רש"י על ויקרא כ״ב:ל״א

« רש"י על ויקרא כ״ב:ל׳ רש"י על ויקרא כ״ב:ל״ב »

31 שפתי חכמים פתח ↗

זו המשנה. ר"ל ששונה ושומר כל המצות בלב ואח"כ ועשיתם מה ששמור בלב כי לעולם הפעולה אחר המחשבה דהיינו השמירה בלב:

31 מזרחי פתח ↗

ושמרתם זו משנה. בת"כ כי השמירה היא בלב כמו ואביו שמר את הדבר כאילו אמר תלמדו מצותי כדי שיהיו שמורים בלבבכם ולכן אחריו ועשיתם אותם שיתקיימו בפועל השמור בלבבם מהמצות כי העשייה לעולם הוא מורה על הפועל:

31 משכיל לדוד פתח ↗

ושמרתם זו המשנה וקרי לה שמירה כי עיקר המשנה צריך שתהיה על מנת לשמור ולעשות:

32 שפתי חכמים פתח ↗

לעבור. ר"ל מי שרוצה להעבירך על הדת אל תשמע לו לעבור על דברי:

32 ברטנורא על התורה פתח ↗

ונקדשתי בתוך בני ישראל יכול ביחיד ת"ל בתוך בני ישראל פירו' דאתיא תוך תוך מעדה כתי' התם הבדלו מתוך העדה הזאת ועדה היינו עשרה כדכתי' עד מתי לעדה הרעה הזאת דהיינו מרגלים והם היו י"ב צא מהם יהושע וכלב בשארו י' וקרי ליה עדה וכתי' הכא תוך מה תוך האמור להלן עדה אף תוך האמור כאן עדה ולא חשש רש"י להביא החולקים הכתובי' על דין זה לפי שדין זה שוה בכל המצות כולן שביחיד יעבור ואל יהרג אבל ברבים יהרג ואל יעבור משום האי קרא דונקדשתי אבל בג' מצות דהיינו ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים לא שנא ביחיד ולא שנא בצבור שיהרג ואל יעבור.

32 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

443 אודות שכפי יחס האדם אל ה', כך הוא יחס ה' אל האדם, כן כתב בבאר הגולה באר הרביעי תפט., וז"ל: "כי השם יתברך נמצא אל האדם כמו שהאדם נמצא אצל השם יתברך, ואם האדם מעיין בתפלתו ואינו פונה מן השם יתברך, כך השם יתברך נמצא אליו גם כן לגמרי". וכן כתב לגבי אמונה בנתיב האמונה ס"פ ב א, ריב:, וז"ל: "כי עיקר האמונה שהוא מאמין בו יתברך שבכוחו כל, ולכך הוא מאמין בו יתברך. ובשביל זה, כאשר הגיע הזמן שהוא יתברך יתן הטוב לעת"ל, אז יתן לו כפי מה שהוא היה מאמין בו, שכך גדול כוחו ויכולתו. אבל כאשר אינו מאמין בו, כאילו ממעט כוחו ויכולתו. ומפני כך לעתיד כאשר יגיע הזמן שיהיה השם יתברך מראה כוחו ויכולתו, לא יהיה נודע לו רק כפי האמונה שהיה מאמין". וכן כתב לגבי בטחון בנתיב הבטחון ר"פ א ב, רלא., וז"ל: "כי כאשר בוטח בו יתברך... אז יעשה הש"י בקשתו... אבל כאשר האדם יחרד, מורה על מעוט בטחון אשר יש לו בו יתברך, ודבר זה יתן אליו מוקש... כי כאשר יחרד מורה כי אין לו בטחון כלל, ודבר זה מוקש אליו" הובא בחלקו למעלה פ"ג הערה 1617. וכן מצינו במיוחד ביחס לנסים, ש"כל המוסר עצמו על מנת הנס, אין עושין לו נס" רש"י ויקרא כב, לב, אך המוסר עצמו על מנת למות, עושין לו נס. ובביאור הדבר כתב שם בגו"א אות לח, וז"ל: "טעם דבר זה ידוע, כי כאשר מוסר עצמו על מנת שאין עושין לו נס נקרא 'קדוש' בעצמו, כמו שיצחק נעקד על גבי המזבח בראשית כב, ט ונתקדש, גם כן זה מתקדש, שהרי כבר מסר עצמו על קדושת שמו. וכיון שהוא כבר נעשה קדוש, הקב"ה עושה לו נס, כי הנס הוא גם כן קדושה לשמו יתברך, והוא ידוע מסוד הניסים. כלל הדבר, שהאדם אשר אין שוקל חיות העולם נגד קדושת שמו יתברך, והוא מוסר עצמו למיתה להסתלק מן העולם על ידי קדושת שמו יתעלה, הוא קדוש, ובשביל שהוא קדוש הוא נבדל מן העולם, והוא דוחה גם כן מנהג העולם וטבעו והנהגתו, ועושה לו נס, שהוא למעלה מן העולם" ראה למעלה הערות 222, 402, ולהלן הערות 512, 594. לכך הואיל ואברהם נהג כלפי ה' מעבר לטבע ומנהגו של עולם, גם ה' נהג עמו בהנהגה מקבילה, שהיא הנהגה נסית.

