רש"י על ויקרא א׳:ד׳

« רש"י על ויקרא א׳:ג׳ רש"י על ויקרא א׳:ה׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

לסמיכה. דק"ל העולה ל"ל דהא ברישא דקרא כתיב עולה ועליו קאי אלא לרבות לסמיכה כל שנקרא עולה לסמיכה אפילו עולת חובה ומדכתיב העולה בה"א הידיעה ר"ל העולה הנזכרת מן הבקר ומן הצאן למעט עולת עוף לסמיכה. ולהביא עולת צאן פירוש ג"כ לסמיכה:

1 מזרחי פתח ↗

על ראש העולה להביא עולת חובה לסמיכ' ולהביא עולת הצאן לעולה פרט לעולת העוף. כל זה בת"כ והכי פירושא דהוה ליה למכת' וסמך ידו על ראשו ומסתמא אעולה דכתיב ברישיה דקרא קאי עולה למה לי אלא ללמד על כל מי ששמו עולה שצריך סמיכה בין עולת נדב' דקאי עלה בין עולת חובה של יחיד דאלו עולת צבור ל"ש של חובה ל"ש של נדב' אינה טעונה סמיכ' כדתנן במנחו' פרק שני מדו' כדלעיל ובין עולת בקר דקאי עלה ובין עולת צאן שכולם נקראין בשם עולה ומדהוה ליה למכתב על ראש עולה וכתב העולה בה"א אינו אלא למעט דה"א בכל מקום מיעוטא הוא כדתניא בת"כ בפרשת צו ת"ל זאת היא העול' כל אלו מיעוטי' ומה בא למעט עולת העוף לומר שאינה טעונה סמיכה אי נמי העולה בה"א הידיעה משמע הנזכרת שהיא עולת בהמה ולא עולת העוף:

1 משכיל לדוד פתח ↗

על ראש וכולי ולהביא וכולי דמתיבת עולה דיתירא הוא מתרבו שפיר תרווייהו דרבי׳ כל מידי דמקרי עולה ומה״א דהעולה דמשמע מעוטא ממעטינן לעולת העוף וכמ״ש הרא״ם ז״ל. אך קשה דמה ראית לרבות עולת חובה ולמעט עולת העוף אפילו דנדבה בשלמא עולת צאן דנדבה שפיר מתרבי דדמי לה בכל מילי דהוי׳ בהמה דכוות׳ והוי נמי דנדב׳ אבל עולת חובה מנ״ל או משום דדמי לה בחד צד דתרווייהו מין בהמה ה״נ אידך דמי לה בחד צד דהא תרווייהו דנדבה וי״ל דמ״מ מין בהמה עדיפא ומ״מ בש״ס דידן בפ״ב דביצה דף כ׳ ובשאר דוכתי נפקא לן עולת חובה לסמיכה מקרא דבפ׳ שמיני ויקרב את העולה ויעשה כמשפט ומפרשינן כמשפט עולת נדבה לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה ונראה משום דקשיתי׳ כדלעיל הילכך לא משמע ליה לרבויי מהכא אלא עולת הצאן גרידא דדמי לה לגמרי ואצטריך קרא דהתם לעולת חובה. וא״ת והיכי דרשינן הכא ה״א דהעולה למעט העוף והא אמרינן בפ״ב דסוטה דה״א דגבי מעוטא מיעוטא וה״א דגבי ריבוייא ריבויא דנראה דמשום קו׳ זו דקשיתיה להרא״ם ז״ל עם היות שלא הזכירה כתב א״נ העולה בה״א הידיעה משמע הנזכרת שהיא עולת בהמה ולא עולת העוף ע״כ כלומר ולעולם לאו דדרשינן ה״א למיעוטא הכא אך כבר הקשה עליו הר״ב ק״א דא״כ היינו ממעטים ג״כ עולת הצאן ועולת חובה דהנזכרת אינה אלא בקר ונדבה ואמנם זה באמת נראה דלא קשה דא״כ ריבוייא דעולה למאי אהני ומיהו אכתי קשה דנימא דריבוייא אהני לרבות עולת חובה דבקר דכוותה אבל צאן אפילו דנדבה לא דנדרוש העולה הנזכרת והיינו דבקר א״נ איפכא. לכך נראה דודאי העיקר כפירוש קמא דממשמעות עולה מרבינן כל דהוי עולה וממיעוטא דה״א ממעטינן עוף מטעמא דאמרן לעיל. ומאי דמקשי מהש״ס דסוטה לק״מ דההיא לא איתמר אלא לר״מ אבל ר״י דריש התם אפילו ה״א דגבי ריבוייא למעט וידוע דסתם ספרא רבי יהודה ולשיטתיה אזיל. ולשטת רבי מאיר איכא למימר דממעט העוף מדכתיב העולה ולא כתיב העולות:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה העלה, פרט לעולת העוף. ע"כ. לא ברור לי, כיצד ממעט, שהרי גם עולת העוף שמה עולה, וכשם שמרבה בד"ה הקודם מלשון העולה, כך צריך לעשות כאן, ולא להיפך. פ' ויקרא תש"ן וראה "גור אריה" שדי היה לכתוב 'וסמך ידו על ראשו', כלומר על ראש בהמת העולה האמורה בפרשה, אבל נאמר "על ראש העולה", בה"א־הידיעה, לאמור: לא בכל עולה ישנה סמיכה. מכאן לומדים שבעולת העוף אין סמיכה הראני הרב איתן שנדורפי שי'. וראה מש"כ להלן בפסוק ו.

