רש"י על ויקרא א׳:ו׳

« רש"י על ויקרא א׳:ה׳ רש"י על ויקרא א׳:ז׳ »

6 שפתי חכמים פתח ↗

לרבות את כל העולות. פי' דהא בעולה קאי וה"ל למימר והפשיטה אלא וכו' לא שנא עולת נשים וגרים ועבדים וה"א דהעולה ממעט אם נשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שאר פסולים אם עלתה על המזבח שלא תרד שמקטירם עם עורה ואין צריך הפשטה:

6 משכיל לדוד פתח ↗

והפשיט וכו׳ כל העולות וכו׳. וה״א דהעולה דמשמע מעוטא לר״י כדלעיל גבי העולה כבר פי׳ בת״כ למעט הפסולין הנהו דקי״ל שאם עלו לא ירדו קמ״ל שאם עלו יקטירם כך כמות שהן ולא בעו הפשט וניתוח. וא״ת אמאי לא ממעטי׳ העוף כדלעיל גבי העולה וי״ל דלעוף לא צריך מעוטא דכבר מפרש ביה קרא ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל דממלת בכנפיו מוכח דלא בעי הפשט ומדכתיב לא יבדיל מוכח דלא בעי ניתוח:

6 גור אריה פתח ↗

לרבות כל העולות. דלא כתב הפשט וניתוח אלא בעולת נדבה, ומדכתיב "העולה", ולא כתב 'והפשט אותה', מרבינן כל עולה להפשט וניתוח, וה"א של "העולה" ממעט שאם נשחטה חוץ למקומה, והיא פסולה, שאין צריכה הפשט:

7 שפתי חכמים פתח ↗

מצוה להביא. לאו למימרא שבכל יום יורדת אלא האש שירד בימי משה לא נסתלק מן המזבח עד שבאו לבית עולמים ואז ירד אש מן השמים בבנין שלמה ולא נסתלק עד שנסתלק בימי מנשה וכדתניא בשילהי פ"ק דיומא:

7 מזרחי פתח ↗

ונתנו אש אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. בת"כ ולא שהאש יורדת בכל יום אלא שהאש שירדה בימי משה לא נסתלק' ממזבח הנחשת עד שבאו לבית העולמים והאש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה כדאיתא בת"כ ותניא בשילהי פ"ק דיומא חמשה דברים נאמרו באש המערכה רבוצה כארי וברה כחמה ויש בה ממש ואוכלת לחים כיבשים ואינה מעלה עשן והא דתנן באבות ולא נצחה הרוח את עמוד העשן הוא משל הדיוט:

7 משכיל לדוד פתח ↗

ונתנו אש אע״פ שהאש וכו׳. ברייתא בת״כ וביאר הר״ב ק״א קרא דעל המזבח קא דריש דיתר דהול״ל ונתנו בני וכו׳ אש וערכו וכו׳ ומשם נלמוד דעל המזבח הוא לזה פירש ונתנו אש נוסף על האש שעל המזבח עכ״ד ואחר המחילה הראויה אין זה במשמעות הכתוב כלל דא״כ העיקר חסר דאדרבא משמעות הפ׳ היא דעל המזבח אאש שהזכיר ברישא קאי דהיינו ונתנו אש. ועוד הרי כאן לישנא דרש״י ז״ל תיובתיה שלא העתיק מלישניה דקרא אלא ונתנו אש ועליה קא מפ׳ אף על פי שהאש יורדת וכו׳ ותו ביומא פרק טרף דף מ״ה מייתי ברייתא אליבא דרבי יוסי ורבי שמעון דמפיק מהך קרא דונתנו וכו׳ על המזבח לימד על הצתת אליתא שאינה אלא בראשו של מזבח וכתבו שם התוספות ז״ל בד״ה וכי וכו׳ וק״ל מנ״ל דאתא קרא להצתת אליתא דילמא כוליה קרא לנתינת אש דהדיוט וי״ל דאם כן ליכתוב קרא ונתנו בני אהרן הכהן אש וערכו וכו׳ ואנא ידענא דנתינת אש על המזבח הוי על המזבח למה לי אלא למדרש להצתת אליתא וכולי ע״כ הרי מפורש יוצא מדבריהם ז״ל דלא מעל המזבח יליף לנתינת אש דהדיוט אלא צ״ל מדכתיב ונתנו אש והו״מ למכתב ובערו בני אהרן הכהן אש דפשיטא דא״א להבעירו אא״כ נותנים אותו מאי ונתנו ש״מ דה״ק אף על פי שיורדת מן השמים וכו׳:

6 והפשיט וגו'. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר הָעוֹלָה? לְרַבּוֹת אֶת כָּל הָעוֹלוֹת לְהֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ:

7 אתה לנתחיה. וְלֹא נְתָחֶיהָ לִנְתָחִים ספרא:

6 מזרחי פתח ↗

והפשיט מת"ל העולה לרבות כל העולות להפשט ונתוח. בת"כ דאל"כ והפשיט אותם מיבעיא ליה דכולה מילתא אעולה דלעיל קאי אלא לומר לך כל שהיא בשם עולה ל"ש עולת נדבה לא שנא עולת חובה לא שנא עולת בקר לא שנא עולה צאן ל"ש עולת אנשים ל"ש עולת נשים ל"ש עולת ישראל לא שנא עולת גרים ועבדים כולם טעונין הפשטה וה"א העולה דמשמע מיעוטא כדלעיל למע' שאם נשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או אם נשפך דמה וכיוצא בהן שהיא פסולה להקטרה ועלתה על המזבח בלתי הפשטה לא תרד כדנפקא לן מזאת תורת העולה ומכל הנוגע במזבח יקדש אלא מקטירה עם עורה וא"ת למה לי ה"א העולה תיפוק לי מונתח אותה דתניא בתורת כהנים יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח ת"ל אותה כשרה ולא פסולה שפסולה שעלתה על גבי המזבח קריבה כמו שהיא כדתנן בזבחים פרק המזבח כל שפסולו בקדש הקדש מקבלו ואם עלה למזבח לא ירד ואלו הן היוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו כו' יש לומר דאי מאותה ה"א דהאי אותה אינו אלא למעט הפסולה מהנתוח משום דהעולה מפסיק בין הפשט לנתוח קמ"ל ה"א העולה למעט הפסולה אף מן ההפשט והא דקתני יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח ת"ל אותה אינו ר"ל דמאותה נתמעטו שניה' אלא הכי פירושא יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח או דוקא הפשט כמו שלמדנו מה"א העולה אבל נתוח לא ת"ל אותה למעט הפסולה אף מן הנתוח:

6 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה והפשיט וגו', מה תלמוד לומר "העולה", לרבות את כל העולות להפשט ונתוח. ע"כ. וקצת קשה, והרי ה"א־הידיעה בדרך כלל ממעטת, כגון למעלה בפסוק ד "העֹלה - פרט לעולת העוף", וכך טבעי, כלומר דווקא זה ולא אחר. וצ"ע. פ' ויקרא תשמ"ט וראה רא"ם שהיה לו לומר "והפשיט אותה", שכן כל הפרשיה עוסקת בקרבן עולה, אבל בא הכתוב ללמדנו שקאי על כל הנקרא בשם "עולה" עולת נדבה, עולת חובה, עולת בקר, עולת צאן, עולת אנשים, עולת נשים, עולת ישראל ועולת גרים ועבדים - כולם טעונים הפשטה. ובדומה לפסוק ד, בו מיעטו מן הה"א של "העולה" - פרט לעולת העוף, אף כאן מיעטו חז"ל עולה פסולה שאינה טעונה הפשט וניתוח ראה "תורת כהנים".

7 רש"י על במדבר פתח ↗

ופרשו עליו בגד ארגמן. וְאֵשׁ שֶׁיָּרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם רְבוּצָה תַּחַת הַבֶּגֶד כַּאֲרִי בִּשְׁעַת הַמַּסָּעוֹת, וְאֵינָהּ שׂוֹרַפְתּוֹ, שֶׁהָיוּ כוֹפִין עָלֶיהָ פְּסַכְתֵּר שֶׁל נְחֹשֶׁת יומא כ"א:

7 גור אריה פתח ↗

אף על פי שהאש יורד מן השמים וכו'. לא שהיה האש תמיד יורד מן השמים, אלא שהאש יורד מן השמים בימי משה, והיה שם כל ימי המשכן עד שנבנה הבית. והאש שירד מן השמים בימי שלמה, היה כל ימי מקדש ראשון, ובכל יום היו מביאין אש מן ההדיוט להוסיף על המערכה:

7 דברי דוד פתח ↗

בני אהרן הכהן כו' הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט כו', דאל"כ הכהן ל"ל, וכן בהכהנים, דאי בא למעט חללים הא כבר אתמעיט אפילו גבי קבלת דמים דהיא ראשונה לזריקת דם כ"ש שאר עבודות שאחריה, ובפ"ב דזבחים דף י"ח הקשו ל"ל תרי קראי דבפרשת תצוה כתיב והיתה להם כהונה לחק עולם ודרשינן מיניה שם בזמן שבגדיהם עליהם כהונה עליהם אין בגדיהם עליהם נחשבו כזרים וזר שעבד חייב מיתה, ותירצו דאי משם הו"א דוקא עבודה דמעכבא כפרה, אבל דלא מעכבא אלא למצוה כנתינת אש של הדיוט ע"ג המזבח לא תבעי בגדים קמ"ל. וא"ל א"כ קרא דהתם ל"ל, משום דלא הוה ידעינן כאן מה ממעטינן מן הכהן הכהנים:

« רש"י על ויקרא א׳:ה׳ רש"י על ויקרא א׳:ז׳ »