31 ושמרתם. זוֹ הַמִּשְׁנָה:

32 ועשיתם. זֶה הַמַּעֲשֶׂה ספרא:

31 מראי מקומות הערות וציונים על תורה אור פתח ↗

שמור זו משנה: ת"כ אמור ט, ב הובא ברש"י ויקרא כב, לא. דברים ד, ו. ספרי ראה פנ"ט.

31 ברטנורא על התורה פתח ↗

ושמרתם זו משנה קשה מנא ליה י"ל מדכתי' כי נעים כי תשמרם בבטנך איזהו דבר השמור בבטנו של אדם הוי אומ' זה לימוד:

31 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על נתיבות עולם פתח ↗

29 כן פירש רש"י במשלי שם: "הון מהבל ימעט - עושה גרסתו חבילות חבילות, ימעט, שישתכח ממנו מעט מעט". אך המהר"ל תולה זאת בכך שרבוי של תורה הוא ללא נושא שיוכל המקבל לשאת. וכן ביאר בגו"א ויקרא פכ"ב אות לז מדוע נאמר לשון שמירה על המשניות רש"י ויקרא כב, לא "'ושמרתם' זו המשנה", וז"ל: "טעם הדבר שהמשנה נקרא 'שמירה', מפני שהמשנה היא עיקרים, כללי דברי התורה באיזה ענין הם, לא כמו התלמוד שהוא המשא ומתן של הלכה, לא נקרא זה שמירה, רק המשנה, שהוא גדר המצוה וציורה, זה נקרא שמירה, לפי שציור הדברים הוא שומר אצלו, ויש לו נושא בשכלו. אבל בתלמוד, מפני שהוא התחכמות השכל מה שמוסיף חכמה, אין לו נושא, רק ציור הדבר יש לו נושא. ולפיכך המשנה, שהוא ציור המצוה, יש לו שמירה", ושם הערה 159.

32 גור אריה פתח ↗

שכל המוסר עצמו לעשות לו נס כו'. וטעם דבר זה ידוע, כי כאשר מוסר עצמו על מנת שאין עושין לו נס נקרא 'קדוש' בעצמו, כמו שיצחק נעקד על גבי המזבח בראשית כב, ט ונתקדש, גם כן זה מתקדש, שהרי כבר מסר עצמו על קדושת שמו. וכיון שהוא כבר נעשה קדוש, הקב"ה עושה לו נס, כי הנס הוא גם כן קדושה לשמו יתברך, והוא ידוע מסוד הניסים. כלל הדבר, שהאדם אשר אין שוקל חיות העולם נגד קדושת שמו יתברך, והוא מוסר עצמו למיתה להסתלק מן העולם על ידי קדושת שמו יתעלה, הוא קדוש, ובשביל שהוא קדוש הוא נבדל מן העולם, והוא דוחה גם כן מנהג העולם וטבעו והנהגתו, ועושה לו נס, שהוא למעלה מן העולם:

32 דברי דוד פתח ↗

ולא תחללו כו' מה ת"ל ונקדשתי. נראה פירושו דלכאורה הך ונקדשתי הוא מחובר להקודם לו דהיינו ולא יחללו וה"ק שאם תהיו נזהרים שלא יבאו לידי חילול אז ונקדשתי כו'. דע"ז מקשה ל"ל ונקדשתי, וכ"ת דזהו מעלה היותר גדולה א"כ היה לו לומר ונקדשתי לחוד, ע"כ פירש דהך ונקדשתי הוא מאמר בפני עצמו ומצות עשה היא שימסור נפשו על קידוהשם, וע"ז קשה ל"ל בתוך בני ישראל בשלמא אי קאי אדסמיך ליה כמו שאמרנו תחילה אתא שפיר דאמר שהקדושה תהיה בתוך בני ישראל, דכשישראל אינם זכאים אז הוה הקדושה למעלה ומסתלקת, מן בני ישראל, וההיפך אם יהיו ישראל זכאים הוה הקדושה בתוך בני ישראל, אבל עכשיו שהוא מצות עשה לא שייך פירוש זה, מש"ה כתב דקמ"ל דדוקא שלא ביחיד ואח"כ הוקשה לו כיון שהמוסר נפשו על קידוש השם הזכות מגין עליו והוא ניצול א"כ ציווי למה לי ע"ז שמרצון טוב יעשה האדם כן, ותירץ שהמוסר נפשו צריך שיחשוב בלבו אפילו לא יהיה ניצול הוא מוסר נפשו ועל זה צריך אזהרה:

32 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

206 יש להבין, מדוע שינה בלשונו, דמקודם כינה זאת "כבוד שמו" "שתעשה בשביל כבוד שמו להציל אותם", ועתה מכנה זאת "קדוש שמו". זאת ועוד, דבשלמא "קדוש שמו" יש כאשר ישראל מוסרים נפשם למיתה על קדוש שמו כמו שכתב לפני ציון 203 "נותנים עצמם למיתה על קדוש שמו", אך מהו "קדוש שמו" כאשר ישראל ניצולים ממיתה. ונראה לומר ש"קדוש שמו" כאן מוסב על מסירות הנפש של אסתר, שכאשר אסתר תהיה מוכנה להסתכן ולמסור נפשה בעד הצלת ישראל, זה יחשב ל"קדוש שמו" על ידה. והטעם שעבר לדבר על "קדוש שמו", כי בא להורות באצבע על הסייעתא דשמיא המיוחדת שתהיה לאסתר מפאת שהיא מוסרת נפשה על קידוש השם, וכפי שביאר בגו"א ויקרא פכ"ב אות לח את דברי רש"י ויקרא כב, לב שכתב "מסור עצמך וקדש שמי... וכשהוא מוסר עצמו ימסור על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס", וכלשונו: "טעם דבר זה ידוע, כי כאשר מוסר עצמו על מנת שאין עושין לו נס נקרא 'קדוש' בעצמו, כמו שיצחק נעקד על גבי המזבח בראשית כב, ט ונתקדש, גם כן זה מתקדש, שהרי כבר מסר עצמו על קדושת שמו. וכיון שהוא כבר נעשה קדוש, הקב"ה עושה לו נס, כי הנס הוא גם כן קדושה לשמו יתברך, והוא ידוע מסוד הניסים. כלל הדבר, שהאדם אשר אין שוקל חיות העולם נגד קדושת שמו יתברך, והוא מוסר עצמו למיתה להסתלק מן העולם על ידי קדושת שמו יתעלה, הוא קדוש, ובשביל שהוא קדוש הוא נבדל מן העולם, והוא דוחה גם כן מנהג העולם וטבעו והנהגתו, ועושה לו נס, שהוא למעלה מן העולם" ראה למעלה בפתיחה הערה 225.

« רש"י על ויקרא כ״ב:ל׳ רש"י על ויקרא כ״ב:ל״ב »