3 שפתי חכמים פתח ↗

לאו שניתק לעשה. כגון לא תקח האם על הבנים וכתיב שלח תשלח את האם וכן לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו: וכן לא תגזול וכתיב והשיב את הגזילה שלא נכתב בהם שום עונש אבל אלו הנזכרים עונשם אמור בין על מזיד שהוא מיתת ב"ד או מלקות בין על שוגג שהוא חטאת:

3 ברטנורא על התורה פתח ↗

ונרצה לו על מה הוא מרצה וכו' על עשה ועל לאו הנתק לעשה פי' כגון לא תותירו ממנו עד בקר שהוא לאו ונתקו הכתוב לעשה שכתב אחריו והנותר ממנו באש תשרופו וכן לא תקח האם על הבנים שנתקו לעשה וכתב אחריו שלח תשלח את האם:

3 משכיל לדוד פתח ↗

ונרצה לו וכולי א״ת על כריתות וכו׳. פי׳ הר״ב ק״א דהכוונה לומר דבמזיד לא מתוקם ודאי בכל אלו הנזכרים שהרי עונשם אמור בכל א׳ וא׳ ואם לשוגג שלהם הא נמי לא מתוקם שהרי בחייבי כריתות שוגגים שמביאים חטאת לא כתיב בהו ריצוי אלא כפרה בלבד דגרע מריצוי שהרי הכפרה אינו אלא כפרת העונש והסרת השנאה אמנם המרוצה היא הנאהב והדבר ידוע שעונות דחייבים עליהם מיתת ב״ד ומיתה ב״ש יותר חמורים מאותן שחייבים כרת וזה נדון מהעונש שמיתת ב״ד חמורה יותר ממיתה ב״ש ומיתה ב״ש יותר חמורה ממיתת כרת ואיך נאמר שבחייבי כריתות אין מספיק הקרבן הבא על שגגתם אלא לכפרה בלבד ובחייבי מיתות שהוא חמור יהיה הקרבן מרצה שהוא אהבה לכך מוכרח דלא מיירי אלא במ״ע. ואחר בקשת מחילה הראויה זו שגגה שיצאה מלפני השליט דאדרבא מיתת כרת חמירא טפי ממיתה ב״ש וההפרש שביניהם פי׳ הרמב״ם והר״ב בס״פ הנשרפין שכרת יש עליו עונש לאחר מיתה משא״כ מיתה ב״ש ורש״י בפ׳ במה מדליקין פי׳ דכרת אית ביה תרתי ימיו נכרתים והולך ערירי ומיתה ב״ש אינו הולך ערירי. ומעתה הא ניחא דלא מצינן לאוקמיה בשוגגין דמיתת ב״ד מ״מ מצינו לאוקמיה במיתה ב״ש דקילא טפי ובר מן דין הול״ל בשוגגים דלאוין גרידי ומנא לן דוקא בעשה. עוד פירש הרב בדרך שני לפי שמצות לא תעשה ניתנו להסיר הריחוק ממנו מאתו יתברך לפי שהעושה אותם מתרחק מקדושתו ומ״ע ניתנו להשיג הדיבוק והתקרבות ומזה נדין כי תיקון העבירה במצות ל״ת אינו מתקרב בזה אלא מסיר הריחוק וזה יקרא כפרה לבד והתיקון למי שלא עשה מצות עשה היא הבאת הדיבוק וההתקרבות שזה יקרא ריצוי ולזה א״א לפ׳ ונרצה לו אלא במ״ע ע״כ ופי׳ זה ג״כ עמו הס״ד