשהוא שלם אז אסור לאכול בקדשים אבל הנוגע בכזית מן המת או מן הנבלה ובכעדשה מן השרץ אף על פי שהוא טמא אינו אסור באכילת קדשים תלמוד לומר אשר יטמא לו אפילו כשיעור המטמא לו דהיינו בכזית מן המת או מן הנבלה ובכעדשה מן השרץ אם נגע בהן אסור לאכול קדשים ואם תאמר מהיכן למדו לומר זה אי מייתורא דקרא מדהוה ליה למכתב או איש אשר יגע בכל שרץ ותו לא וכתב אשר יטמא לו לרבות את השעורין דילמא לאו לשעור הוא דאתא אלא לומר לך באי זה שרץ אמרתי באחד משמונה שרצים האמורים בתורה שהם החולד והעכבר והצב והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת שהנוגע בהם במותם יטמא ולא בשאר שרצים יש לומר אי משום הא לא צריך קרא דמסתמא באותן שמנה שרצים קמיירי דאי בשאר שרצים למה הוא אסור באכילת קדשים הא לית בהו טומאה כל עיקר ועוד דבר הלמד מענינו היא במה הכתוב מדבר בטמא נפש ובטומאת שכבת זרע שהם טמאים אף שרץ בטמאים קמיירי:

5 גור אריה פתח ↗

כשיעור הראוי לטמא בכעדשה. רצונו לומר, שלא תאמר אפילו בפחות מכשעור נמי מטמא. ובתורת כהנים איתא שם "אשר יטמא לו" 'לרבות השיעורים'. אבל ליכא למימר דהאי "אשר יטמא לו" דכתיב רצונו לומר דוקא ח' שרצים האמורים בפרשת שמיני, לאפוקי אחריני שאינם מטמאים, זה אינו, דודאי כיון דאין שרצים מטמאין רק הני, פשיטא בהני שמנה שרצים איירי קרא כ"ה ברא"ם:

6 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה נפש אשר תגע בו, באחד מן הטמאים הללו. ע"כ. כלומר מי שנגע בטמא מת, שרץ, זב, זבה, נידה או יולדת. כל אלו צריכים טבילה, ולאחריה אסורים באכילת תרומה עד הערב. וראה "שפתי חכמים" אות א: רצונו לומר דהווה ליה למימר 'נפש אשר תגע בהם'. פ' אמור תשנ"ו

7 מזרחי פתח ↗

ואחר יאכל מן הקדשי' נדרש ביבמו' בתרומ' שמות' לאוכלה בהערב שמש מן הקדשים ולא כל הקדשים. פי' האי דכתיב מן הקדשים דמשמע מקצתן ולא כלן בקדשי תרומה קמיירי דהא תלתא קראי כתיבי כתי' לא יאכל מן הקדשי' כי אם רחץ בשרו במי' הא רחץ טהו' וכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים וכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה כאן לקדשים פירוש האי דכתיב אם רחץ בשרו במים דמשמע דבטבילה לחודה טהור למעשר קמיירי דכתיב ביה נפש אי זהו דבר ששוה בכל נפש הוי אומר זה מעשר נשארו שני מקראות חד לתרומ' והוא מה שכתוב בו ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים דמשמע דבעי הערב שמש וחד לקדשים והוא מה שכתוב בו וכפר עליה הכהן וטהרה דמשמע דכל עוד שלא הביא כפרתו אינו אוכל וליכא למימר אימא איפכא דקרא דכתיב ביה ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים מיירי בקדשים וקרא דכתיב ביה וכפר עליה הכהן וטהרה מיירי בתרומה דמדכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה כל עוד שלא הביאה כפרתה ואס"ד דקרא דשרי למיכל מאורתא בקדשים קמיירי קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא שמע מינה קרא דובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים בתרומה קמיירי ואם תאמר אי בתרומה קמיירי למה לי תיפוק לי מקרא דבכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה דאוקימנא בתרומה קמיירי ואזהרה לאכול היא כדלעיל כבר תרצו בפרק הערל תלת' קראי בתרומה למה לי צריכי דאי מעד אשר יטהר דכתיב לעיל מיניה איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב ודרשו רז"ל אי זהו דבר ששוה בזרעו של אהרן בזכרים ובנקבות הוי אומר זו תרומה לא הוה ידענא במאי אי בטבילה או בהערב שמש כתב רחמנא ובא השמש וטהר ואי כתב ובא השמש ה"א דלאו בר כפרה אבל דבר כפרה אימא עד דמייתי כפר' כתב רחמנא עד מלאת:

7 גור אריה פתח ↗

ולא כל קדשים. פירוש, דקדשים לא סגי להו בהערב שמש עד דמביא למחר כפרתו – אם הוא טמא שצריך להביא קרבן, כמו זב וזבה ויולדת אסור לאכול בקדשים עד דמביא קרבן, דכתיב בפרשת תזריע לעיל יב, ח "וכפר עליה הכהן וטהרה", מכלל דהיתה טמאה עד הבאת הקרבן שלה רש"י שם ז, וכאן כתיב "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים", אלא דכאן איירי במקצת קדשים, דהוא תרומה דמותר בהערב שמש, אבל קדשים – עד שיביא קרבן יבמות עד ע"ב. ואיפכא ליכא למימר – דתרומה לא יאכל עד שמביא קרבן כפרתו, וקדשים יאכל בהערב שמש, דזה אינו, דכתיב "וכפר עליה הכהן וטהרה", מכלל דעד השתא – היינו עד הבאת הקרבן – טמא מקרי, וכתיב לעיל ז, יט "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וגומר", בפרק הערל יבמות עד ע"ב כך מפורש:ואף על גב דהשתא תרי קראי בתרומה; חדא, קרא דלעיל ר' יב, ד "בכל קדש לא תגע עד מלאת ימי טהרה", והכא כתיב "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים", הרי אמרו שם יבמות ריש עה. 'שלשה קראי בתרומה'; הנך תרתי, ועוד קרא שלפני זה פסוק ד "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר", ומתרץ התם, אי כתב "אשר יטהר", לא הוי ידעינן במאי היא טהרתו, אם בטבילה או בהערב שמש, כתב "ובא השמש וטהר". ואי כתב "ובא השמש וטהר", הוה אמינא היכי דלאו בר כפרה הוא, אבל היכי דהוא בר כפרה צריך לאתויי קרבן ואחר כך יהיה מותר בתרומה, כתיב קרא דלעיל "עד מלאת ימי טהרה", דאף בזה לא צריך להמתין עד שיביא קרבן טהרתו:

8 גור אריה פתח ↗

שאם אכל נבלת עוף טהור כו'. דוקא נבילת עוף טהור, ולא נבילת בהמה, שכן דרשו תו"כ כאן מדכתוב "לא יאכל לטמאה בה", מי שאין לו טומאה רק זאת, דהיינו בבית הבליעה, והיינו נבילת עוף טהור, דהא נבילת בהמה יש לה טומאת מגע ומשא לעיל יא, לט-מ. ולפיכך אמר כאן 'שאין לה טומאת מגע ומשא', כלומר קרא איירי בנבילת עוף טהור, דהא כתיב "לא יאכל לטמאה בה", משמע שאין לה טומאה רק בבית הבליעה, ואין לה טומאת מגע ומשא, לאפוקי נבילת בהמה יש לה טומאת מגע ומשא. אבל מהא ליכא להוכיח דאיירי בנבילת עוף טהור, שהרי נבילת בהמה אינה מטמאה בבית הבליעה, דזה לא למדנו רק אחר שידענו דנבילת עוף אינו מטמא במשא, דאם לא כן מנא לן שאין הכתוב מדבר בבהמה, דלמא קרא איירי בבהמה, אלא מפני שכתוב "לטמאה בה", כלומר טומאה זאת דוקא יש בה, ולא טומאה אחרת, ואילו בנבילה יש טומאה אחרת. אבל בעוף, כיון שנוכל לומר שאין בה אלא טומאה זאת, דהיינו בית הבליעה, מוקמינן קרא בנבילת עוף טמא טהור:

8 משכיל לדוד פתח ↗

נבלה וכו׳ לענין הטומאה וכו׳. דק״ל אטו טהורים הוא דלא אכלי נבלה וטרפה הא טמאים אכלי לכך פירש דלא איירי הכא לענין איסור אלא לענין טומאה וכו׳:

8 רש"י על ויקרא פתח ↗

אשר תאכל נבלה וטרפה. בְּנִבְלַת עוֹף טָהוֹר דִּבֵּר הַכָּתוּב, שֶׁאֵין לָהּ טֻמְאָה אֶלָּא בְשָׁעָה שֶׁנִּבְלַעַת בְּבֵית הַבְּלִיעָה, וְלִמֶּדְךָ כָּאן שֶׁמְּטַמְּאָה בַאֲכִילָתָהּ וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה בְמַגָּע; וּטְרֵפָה הָאֲמוּרָה כָּאן לֹא נִכְתַּב אֶלָּא לִדְרֹשׁ, וְכֵן שָׁנִינוּ: יָכוֹל תְּהֵא נִבְלַת עוֹף טָמֵא מְטַמְּאָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה, תַּ"ל טְרֵפָה — מִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ טְרֵפָה, יָצָא עוֹף טָמֵא שֶׁאֵין בְּמִינוֹ טְרֵפָה ספרא; זבחים ע':

« רש"י על ויקרא כ״ב:ד׳ רש"י על ויקרא כ״ב:ו׳ »