רש"י על ויקרא כ״א:א׳

« רש"י על ויקרא כ׳:כ״ז רש"י על ויקרא כ״א:ב׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

אמור ואמרת. דלא היה לו לכתוב אלא אמור אל הכהנים, אלא אמור להזהיר את עצמן, ואמרת אליהם להזהיר הגדולים על הקטנים. וא"ת למה לא מתרץ רש"י נמי דבר ואמרת דכתיב בפרשת קדושים. וי"ל דדבור הוי כלל ולא מפרש מהו הדבור, ואמרת הוי פרט, ר"ל דבר זה אמור להם, אבל הכא גבי אמור הוא פרט קשה לרש"י למה לי ב' פרטים:

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים פירש להזהיר גדולים שלא יטמאו בידים כדדרשינן מלא תאכלום קרינא ביה תאכילום ואין לפרש להזהיר גדולים שימנעו קטנים מלטמא דהא קי"ל קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו:

1 משכיל לדוד פתח ↗

פירש״י ז״ל אמר ואמרת להזהיר וכו׳. לכאורה משמע דר״ל דאע״ג דבשלמא בכל איסורין שבתורה קי״ל קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין להפרישו שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות ולכך מפרשים מרבוייא דקרא שמצווים להזהיר ולהפריש קטניהם מליטמאות אבל ממ״ש רש״י בפ׳ אחרי מות גבי אזהרת דם כל נפש מכם להזהיר גדולים על הקטנים ש״מ דאין הפרש בין טומאת כהנים לשאר איסורין וגם הוא ז״ל סבר כמ״ש הרמב״ם והסמ״ג דאזהרה זו אינה אלא דלא לטמויינו בידים אבל אין מצווין להפרישם וכן הדין בכל האיסורין. והכי איתא בהדיא ביבמות פ׳ חרש ע״ש. וילפינן לכל שאר איסורין מתלתא דכתיב׳ בהו רבוייא במה הצד הנך תרתי דאמרן ושרצים דכתיב לאו יתירא לא תאכלום להזהיר וכו׳ כדאיתא התם בש״ס ולא הוו ג׳ כתובים הבאין כא׳ דלכ״ע אין מלמדין דכלהו צריכי כדאמרינן התם דמדם לחוד ליכא למילף דאיכא למיפרך שכן חייב כרת ובשרצים איכא למפרך שכן במשהו. ובטומאת כהנים שכן ריבה להם מצות. אמנם הק׳ הרא״ם ז״ל דלכתוב רחמנא דם וטומאה וליתו שרצים מינייהו דכי פרכת מה לדם שכן כרת טומאה תוכיח. וכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה וכו׳ דם יוכיח וחזר הדין וכו׳ הצד השוה שבהן שהן באזהרה וכו׳ ונלע״ד דכיון דבטומאה נמי איכא כרת כגון אם אכלו קדש או נכנסו למקדש א״כ איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת. והר״ב ק״א תי׳ בד״א ע״ע:

2 שפתי חכמים פתח ↗

אין שארו אלא אשתו. ר"ל שארו דכתיב הכא ועיין בתוספות י"ט פרק יש נוחלין וא"ת היה לו לכתוב הקרובה שהיא לשון נקיבה. ויש לומר דכל היכא דכתיב שאר היינו שאר בשר והוי כאלו כתיב שאר בשר, ובשר לשון זכר הוא לכך כתיב הקרוב בל' זכר: ד"ד קשה דא"כ היה לו לומר ולאמו בוי"ו כיון דשארו הוא מילי אחריתי ונראה דבאמת קאי שארו על אמו ואביו דבתרי' שהם שארו ובשרו אלא דק"ל ל"ל שארו כיון שמפורש אחריו למי יטמא, לזה אמרו שמרבה אשתו דזולת אשתו אין בנמצא שארו. וצריך טעם למה באמת לא זכר אשתו לחוד כמו שזכר לאמו ולאביו. נראה דלמדנו בזה דגם באשתו יש חילוק דהיינו ארוסה לא מטמא לה וה"ק רחמנא, אשתו שהוא דומה לאמו ולאביו הוא מטמא אבל לא ארוסה שאסור לטמא לה: כתב בספר פענח רזא דכאן אמר לאמו ולאביו ובכ"ג אמר לאביו ולאמו היינו בתרווייהו נקט ע"ד לא זו אף זו, דכאן בכהן הדיוט שיטמא להם אמר לא זו לאמו שהיא ודאית פשיטא שיטמא אלא אפי' לאביו שהוא ספק יטמא ובכ"ג שאינו מטמא אמר לא זו לאביו פשיטא שלא יטמא אלא אפילו לאמו לא יטמא:

2 מזרחי פתח ↗

אין שארו אלא אשתו. בתורת כהנים ופי' אין שארו האמור כאן אלא אשתו לא שמלת שאר בכל מקום הוא אשתו שהרי כתוב איש איש אל כל שאר בשרו וכולל כל הקרובים וכתיב באחות אביו שאר אביך היא ובאחות אמו שאר אמך היא ואין לעעון אם שארו זו היא אשתו היה ראוי להיות ולאמו בוי"ו כי מצאנו רבים שבאו בחסרון וי"ו ויהיה גם זה כמו הם אבל הרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אבלות אלו שאדם חייב להתאבל עליהם דין תורה אמו ואביו בנו ובתו ואתיו ואחותו מאביו ומדבריהם שיתאבל האיש על אשתו הנשואה וכתב עוד אשתו של כהן מעמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מד"ס עשאוה כמת מצוה שאין לו קוברין שכיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה ואלו היה פי' שארו אשתו היה מיטמא לה מן התורה ומתאבל עליה ולא מד"ס אלא עכ"ל שזה שאמרו אין שארו אלא אשתו אינו אלא דרך אסמכתא על דבריהם כמו ערובי תבשילין שהן מדבריהם ואסמכוה אקרא דזכור את יום השבת וכיוצא בהן הרבה אך יש לתמוה על דבריו ז"ל שאם אשתו הנשואה אינו מתאבל עליה אלא מד"ס א"כ הא דתניא כל האמור בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהם הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו ה"ל למיתני נמי אשתו הנשואה בהדייהו כיון שגם היא מד"ס ושמא יש לומר שבנוסחא שלו היה כתוב בה גם אשתו אבל הסמ"ג וההגהות המימוניות והטור הביאו הברייתא הזאת ואין בה אלא הוסיפו עליהן אחיו ואחותו מאמו ואחותו הנשואה בין מאביו בין מאמו ותו לא לכן נראה לי שהרמב"ם ז"ל סובר שכיון שהסמיכו את אשתו על שארו הכתוב בפרשת כהנים על דרך אסמכתא הרי היא בכלל כל האמור בפרשת כהנים ולפיכך לא הזכירוה בכלל הנוספים:

2 דברי דוד פתח ↗

כי אם לשארו, אין שארו אלא אשתו קשה דא"כ היה לו לומר ולאמו בוי"ו כיון דשארו הוא מילתא אחריתי, ונראה דבאמת קאי שארו על אמו ואביו דבתריה שהם שארו ובשרו, אלא דקשה ל"ל שארו כיון שמפורש אחריו למי יטמא לזה אמרו שמרבה אשתו, דזולתאשתו אין בנמצא שארו, וז"ש רש"י אין שארו אלא אשתו ולא אמר שארו זו אשתו אלא כדפרישית, שמכח הרבוי ילפינן אשתו דלא נוכל לאוקומי הרבוי אלא לאשתו וצריך טעם למה באמת לא זכר אשתו לחוד כמו שזכר לאמו ולאביו כו'. ונראה דלימדנו בזה דגם באשתו יש חילוק דהיינו ארוסה לא מטמא לה כדאיתא בגמרא פרק שנים אוחזין דף י"ח אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, וה"ק רחמנא אשתו שהוא דומה לאמו ואביו שאין קירוב אחר קירוב לאפוקי אשתו ארוסה הגם שהיא קרובה קצת לו מ"מ יש אחר כך קירוב טפי כשתנשא, ע"כ הוא אסור ליטמא לה:

3 שפתי חכמים פתח ↗

הארוסה. יש מקשין ואימא איפכא למעט הארוסה שלא יטמא לה. ויש לומר דאם כן לישתוק קרא ולא יכתוב הקרובה ואנו ידענו דארוסה ממועט מדכתיב אשר לא היתה דסתם הויה הוא קידושין ואם כן ממילא אנו יודעין דארוסה אסורה מלטמא לה, אלא על כרחך הקרובה לרבות בא שיטמא לה, ואשר לא היתה, פירוש למשכב הוא כדפירש רש"י בסמוך. וא"ת מנא ליה לרבות ארוסה, דלמא הא דכתיב הקרובה לרבות מוכת עץ הוא דאתא שלא תמעט מוכת עץ מדכתיב הבתולה ולא בעולה ואשר לא היתה בא למעט הארוסה. ויש לומר דאם כן לא לכתוב קרא לא הבתולה ולא הקרובה ואנא ידענא דמוכת עץ מותר לטמא, אלא על כרחך צריך לומר דהקרובה לרבות ארוסה הוא בא, ואשר לא היתה לאיש פירוש למשכב וממילא איתרבי מוכת עץ כיון דבלא משכב נעשית בעולה. ואין להקשות לישתוק קרא מבתולה ולא לכתוב נמי אשר לא היתה לאיש, אם כן הוה אמינא הקרובה למעט ארוסה הוא בא משום הכי הוצרך לכתוב אשר לא היתה לאיש כדפירש רש"י לעיל וממילא ילפינן נמי למוכת עץ: ג"א וד"ד וא"ת מ"ש גבי הקרובה אליו דאחותו דרשו לרבות הארוסה ואלו גבי שארו הקרוב אליו ממעטין הארוסה. בירושלמי נותן טעם דגבי ארוסתו דכל שלא ניסת היא בבית אביה ואחיה לכן ממעטין, אבל גבי אחותו הוה קרובה אליו עד הנשואין היא בבית אחיה דרשו לרבות:

3 משכיל לדוד פתח ↗

הקרובה לרבות וכו׳ הכי תניא בת״כ וקי״ל סתם ספרא ר״י ולשטתיה אזיל כדתניא בפרק הבא על יבמתו אחותו ארוסה ר״מ ור״י אומרים מיטמא לה רבי יוסי ור״ש אומרים אינו מטמא לה ואמרינן דטעמא דר״מ ור״י הקרובה לרבות את הארוסה דאכתי קרובה בבית אצל אחיה כל זמן שלא נשאת ור״י ור״ש סברי אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה הקרובה לרבות ארוסה שנתגרשה ופסקו הפוסקים כר׳ יוסי ור״ש ע׳ בהרמב״ם פ״ב מה׳ אבל וכן בדין דרבי יוסי נימוקו עמו. ומ״מ רש״י ז״ל נסיב לה אליבא דר״מ ור״י משום דמשמעות ל׳ המקרא באמרו הקרובה משמע כוותייהו דלדרשת ר״י ור״ש הול״ל שנתקרבה דהיינו אחר שנתרחקה ע״י אירוסין חזרה ונתקרבה ע״י הגירושין ודע דבין למר ובין למר אליו דכתיב בקרא מדרש לרבות את הבוגרת וה״ט דלא נקט רש״י הכא אלא הקרובה לרבות הארוסה ולא קאמר הקרובה אליו משום דאליו מיבעי לן לדרשה אחריתי ואלא מיהא מאחר שאינו מוכרח בפשט המקרא שתיק רב ורמוזה רמוזי במה שלא הזכיר תיבת אליו:

3 גור אריה פתח ↗

לרבות הארוסה. בפרק הבא על יבמתו יבמות ס.. דלא תימא "אשר לא היתה לאיש" כתיב, דמשמע לשון הויה, שלא היה לה הויה לאיש, ומשמע אפילו קדושין, לכך כתיב "הקרובה" לרבות הארוסה. ואם תאמר, ולא לכתוב "אשר לא היתה לאיש", דהשתא לא צריך למכתב "הקרובה", דמהיכי תיתי למעט ארוסה, דהא בתולה היא, דזה לא קשיא, דאי לאו "אשר לא היתה לאיש" הוה אמינא אפילו מוכת עץ נמי לא יטמא לה, דהא לאו בתולה היא, וכתיב "כי אם לאחותו הבתולה", לכך כתיב "אשר לא היתה לאיש" דהווייתה על ידי איש, לאפוקי מוכת עץ שאין הווייתה על ידי איש. ואי כתב 'כי אם לאחותו הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש', הוה אמינא "אשר לא היתה לאיש" על ידי קדושין, אבל אנוסה ומפותה לא, שהרי לא היתה גם כן לאיש, דמשמע שלא נתקדשה, לכך כתיב "הבתולה" למעט אנוסה ומפותה יבמות ס.:ואם תאמר, תינח ד"קרובה" דגבי אחותו בא לרבות ארוסה, אבל "הקרוב אליו" אצל שארו פסוק ב למה, כבר למדנו מזה תו"כ שם "הקרוב אליו" למעט הארוסה, שלא יטמא לאשתו ארוסה. ואם תאמר, ומאי שנא דגבי אשתו אתא "הקרוב אליו" למעט את ארוסה, ואילו גבי אחותו אתא "הקרובה אליו" לרבות את הארוסה, ואין זה קשיא, ד"שארו" היא אשתו – משמע אפילו ארוסה, ולכך אי לאו "קרובה" הוה אמינא כל שהיא אשתו נקרא "שארו", דמנא לן לומר דנעשה אשתו על ידי נשואין, לכך אתא "הקרובה" לומר לך שקרובה אליו לגמרי. אבל גבי אחותו, מהיכי תיתי ארוסה, דהא "לא היתה לאיש" כתיב, וארוסה נמי היתה לאיש, ולמה לי למכתב "הקרובה אליו", אלא לכך קרא אתא לומר אם היא קרובה בלבד, אף על גב שנתקדשה לאיש אחר, כיון דקרובה היא – יטמא לה:

4 רש"י על במדבר פתח ↗

לא יחל דברו. כְּמוֹ לֹא יְחַלֵּל דְּבָרוֹ — לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרוֹ חֻלִּין שם:

4 מזרחי פתח ↗

לא יטמא בעל בעמיו לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו. נראה לי שזה אינו לא על פי מדרשו ולא על פי פשוטו אלא תקון המדרש והימשכו על פי משמעות המקרא ופשוטו בלבד שהרי בת"כ ובפרק האשה רבה לא דרשו לאשתו פסולה אלא מכח קושית המקראות כדתניא לא יטמא בעי מת"ל לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו שמיטמא הוא להם בין כשרים בין פסולין יכול אף לאשתו יטמא בין כשרה בין פסולה ת"ל לא יטמא בעל יש בעל שהוא מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשר ואינו מיטמ' לאשתו פסולה פי' מדכתיב לא יטמא בעל משמע אשתו כאלו אמר לא יטמא הבעל לאשתו וכתיב לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו הקרוב אליו שאין שארו אלא אשתו אלמא מיטמא הוא לאשתו ומשני לפי שנאמר לאמו ולאביו וגו' שמיטמא הוא להם בין כשרים בין פסולים כגון אם נשאו נשים בעבירה דאמרינן הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ואם מתו אע"פ שלא הדור הנאה הוא מיטמא להם ה"א אף לאשתו מיטמא הוא לה אף על פי שהוא פסולה ת"ל לא יטמא בעל הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה וכך אמרו בפרק האשה רבה במתניתי' דלא זה וזה מיטמא לה מנ"ל דכתיב כי אם לשארו ואמר מר שארו זו אשתו וכתיב לא יטמא בעל יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא כיצד מיטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מיטמא לאשתו פסולה לא שממלת להחלו הוציאו זה כדכתב רש"י לא יטמא הבעל לאשתו שהוא מחולל בה בעודה עמו שזהו פי' להחלו וזהו שכתב אחר זה וכן פשוטו של מקרא כו' שהמשיך המדרש של המקרא הזה על לשון הכתוב אבל לפי פשוטו של מקרא אין הבעל הזה בעל האשה אלא כתרגומו וא"ת למה נכתבו כל הקרובים הללו יאמר לאמו וכל שכן לאביו ומה אמו שהיא מתחללת אם נבעלה לפסול לה הוא מיטמא לה אביו שאינו מחולל אלא בעוד שאשתו פסולה עמו לא כל שכן כבר תרצו זה בת"כ אילו לא נאמר לאביו ה"א מה אמו בידוע שהיא אמו אף אביו בידוע שהוא אביו כגון שהיו שניהם חבושין בבית האסורין אבל אביו בחזקה מנין ת"ל ולאביו ואילו נאמר לאביו ולא נאמר לאמו ה"א מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינו מתחללת אמו שנתחללה מניין תלמוד לומר ולאמו וא"ת לישתוק מאמו ומאביו וליתו בק"ו מבנו ובתו ומה בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מיטמא להם אביו ואמו שחייב בכבודם לא כל שכן כבר תרצו גם בזה שאילו כן ה"א לבנו ולבתו אפילו נפלים תלמוד לומר לאביו ולאמו מה אביו ואמו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא יצאו בנו ובתו הנפלים וא"ת אם כן לכתוב חד מינייהו או בנו או בתו וליתו אינך מיניה אביו ואמו במכ"ש ובנו ובתו חד מחבריה כבר תרצו גם בזה לפי שיש בבן מה שאין בבת ויש בבת מה שאין בבן שהבן חייב אביו למולו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה מש"כ בבת והבת אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר' נדרים מש"כ בבן וכיון שכן לא מצי יליף חד מחברי' לפיכך הוצרכו שניהם וא"ת יאמר לאחיו ולאחותו וליתו בנו ובתו מינייהו במכ"ש ומה אחיו ואחותו שאינו חייב בהן מצות מטמא להם בנו ובתו שחייב בהן מצות לכ"ש כבר תרצו גם בזה שאילו כן ה"א אף לאחיו ולאחותו מאמו ת"ל לבנו ולבתו מה בנו ובחו שהוא יורשן אף אחיו ואחותו שהוא יורשן יצאו אחיו ואחותו מאמו וא"ת יאמר לאחיו ולא יאמר לאחותו כבר תרצו גם בזה שאילו כן הוה אמינא מה אחיו בין קטן בין גדול אף אחותו בין גדולה בין קטנה ת"ל ולאחותו הבתולה הקטנה לא הגדולה פירוש כל זמן שלא נשאת וסומכת על שלחן אביה קרויה כאן קטנה אף על פי שהיא גדולה בשנים ואם נשאת ואינה סומכת על שלחן אביה קרויה כאן גדולה אף על פי שהיא קטנה בשנים דומיא דמציאת בנו ובתו הקטנים דפרק שנים אוחזין בטלית ואילו נאמר לאחותו הוה אמינא מה אחותו קטנה לא גדולה אף אחיו קטן ולא גדול תלמוד לומר לאחיו בין קטן בין גדול וא"ת למה לי כולהו קראי דלנפש לא יטמא דכתיב בכהן הדיוט ועל כל נפשות מת לא יבא דכתיב בכ"ג ואל נפש מת לא יבא דכתיב בנזיר לכתוב חד מנייהו וליתו אינך מיניה יש לומר מצרך צריכי דאי כתב בכהן הדיוט הוה אמינא מה כהן הדיוט מותר בקרובים אף כהן גדול מותר בקרובים ואי כתב בכהן גדול הוה אמינא דוקא כהן גדול אבל כהן הדיוט מותר אף ברחוקים ואי כתב כהן גדול וכהן הדיוט הוה אמינא דוקא הני שקדושתן קדושת עולם אבל נזיר שקדושתו קדושת שעה אימא לא ואי כתב נזיר הוה אמינא דוקא נזיר שמביא קרבן על טומאתו אבל כהן גדול וכהן הדיוט שאינן מביאים קרבן על טומאתן אימא לא קמ"ל:

4 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה לא יטמא בעל בעמיו להחלו. פסוק זה עוסק בדינו של כהן - אם מותר לו להטמא לאשתו שמתה. רש"י מביא כאן שני פירושים למילה "בעמיו": א "בעמיו" פירושו עִמו, לאמור: אסור לכהן להטמא לאשתו שמתה אם בשעה שהיא עמו הוא מחולל כלומר אם היא פסולה לכהונה. ב "בעמיו" פירושו בתוך עמו, כפשוטו של מקרא, לאמור: כל האיסור להיטמא לאשה זו הוא דווקא כשיש אחרים בתוך העם שיכולים לעסוק בקבורתה, אבל אם אין מי שיעסוק בקבורתה הריהי בגדר "מת מצוה" ומותר אף לכהן זה לטפל בקבורתה. פ' אמור תש"ן

5 שפתי חכמים פתח ↗

על מת. כמו שמוכיח רש"י מגזירה שוה:

5 גור אריה פתח ↗

לא יקרחו קרחה על מת וכו'. כדמסיק דיליף ליה מגזירה שוה מישראל, דכתיב "למת" גביה דברים יד, א. וקשיא, דאדרבא, לחומרא יש ללמוד, דמה בכהן דכתיב "לא יקרחו קרחה" אף שלא על מת, אף בישראל אף שלא על מת. ואין לומר דכיון דכתיב "למת" ליכא למדרש דיהא חייב אף שלא על מת, אם כן היאך נוכל למילף דיהא חייב בישראל על כל הראש מגזירה שוה לכהנים, דכתיב גבייהו "לא יקרחו קרחה בראשם", והלא "בין עיניכם" כתיב שם, ואיך נדרוש על כל הראש. ואין לומר דשאני "בין עיניכם", דנוכל לומר אף על גב דחייב על כל הראש כבין עיניכם – שפיר כתב "בין עיניכם" ללמוד על "בין עיניכם" דתפילין, דיש להניחם במקום שער, נאמר כאן "ולא תשימו קרחה בין עיניכם", ונאמר דברים יא, יח "לטוטפות בין עיניכם", מה גבי קרחה במקום שראוי לקרחה, דהיינו במקום שער, אף "בין עיניכם" דתפילין במקום שער יש להניחם מנחות לז ע"ב, אבל על מת, אם נאמר דאפילו שלא על מת נמי חייב, אם כן "למת" למה לי. דמכל מקום קשה, דלמה לא נדרש גם כן שלא יהא חייב רק על בין עיניכם, כדכתיב בישראל "בין עיניכם":ויראה לומר, דודאי יש לנו למילף מה להלן בכהנים חייב על כל הראש, אף כאן בישראל חייב על כל הראש, דעל כרחך קרא דכתיב כאן גבי כהנים נכתב למילף ישראל מכהנים בגזירה שוה לחייב אותם על כל הראש, דאם לא כן, שלא היה חייב רק על "בין עיניכם", לא לכתוב קרא כלל גבי כהנים, ונלמוד כהנים מישראל, דלא גרע מישראל, ולפיכך על כרחך נלמוד לחייב על כל הראש גבי ישראל. ואין לומר דנילף גם כן לחייב אפילו שלא על מת בגזירה שוה מכהנים, דזה לא יתכן כלל, דכיון דכתיב "למת", אם כן אין ללמוד לחייב אף שלא על מת, דהא "מת" כתיב. ולא דמי ל"בין עיניכם" דכתיב גבי ישראל, דחייב על כל הראש, דעל כרחך צריך לאוקמי לגזירה שוה ללמוד שהתפילין הוא במקום שער, כדלעיל:ועוד נראה, דודאי לענין לחייבו על כל הראש יש לומר דלחומרא ילפינן ישראל מכהנים, ואף על גב דכתיב "בין עיניכם", בין עיניכם גם כן הוא חלק אחד בראש כמו שאר הראש, ולפיכך ילפינן לחומרא. תדע, דאם לא כתב "בין עיניכם" לא ידענו באיזה מקום לא יקרחו, לפיכך כאשר כתב "ולא תשימו קרחה בין עיניכם" רוצה לומר בראש, שהרי בין העינים חלק אחד בראש. אבל גבי "למת" לא יתכן לחומרא מקשינן, דהא "למת" כתיב, שאדרבא, אם לא כתב "למת" הוי שפיר טפי, ולפיכך "למת" דוקא, ופשוט הוא. והרא"ם אמר על קושיא הנזכרת למעלה שצריכה עיון, ואין אני רואה מקום עיון:

5 משכיל לדוד פתח ↗

לא יקרחו וכו׳. פירוש דק״ל הכפל יקרחו קרחה שהיל״ל לא יקרחו ואיני יודע שהיא קרחה לכך פירש דאה״נ שתיבה זו יתירה היא לדרוש בג״ש נאמר כאן קרחה ונאמר בישראל קרחה דהתם נמי קרחה יתירה דהול״ל לא תקרחו מאי לא תשימו קרחה הו״ל מופנה מב׳ צדדין ולכך למדין ואין משיבין אע״ג דאיכא למפרך מה לכהנים שכן ריבה בהן וכו׳. אך ק׳ דתיבה זו דקרחה אצטריך למאי דדרשינן בת״כ ואיתיה בש״ס פ״ג דקדושין ובפ״ג דמכות לחייב על כל קרחה וקרחה והדר הו״ל מופנה מצד א׳ לבד. והניחא למ״ד אין משיבין אבל למ״ד משיבין מאי איכא למימר וי״ל דמ״מ ה׳ דקרחה יתירה כדאיתא התם בקדושין דהו״מ למימר קרח ולימוד זה נמי הדר ילפינן מכח ג״ש לחייב אף בישראל על כל קרחה וקרחה. אך ק׳ לרש״י אמאי לא מייתי נמי הך ילפותא כי היכי דקפיד לאתויי לקמן בשריטה וי״ל דבש״ס דמכות פריך עלה היכי דמי אילימא בזה אחר זה וה׳ התראות פשיטא. ואלא בחדא התראה מי מיחייב והתנן נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא א׳ וכו׳ לא צריכא דסך ה׳ אצבעותיו נשא ואותבינהו בבת אחת דהויא ליה התראה לכל א׳ ואחד וכיון דהו״ל מציאו׳ ומלתא דלא שכיחא לא חש רש״י להביאו אבל לקמן בשריטות שהוא מציאות ברור ששרט בחמש צפרני אצבעותיו בבת א׳ בחמש מקומות משו״ה הביא הלימוד שם וסמך דה״ה לקרחות כשיהיה במציאות דומיא דשריטות דמלתא דפשיטא הוא דמאי שנא. ועל מ״ש רש״י מה כאן כל הראש וכו׳ ק׳ דנימא איפכא מה להלן בין העינים אף כאן בין העיני׳ דבהכי לא מפקא תיבת בראשם מפשטא דהא מקום יש בראש שהוא בין העינים אבל בענין דכתב רש״י נמצא דמפקי׳ קרא דבין העינים מפשטיה לגמרי ולמאי אתא. וקו׳ זו הק׳ הרא״ם ז״ל והכריח הקו׳ דהא מהך טעמא גופה דרשי׳ לקולא מה להלן על מת דוקא אף כאן ולא אמרינן איפכא דא״כ למת דהתם למאי אתא ה״נ הול״ל הכי והניחה בצ״ע. וי״ל דבין עיניכם דהתם מיבעי ליה לדרשה אחריתי ללמד בג״ש על מקום הנחת התפילין שהוא במקום שיער דשייך ביה קרחה. ושוב מצאתי כן בק״א. ועי״ל דעל כרחך בין עינים דהתם לאו דוקא דהא כיון דמריבוייא דקרחה ילפי׳ לקורה חמש קרחות ולא משכחת לה אלא בבת א׳ דסך ה׳ אצבעתי׳ נשא וכו׳ וכדלעיל א״כ לא משכחת לה כלהו חמשה בין העינים אלא מוכח דבראשם דוקא ועל כל הראש חייב ובין עיניכם דהתם מיבעי לן כדלעיל:

1 אמר אל הכהנים. אמר ואמרת, לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים יבמות קי"ד:

2 בני אהרן. יָכוֹל חֲלָלִים תַּ"ל הַכֹּהֲנִים:

3 בני אהרן. אַף בַּעֲלֵי מוּמִין בְּמַשְׁמָע:

4 בני אהרן. וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן ספרא:

5 לא יטמא בעמיו. בְּעוֹד שֶׁהַמֵּת בְּתוֹךְ עַמָּיו, יָצָא מֵת מִצְוָה שם:

1 מזרחי פתח ↗

אמור ואמרת להזהי' גדולים על הקטנים. ביבמות פרק חרש ופרש"י שתי חמורות הללו למה להזהיר גדולים על הקטנים דאע"ג דגבי דבר ואמרת דרשו במכילתא דבר ותחזור ותאמר להם כל פרק ופרק הני מילי בשהאחד בלשון דבור והאחר בלשון אמירה שהלימוד של פעם ראשונה מקריא בלשון דבור והלימוד של פעם שנית נקרא בלשון אמירה אבל כששניהם בלשון אמירה אי אפשר לומר אמור ותחזור ותאמר להם דאם כן דבר ואמרת מיבעי ליה אי נמי האי תנא דאמר דאמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ס"ל דלשון דבור מורה על הכללות ולשון אמירה מורה על הפרטו' לפרש הדבור המורה על הכללות אי זהו מן דבור הוא ולכן בכל מקום מלת לאמר אחר וידבר ומלת ואמרת אחר דבר כדי להודיע ולפרש מה מין דבור הוא אבל אמור ואמר' ששניהם מורין על הדבור הפרטי עכ"ל שאין שתי האמירות הללו של משה אלא האמירה הראשונה של משה שיאמר לכהנים והב' של כהנים שיאמרו לבניהם כאילו אמר אמור אל הכהנים בני אהרן אמרו לבניכם לנפש לא יטמא בעמיו שפירושו כל אחד מכם אמור לבניך שהם בני אהרן הנזכרים כל אחד מכם לנפש לא יטמא בעמיו שהמובן ממנו הוא שהגדול יזהיר את הקטן שלא יטמא וזהו הנראה גם מדברי רז"ל שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים שפירושו שבאותה אזהרה עצמה שהוזהרו הגדולי' לעצמם הוזהרו גם על הקטנים שיפרישום מן הטומאה וכן כתב גם בעל הטורים כשם שהכהן מוזהר שלא ליטמא כך הוא מוזהר להזהיר הקטנים מלטמא שכן משמע הלשון שדרשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים ומה שכתב בהלכות שבת דאפילו באיסור דאוריתא נמי אין ב"ד מוזהרין להפרישם אינו אלא בשאר איסורים של תורה אבל באיסור טומאת כהנים בית דין מצווין להפרישם דשאני כהנים שריבה להן הכתוב מצות יתירות וכן כתוב בנימוקי יוסף בפירוש הלכות טומאה של הרב ז"ל דמרובוי הכתוב שאמר אמור וחזר ואמר ואמרת דהוה סגי בחד דרשו שהאב מוזהר שלא יניח בנו להטמא למתי' אף על גב דבשאר אסורין אין האב מוזהר על הבן כדתנן כותים שבא לכבות אין אומרין לו כבה ואל תכבה וקטן הבא לכבות שאומרי' לו אל תכבה ומוקמינן לה בקטן העושה על דעת אביו הא לאו הכי לא אמרינן ליה אבל בטומאה מוזהר מריבויא דקרא וכן כתב גם רבינו הלל בפי' ת"כ דתניא בני אהרן אף הקטני' דמדכתי' בני אהרן משמע נמי קטנים שלא יטמאו במה דהוזהרו גדולים על הקטנים להפרישן שלא יטמאו למת אבל הרמב"ן והרמב"ם והסמ"ג ורבי' ישעיה הראשון כולם פירשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטני' דלא לטמויינהו בידים אבל אין גדולים מוזהרין להפרישן דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וראייתם מההיא דפר' חרש רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחות דבי מדרשא בר"ה אתא לקמיה דרבי פדת א"ל זיל דבר טלי וטליא וליטיילו התם דאי משכחי להו מייתי להו אלמא קסבר קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו ופריך מדתניא אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מאי לאו דאמר להו לא תטמו ומשני לא דלא לטמויינהו בידי' ואף על גב דאזהרתן של גדולי' הוא שלא להטמאת אזהרת גדולים על הקטני' אינה אלא דלא לטמויינהו בידים ואע"פ שלא הוזכר זה בכתוב מ"מ מרבוי האזהרות של אמור ואמרת שפירושו תזהיר ותחזור ותזהיר למדנו שהיא אזהרה חמורה וצריך להחמיר בה שיהיו מוזהרין אף כל קטניהם ומפני שא"א לפרש הרבוי הזה רק על היותר קרוב שהוא דלא לטמויינהו פירשו אותו הן דלא לטמויינהו בידים אלא שאין זו ראיה גמורה דדילמא דחויי בעלמא הוא דקא מדחו ליה אבל אמור ואמרת אינו אלא לאפרושינהו שכן משמע הלשון של אמור ואמרת שפירושו אמור אל הכהנים כל אחד מכם תאמר ותזהיר לבניכם שכל אחד מכם לנפש לא יטמא ולאו מרבויא דשתי אמירות הוא דדרשי רז"ל להזהיר גדולים על הקטנים עד שא"א לפרש הרבוי הזה אלא על היותר קרוב ברבוי שהוא דלא לטמויינהו בידים כדלעיל והא דקא משני דלא לטמויינהו בידים ולא קא משני שאני כהנים שריבה להם הכתוב מצות יתירות הוא כי היכי דלהוי האי שנויא דומיא דשנויי דדם ושרצי' דהתם א"א לתרץ אלא דלא ליספו להו דהיינו דלא לטמויינהו ורש"י ז"ל לא גלה דעתו פה במאי קמיירי אי בלא לטמיינהו אי בלא פרושינהו אלא הביא הברייתא בצורתה כמו שאמרו להזהיר גדולים על הקטנים וא"ת למה לי אמור ואמרת תיתי במה מצינו מדם ושרצים דגבי דם כתיב קרא יתירה כל נפש מכם לא תאכל דם ותניא להזהיר גדולים על הקטנים וגבי שרצים כתיב קרא יתירא לא תאכלו' כי שקץ הם ותניא להזהיר גדולים על הקטנים כבר תרצו בגמרא משום דאיכא למפרך מה להנך שכן אסורן שוה בכל אבל טומא' אימא לא קמ"ל וא"ת אי הכי למה לי קרא יתירי דדם ושרצים ליתו מטומאה כבר תרצו גם זה ואמרו משום דאיכא למיפרך מה לכהני' שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות אבל דם ושרצים אימא לא צריכא א"ק אם כן לכתוב רחמנא טומאה ודם ולייתו שרצים מנייהו דכי פרכת מה לכהנים שכן ריבה להם הכתוב מצות יתרות איכא למימר דם יוכיח וכי פרכת מה לדם שכן כרת איכא למימר טומאה תוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהן שהן באזהרה והוזהרו בה גדולים על הקטנים אף שרצים ושאר כל איסורין שבתורה שהן באזהרה יהיו גדולים מוזהרין על הקטנים וצ"ע והא דתניא בת"כ בני אהרן אף הקטני' נ"ל דלאו מבני אהרן נפקא דמ"ל הא דילמ' בני אהרן ולא בנות אהרן אלא משום דמאמור ואמרת דרשו להזהיר גדולים על הקטנים יחוייב מזה שבני אהרן אף הקטנים בכלל אבל בלקוטי הרא"ש ז"ל כתוב שינה הלשון כאן שבכל מקום נאמר בני אהרן הכהנים וכאן נאמר הכהנים בני אהרן להזהיר את הכהנים על בניהם:

1 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

אֱמֹר וְאָמַרְתָּ לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל הַקְּטַנִּים, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא כ"א:א' מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ יבמות קיד. וְהָאַזְהָרָה הַזֹּאת לוֹמַר שֶׁלֹּא נְסַיֵּעַ בְּטֻמְאַת הַקְּטַנִּים בְּיָדַיִם, וּבָאוּ בָּזֶה אַזְהָרוֹת רַבּוֹת בַּתּוֹרָה כְּפִי מִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ שם, בַּדָּם וּבַשְּׁרָצִים וְטֻמְאָה, וּמֵהֶם נִלְמוֹד לְכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נְסַיֵּעַ בְּאֶחָד מֵהֶם שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו הַקְּטַנִּים. אֲבָל אִם יַעֲשׂוּ הֵם לְדַעַת עַצְמָן אֵין אָנוּ מְצֻוִּין עֲלֵיהֶם לְהַפְרִישָׁם. וְטַעַם הַכָּתוּב עַל פִּי מִדְרָשׁוֹ, אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְתַחְזֹר וְתֹאמַר אֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ. וְרִבּוּי הָאַזְהָרוֹת שֶׁיְּצַוֶּה לְהַזְהִירָם, שֶׁיִּהְיוּ כָּל בְּנֵי אַהֲרֹן נִשְׁמָרִים מִזֶּה, גַּם הַקְּטַנִּים. וְאָמַר ר"א אבן עזרא על ויקרא כ"א:א' בְּדֶרֶךְ הַפְּשָׁט, "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים" - הַפָּרָשָׁה הַנִּזְכֶּרֶת לְמַעְלָה, כִּי הֵם מוֹרֵי הַתּוֹרָה וְהַמַּזְהִירִים אֶת הָעָם, "וְאָמַרְתָּ לָהֶם" - הַמִּצְוֹת שֶׁהֵם לְבַדָּם חַיָּבִים לְשָׁמְרָם. וְאֵינוֹ נָכוֹן. וְעַל דַּעְתִּי בִּפְשַׁט הַכָּתוּב, טַעַם "אֱמֹר" כְּמוֹ דַּבֵּר, "אֲמָרַי הַאֲזִינָה ה'" תהלים ה ב - דְּבָרַי, וְכֵן "אֲמָרִים אֱמֶת" משלי כב כא, וְכֵן "כִּי הִיא שָׁמְעָה אֵת כָּל אִמְרֵי ה'" יהושע כד כז, וּכְתִיב "בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו" שמות ט א, כְּמוֹ וְאָמַרְתָּ, "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה" ויקרא י':י"ב כְּמוֹ וַיֹּאמֶר, וְכֵן בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם", וְהוּא נֶאֱמַר בְּפָרָשִׁיּוֹת אֲשֶׁר יִרְצֶה לְהַזְהִיר לָהֶם מְאֹד, אוֹ לְחֹמֶר הָעִנְיָן אוֹ לִהְיוֹתָם מֻרְגָּלִים לַחֲטֹא בָּהֵנָּה, וְכֵן יֹאמַר "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם", וְכָמוֹהוּ "כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה'" וְגוֹ' ירמיהו לד ב, שֶׁטַּעְמוֹ דַּבֵּר אֶל צִדְקִיָּהוּ, וְכֵן "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ" יד ד, כְּמוֹ וַתְּדַבֵּר הָאִשָּׁה אֶל הַמֶּלֶךְ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ. וְהִנֵּה טַעַם "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם" כְּטַעַם דַּבֵּר אֶל הַכֹּהֲנִים וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, וְעִנְיָנוֹ דַּבֵּר אֶל הָעָם בִּשְׁמִי וְתֹאמַר לָהֶם כָּכָה, כְּעִנְיַן "בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" שמות ז כו. וְרַבִּים יֹאמְרוּ כִּי טַעַם "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כְּטַעַם קְרִיאָה, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְאַסְּפוּ אֵלֶיךָ וְתֹאמַר אֲלֵיהֶם כָּכָה, וְכֵן "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים", שֶׁיִּקָּבְצוּ וְיִשְׁמְעוּ. וְטַעַם "הַכֹּהֲנִים", כִּי בַּמִּצְוֹת אֲשֶׁר הֵם בְּעִנְיְנֵי הַקָּרְבָּנוֹת יֹאמַר "אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו" וְלֹא יַזְכִּירֵם בְּשֵׁם "הַכֹּהֲנִים", כִּי הָעִנְיָנִים הָהֵם בַּקָּרְבָּנוֹת אוֹ בְּמַעֲלוֹת הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל בְּכָאן יַזְהִיר שֶׁלֹּא יִטַּמְּאוּ בַּמֵּת לְעוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְהִיא מַעֲלָה לָהֶם בְּעַצְמָם, וּלְכָךְ הִזְכִּיר הַכָּתוּב "הַכֹּהֲנִים", לֵאמֹר כִּי בַּעֲבוּר שֶׁהֵם כֹּהֲנֵי ה' וּמְשָׁרְתֵי אֱלֹהֵינוּ יֹאמַר לָהֶם שֶׁיִּתְנַהֲגוּ כָּבוֹד וּגְדֻלָּה בְּעַצְמָם וְלֹא יִטַּמְּאוּ לְעוֹלָם. וְהִנֵּה הַחֲלָלִים מוּצָאִים מִן הַכְּלָל הַזֶּה. וְטַעַם "לֹא יִטַּמָּא", שֶׁתֹּאמַר לָהֶם שֶׁלֹּא יִטַּמָּא כָּל אֶחָד מֵהֶם לְנֶפֶשׁ בְּעַמָּיו, אוֹ יִמָּשֵׁךְ אֶל "בַּעַל בְּעַמָּיו" הַמֻּזְכָּר לְמַטָּה, וְשִׁעוּרוֹ, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא הַבַּעַל בְּעַמָּיו. וְטַעַם "בַּעַל בְּעַמָּיו" כְּמוֹ "מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה" שמואל א ו ב, "בַּעֲלֵי גוֹיִם" ישעיהו טז ח, הַנִּכְבָּדִים בָּהֶם אוֹ הָאֲדוֹנִים, מִלְּשׁוֹן "בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ" שמות כב יג, "בַּעַל הַבַּיִת" שם פסוק ז, כִּי הַנִּכְבָּדִים יִקָּרְאוּ אֲדוֹנִים. יֹאמַר, לֹא יִטַּמָּא נִכְבָּד בְּעַמָּיו לְהָחֵל אֶת כְּבוֹדוֹ. יְפָרֵשׁ הַכָּתוּב כִּי לְמַעֲלַת הַכֹּהֵן, בַּעֲבוּר שֶׁהוּא רָאוּי לִהְיוֹת הַגָּדוֹל וְהַנִּכְבָּד בְּעַמָּיו, יַזְהִירֶנּוּ שֶׁלֹּא יְחַלֵּל מַעֲלָתוֹ בְּטֻמְאַת הַמֵּתִים. וְיִתְכַּוֵּן הַכָּתוּב בָּזֶה שֶׁלֹּא יַעֲלֶה עַל דַּעְתֵּנוּ לוֹמַר שֶׁאֵין הָאַזְהָרָה אֶלָּא בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ. וְכֵן בְּכָל הַפָּרָשָׁה יַזְהִיר כִּי הַכֹּל לְמַעֲלָתָם, "אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת" ויקרא כ"א:ט', "וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ" ויקרא כ"א:ט"ו, וְכֵן תַּרְגּוּמוֹ שֶׁל אוּנְקְלוֹס "לָא יִסְתָּאַב רַבָּא בְּעַמֵּהּ לְאַחָלוּתֵיהּ". וּבְת"כ אמור פרשה א טו נִדְרָשׁ בְּבַעַל בְּאִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַשִׁ"י:

1 לבוש האורה פתח ↗

רש"י אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים בני אהרן אף בעלי מומין במשמע בני אהרן ולא בנות אהרן ע"כ מה שמקשין למה הקדים רש"י פי' של ואמרת אליהם שבא להזהיר גדולי' על הקטנים קודם שפי' פירושו של בני אהרן שהוא מוקדם בפסוק ועוד למה מפרש פה כל הפירושים של בני ומשמעותו דמשמע בו אף בעלי מומין וממעט בנות יותר מכל בני המוזכרים בתורה נ"ל דהכי פירושו מתחלה פרש"י פי' האמתי דריבוי דואמרת אליה' דאתא לרבות להזהיר גדולים על הקטנים ואח"כ מקשה רש"י ואומר ושמא תאמר מנא להו לרבות אזהרה גדולים על הקטנים דלמא לרבות חללים אתא ויתרץ ויאמר כבר ארז"ל בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים וא"כ החללים ממועטים וע"כ ריבוי דואמרת להזהיר גדולים על הקטנים אתא ואח"כ יאמר רש"י ומקשה ואמר ודלמא ואמרת אליהם אתא להזהיר גם בעלי מומין ועל זה יאמר רש"י בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ואין צריכין ריבוי לזה דמהיכי תיתי דהוי מפקינן בעלי מומין מפשטיה דקרא דאצטריך לרבוי להו דליכא למימר דהוה ממעטינן להו ממלת הכהנים דגם בעל מום אינו כהן כמו החלל שהרי פסול לעבודה כמו החלל דזה אינו דלא דמי בעל מום לחלל דחלל הוא וזרעו נפסלים מן הכהונה ולא יחזרו להיות עוד נחשבים כהנים הוא ובניו עד עולם כאלו אינו מבני אהרן לאפוקי הבעל מום אעפ"י שהוא נפסל מן העבודה אינו נפסל מלקרות כהן שהרי בניו שיוליד מיד יחזרו להיות כהנים עובדי עבודת כהונה כשאר כל בני אהרן ואין סברא לומר שהוא לא יקרא כהן בן אהרן וזרעו יהיו כהנים בני אהרן ואח"כ מקשה רש"י ואמר ודלמא ריבוי דואמרת אתא לרבות בנות אהרן ועל זה יאמר רש"י מדכתיב בני אהרן ע"כ למעט בנות אהרן אתא דאל"כ בני אהרן למה לי דאי משום משמעות הבעלי מומים אין צריכין לו דלשתק קרא דבני אהרן ולכתוב הכהנים וע"כ לא הוה ממעטינן מיניה אלא חללים דהוא וזרעו לא יקרא עוד כהן ולא הוה ממעטינן מיניה בעל מום שהרי בניו יחזרו להיות כהנים וא"כ ע"כ מה שאמר הכתוב בני אהרן לא אתא אלא למעט בנות אהרן ומחוורת' דריבוי דואמרת עליהם להזהיר גדולים על הקטנים הוא דאתא לכך הוצרך רש"י לפרש כאן מלת בני יותר מבכל מקום ויבא פירושו על סדר הפסוק נ"ל:

2 גור אריה פתח ↗

אין שאר אלא אשתו. בתורת כהנים. פירוש, אין "שאר" סתם אלא אשתו, אבל בשאר מקום אף על גב דמצאנו גם כן לשון "שאר" בקרובים, דדרך הכתוב לכתוב אצלו "שאר בשרו", דזה משמע על קרובים ממש, וכן "או משאר בשרו יגאלנו". ונראה אלי מה שדרשו כאן 'אין שארו אלא אשתו', אין רוצה לומר שפירוש הכתוב לפי פשוטו "כי אם לשארו" היינו אשתו, דאם כן הוי למכתב 'כי אם לשארו הקרוב אליו ולאמו', מאי "לאמו" בלא וי"ו, אלא פירושו, דלכך כתב כאן "לשארו", דלא הוי למכתב רק 'לאמו ולאביו', ובודאי ידענו דכל אלו – שאר בשר הם, אלא ללמד על "שארו" דהיא אשתו – גם כן מטמא לה, לכך תלה רחמנא בשאר:

2 משכיל לדוד פתח ↗

כי אם וכו׳ אין שארו וכו׳. דליכא למימר שזהו כלל על מה שבא אחרי לאמו ולאביו וכו׳ ונכתב לדרש בכלל ופרט לומר אין בכלל אלא מה שבפרט דא״כ הול״ל לכל שארו כדכתיב איש איש אל כל שאר בשרו אלא ע״כ אין שארו אלא אשתו ולכך נקט רש״י בל׳ שלילה. וא״ת הקרוב אליו למה לי. וי״ל שבא למעט ארוסתו שעדיין אין לה קירוב בשר עמו. אך ק׳ דא״כ הו״ל לכתוב וי״ו באמו דבתר הכי ולכתוב ולאמו וכו׳ וניחא לי עם מ״ש הרמב״ם בפ״ב מה׳ אבל אשתו של כהן מיטמא לה ואינו מיטמא אלא מדברי סופרים דכל מה שאינו מפורש בתורה אקרי לה רמב״ם מד״ס כמ״ש גבי קדושי כסף וכ״כ שם מרן הכ״מ עשאוה כמת מצוה שאין לה יורש אלא היא לא תמצא מי שיתעסק בה ע״כ. וצ״ל דטעמא דקרא קא דריש והיינו דקמ״ל קרא במה שהפריש שארו מאידך ולא אסמכינהו בוי״ו לומר דלא דמו דאביו ואמו וכו׳ הוא מיטמא להם מכח שהם ממשפחתו אבל אשתו אינו מיטמא אלא לצד היותה כמת מצוה והיינו נמי דיוק דקרא לא יטמא בעמיו כי אם לשארו דאפילו בעמיו חשיבא כאלו אינה בעמיו:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה כי אם לשארו, אין שארו אלא אשתו תורת כהנים; יבמות כב ע"ב. היפנה את תשומת לבי שכני בבית הכנסת ר' יהודה גרינשפן שי' לתוספות יו"ט במסכת בבא בתרא פ"ח, מ"א ד"ה והאיש את אשתו השואל, מנין ששארו היא אשתו, והוא אומר שם: בהא ודאי צריך נגר ובר נגר דלפרקיה. והנה, מכיוון שהפך הערה זו לשיעורי־בית בשבילי לא לחינם היה מורה כ"ח שנה, חיפשתי וראיתי שכבר "שפתי חכמים" אות ה מזכיר תוספות יו"ט זה. בדקתי ככל שידי הגיעה, לרבות הגמרות השונות המוזכרות בהקשר זה, והגעתי למסקנה פשוטה - שארו אינו יכול להיות אלא אשתו, שהרי כל יתר הקרובים מוזכרים במפורש בפסוק זה ובזה שלאחריו, ולפיכך מוכח מתוך ההקשר כדברי "תורת כהנים", הגמרא, רש"י ורשב"ם. פ' אמור תשנ"ט וראה רשב"ם למסכת בבא בתרא קט ע"ב ד"ה שארו זו אשתו, שאשתו של אדם נחשבת "שארו" היינו בשרו, שנאמר "והיו לבשר אחד" בראשית ב, כד, וכך נאמר: "שארה כסותה וענתה לא יגרע" שמות כא, י. וראה דברי רמב"ן שם, וגם הערה י ב"תורה תמימה" על אתר.

3 מזרחי פתח ↗

הקרובה לרבות את הארוסה. בת"כ ומייתי לה בפרק הבא על יבמתו ופרש"י לרבות את הארוסה אצטריך לרבויי דלא תימא אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהיתה לאיש דהויה לשון קדושין משמע לפיכך כתב הקרובה לרבות את הארוסה והשתא ע"כ לפרש קרא דאשר לא היתה לאיש למשכב ולא להוית קדושין והיינו דמסיים בה אשר לא היתה לאיש למשכב למעט נשואה אבל מוכת עץ אף על גב דמקרא דהבתולה משמע למעוטי כל שאינה בתולה אפילו מוכת עץ מכל מקום מקרא דאשר לא היתה לאיש שפירושו למשכב לא אימעיט אלא מי שהוייתה ע"י איש אבל מוכת עץ לא וקרא דהבתולה למעוטי אנוסה ומפותה הוא דאתא וזהו ששנינו בת"כ ובפרק הבא על יבמתו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוציא אף מוכת עץ ת"ל אשר לא היתה לאיש שהוייתה ע"י איש יצא זו שאין הוייתה ע"י איש ומסיים בה הקרובה לרבות את הארוסה ורש"י ז"ל פירש מקודם הקרובה לרבות את הארוסה כדי לפרש אחר זה אשר לא היתה לאיש למשכב ולא להוייות קדושין ותנא דריש ברישא קרא דאשר לא היתה לאיש משום דמקרא דהבתולה דכתיב ברישא משמע למעוטי מוכת עץ ולפיכך הוצרך לפרש דמתרבייא מאשר לא היתה לאיש כדכתבו התוספות וא"ת מאי שנא גבי הקרובה אליו דרשו לרבות את הארוסה ולגבי שארו הקרוב אליו דרשו ולא הארוסה י"ל משום דלגבי בעל אין האשה קרובה לו אלא הנשואה שכל זמן שהיא ארוסה היא אצל אביה ואחיה דרשו הקרוב אליו ולא הארוסה שאינה קרובה לו ולגבי אח שאין אחותו קרובה לו אלא בהיותה פנויה או ארוסה דרשו הקרובה אליו לרבות את הארוסה והכי איתא בירושלמי מחלפא שיטתייהו דרבנן תמן אינון אמרין הקרוב לא ארוסה והכא אינון אמרין לרבות את הארוסה ומשני אחותו לעולם בפנים עד שתצא בחוץ ארוס לעולם בחוץ עד שתנשא לו:

3 דברי דוד פתח ↗

הקרובה, לרבות את הארוסה פירש"י ביבמות דף ס' דהו"א אשר לא היתה לאיש פרט לארוסה שהווייתה ע"י איש דהוייה לשון קידושין הוא קמ"ל דאשר לא היתה לאיש פירושו למשכב, וא"ל לא לכתוב אשר לא היתה לאיש ולא תצטרך הקרובה לרבות ארוסה דאמרינן בגמרא שם דאיצטריך למילף דמוכת עץ לא איתמעט מבתולה ויטמא לה. והא דאמרינן גבי שארו למעט ארוסה וגבי אחותו לרבות ארוסה, נראה דלק"מ דגבי אשתו כבר הוכחנו לעיל דדוקא נשואה דדומיא דלאמו כמו שזכרנו משא"כ באחותו דלא מפקינן מן לאחותו שיוכל לטמא לה אלא היותר מסתבר דהיינו נשואה כנ"ל ובירושלמי נותן טעם דגבי ארוסתו דכל שלא ניסת הוא בבית אביה ואחיה אבל גבי אחותו הוה קרובה אליו עד נישואין היא בבית אחיה:

3 ברטנורא על התורה פתח ↗

אשר לא היתה לאיש למשכב קשה מנא ליה האי לישנא י"ל מדכתי' בפרשת מטות וכל אשה יודעת איש למשכב זכר אף כאן כן:

4 גור אריה פתח ↗

לא יטמא לאשתו הפסולה כו'. אבל בגמרא בפרק האשה רבה יבמות צ ע"ב קאמר "כי אם לשארו הקרוב אליו" פסוק ב, ואמר מר אין שארו אלא אשתו, וכתיב "לה יטמא", וכתיב "לא יטמא בעל בעמיו", אלא יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד, מטמא לאשתו כשירה, ואינו מטמא לאשתו פסולה. ואם כן מכח קושיות המקראות דייקו, ולא דייקו מלשון "להחלו", ד"להחלו" פירושו כאשר יטמא למת הוא להחלו. מכל מקום דעת רש"י, דכיון דמכח קושיות המקראות אנו צריכין לפרש המקרא ד"לא יטמא בעל בעמיו" איירי באשתו פסולה, מעתה יש לנו לפרש המקרא "לא יטמא בעל בעמיו" לאשתו שהיא "להחלו", דהיינו אשתו פסולה. אבל בודאי אי לאו קושיות המקראות לא היינו מפרשים המקרא ד"לא יטמא בעל בעמיו להחלו" לאשתו פסולה שהיא להחלו, אלא היינו מפרשים "לא יטמא להחלו" שהטומאה חלול היא לו:ובתורת כהנים מפרש, כל הני קראי "לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו" למה לי, דלכתוב "לאביו" ונלמד לאמו ממנו, או איפכא, וקאמר התם אי כתב "לאמו", הוה אמינא לאמו יטמא משום שהיא ודאית, אבל אביו אין ידוע שהוא אביו רק משום חזקה, הוה אמינא לא יטמא, קא משמע לן דיטמא. ואי כתב "לאביו", הוה אמינא מה אביו שאינו מתחלל, אף אמו שאינה מתחללת, אמו שנתחללה מניין, תלמוד לומר "לאמו". וקאמר עוד שם, דלא לכתוב "לאביו ולאמו", וליתי מקל וחומר מ"בנו ומבתו", דמה בנו ובתו שאינו חייב בכבודם מטמא להם, אביו ואמו שחייב בכבודם שמות כ, יב לא כל שכן דמטמא להם, וקאמר שאם כן הוה אמינא אפילו לבנו ולבתו נפלים, תלמוד לומר "לאביו ולאמו", מה אביו ואמו בני קיימא, אף בנו ובתו בני קיימא. וקאמר לכתוב "בנו" ולא לכתוב "בתו", או איפכא, ומתרץ אי כתב "בנו", הוה אמינא דוקא בנו, דחייב לפדותו ולמולו וללמדו קדושין כט., אבל בתו לא, קא משמע לן. ואי כתב "בתו", הוה אמינא דוקא בתו שזכאי במעשה ידיה ובהפרת נדריה כתובות מו ע"ב, אבל בנו לא, קא משמע לן:וקאמר, דלכתוב "אחיו ואחותו" ולא לכתוב "בנו ובתו", ונילף מקל וחומר, מה אחיו ואחותו דלא חייב בהן במצוות מטמא להם, בנו ובתו שחייב בהן במצוות לא כל שכן, ומתרץ, אם כן הוה אמינא אפילו אחיו ואחותו מאמו, תלמוד לומר "בנו ובתו", מה בנו ובתו שהוא יורשן ב"ב קטו. אף אחיו ואחותו שהא יורשן, אבל אחיו ואחותו מאמו אינם יורשן ב"ב קי ע"ב – לא. ומקשה, לכתוב "אחיו" או "אחותו" ולא לכתוב אידך, וקאמר, אי כתב "אחיו", הוה אמינא מה אחיו בין גדול ובין קטן, אפילו אחותו בין גדולה בין קטנה, לכך כתב "ולאחותו הבתולה" קטנה ולא גדולה. ואי כתב "ולאחותו", הוה אמינא מה אחותו קטנה ולא גדולה, אף אחיו קטן ולא גדול, לכך כתיב "לאחיו", בין גדול בין קטן:

4 משכיל לדוד פתח ↗

לא יטמא וכו׳ בתוך עמיו וכו׳. וא״ת ואמאי אצטריך למכתב הכא בעמיו להוציא כשאינה בתוך עמיו הא פשיטא דכבר נכתב לנפש לא יטמא בעמיו להוציא מת מצוה ומאי שנא זו וי״ל דאי לא כתיב ה״א דשאני ושאני דכיון שהוא נתחלל בה לא יהיה חייב לקוברה אפילו היא מת מצוה קמ״ל. ואי כתב רחמנא הכא לא אתו כל מתו דעלמא מינה דאיכא למימר אדרבא זו הואיל וסוף סוף אשתו היא חייב ליטמא לה כשאין לה קוברין אבל מתים דעלמא לא משו״ה צריכי תרווייהו ומ״מ בת״כ דרשינן הך בעמיו דהכא לדרשה אחריתי בעמיו בזמן שעושים כמעשה עמיו ע״כ ולפי דרשת הת״כ צריך לפ׳ דבעמיו אינו נקשר עם לא יטמא בעל אלא מלתא באפי נפשה היא ואעיקר דינא דהיתר טומאת קרובים קאי וכמו שביאר שם הק״א. וכיון שאין זה קרוב לפשט המקרא לא נקטי׳ רש״י הכא:

5 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה וילמדו ישראל כו' וצ"ע ועיין במה שכתב המחבר עצמו בפ' ראה דף רצ"ד ע"ד כי שם יישב קושיא כנ"ל:

5 מזרחי פתח ↗

לא יקרחו קרחה בראשם על מת. דיליף גזרה שוה קרחה קרחה מישראל מה להלן על מת אף כאן על מת כדלקמי' אבל בלא גזרה שוה לא מצו כהנים למילף מקרא דלא תשימו קרחה בין עיניכם למת האמור בישראל משום דהוה אמינא אף על גב דישראל לא הוזהרו אלא על מת כהנים הוזהרו אף בלא על מת דשאני כהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות כדתניא בתורת כהנים יכול הכהנים שריבה בהם הכחוב מצות יתירות חייבין על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתירות לא יהו חייבין אלא אחת ולא יהו חייבין אלא על בין העינים בלבד תלמוד לומר קרחה קרחה גזרה שוה כו' ומה קרחה האמורה בישראל אין חייבין אלא על המת אף קרחה האמורה בכהנים לא יהו חייבין אלא על המת:

5 לבוש האורה פתח ↗

רש"י לא יקרחה יכול לא יהא חייב על כל הראש ת"ל בראשם וילמדו ישראל מכהנים ע"כ דבכל מקום שיכולין למדרש לקולא ולחומרא לחומרא דרשינן ולא לקולא ואין להקשות א"כ בין עיניכם דגבי ישראל למה לי דמשמע דוקא בין עיניכם ולא בכל הראש דכבר אמרו ז"ל דאתא לג"ש דתפילין דכתיב בהו בין עיניכם שיניחום במקום שער אבל גבי מת אין לדרוש לחומרא ולומר דכיון דכתיב גבי כהנים סתם נימא נמי אפילו בלא מת בכהנים וילמדו ישראל מכהנים דגם ישראל אפי' בלא מת דא"כ למת גבי ישראל למה לי ומג"ש דקרחה קרחה למדנו דכהנים נמי לא נאסרו אלא על מת נ"ל וא"ת אמאי לא כתב רחמנא בראשם אצל ישראל לחייב על כל הראש וילמדו כהנים מישראל בק"ו ועל מת הוי לי' לכתוב אצל כהנים לומר דוקא על מת וילמדו ישראל מכהני' מק"ו ולא נצטרך לג"ש קרחה קרחה וי"ל דלכך כתב על מת ובין עיניכם אצל ישראל כאלו ישראל לא יהיו חייבים אלא בין עיניהם דוקא ועל מת אבל בלא מת ובין עיניהם או אפי' על מת ובכל הראש לא יהיו חייבין ובכהנים כתב לא יקרחו קרחה סתם וכתב בראש' כאלו היה החיוב בהם אפי' בלא מת ועל כל הראש ואע"ג דסוף סוף נלמדין זה מזה בג"ש ה"א למלקות שבידי אדם הם שוים מכח ג"ש אבל לעונש שבידי שמים אם אין מלקות שמעינן מפשטיה דקרא שעונש של כהן מרובה משל ישראל דו"ק א"נ האמת כן הוא דלא אתי ג"ש אלא למלקות שאין לוקין אלא על מת אבל לעונש בידי שמים חייבים אפילו בלא מת ועל כל הראש נ"ל:

« רש"י על ויקרא כ׳:כ״ז רש"י על ויקרא כ״א:ב׳ »