הוא מופרך מדברי רז״ל שאמרו בפי׳ ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה. ועוד אמרו גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות ופי׳ כן הרמב״ם בה׳ תשובה ע״ש וכ״ש שאם עבר בשוגג ועשה תשובה שלימה שאותן השגגות יחשבו כזכיות ונמצא שגם הם מביאים הדיבוק והתקרבות כמו התיקון במ״ע וא״כ שפיר הו״מ לפ׳ קרא בתיקון מל״ת. עוד ביאר הרב בדרך שלישי דמשמעות ונרצה לו לא שייך ריצוי אלא על מה שנקרא עליו חוטא ולא מצינו שקראם התורה חוטא לאלו החוטאים בשוגג לאו או מיתה ב״ש ולכך א״א לפ׳ אלא על מזיד עשה שנכתב חטאן והאזהרה עליהם מפורש ע״כ ובהא נמי ק״ל דכיון דמצינו בשוגג כריתות שנקראו חוטאים ה״ה לכל שאר העבירות בשוגג שהרי נמצא שם חטא על השוגג ומאי שנא ואדרבא עיקר ל׳ חטא אינו אלא בשוגג כידוע ואפילו את״ל דהנהו דקילו מחייבי כריתות לא שייך בהו שם חטא על שגגתם מכל מקום חייבי מיתות ב״ד דחמירי טפי מחייבי כריתות פשיטא דבמכ״ש שייך בשגגתם ל׳ חטא ואם כן נוקמי׳ בשוגג דמיתת בית דין ומנ״ל לפרש על מזיד דחייבי עשה באופן שכל דברי הרב בזה לא ירדתי לסוף דעתו. ואנו אין לנו אלא דברי הרמב״ן ז״ל אלא שצריכין ביאור וה״פ דהכא עניינא דעולה מוכח דלאו בתורת חיובא מיירי קרא אלא בתורת נדבה וכדפירש״י על פ׳ כי יקריב אלא דהשתא קאמר קרא דכשנדבו לבו והביא עולה אהני ליה לריצוי על שום דבר ואם כן מעתה לא מצינן לפרושי קרא על שום מצות ל״ת דהא כי היכי דחזינן בחייבי כריתות דכפרת שגגתן הוקשה לזדונם דכי היכי דבזדונם איכא חיובא דעונש ה״נ בשגגתם איכא חיובא לכפרה דידהו דהיינו החטא׳ ה״נ בכל שאר לאוין אם איתא שיש כפרה בשגגתם אית לן לאקושי כפרת שגגתם לזדונם לומר דאיכא חיובא לכפרה דידהו כי היכי דאיכא חיובא לעונש זדונם א״ו מוכרח לומר דליכא בהו כפרה בשגגתם של אלו כלל וטעמא קמי שמיא גלי׳ והילכך לית לן לאוקמי קרא אלא במ״ע דלא מצינו בהו מן התורה שום חיוב לא למזיד ולא לשוגג אף על גב דודאי איכא בהו עונש לעה״ב ואהנהו אתא קרא וקאמר דכשיקריב עולה נרצה לו מהעונש לעה״ב. ודוק שבמה שביארתי יתורץ כל מה שהק׳ עליו הר״ב ק״א שם ע״ע:

1 על ראש העלה. לְהָבִיא עוֹלַת חוֹבָה לִסְמִיכָה וּלְהָבִיא עוֹלַת הַצֹּאן שם:

2 העלה. פְּרָט לְעוֹלַת הָעוֹף שם:

3 ונרצה לו. עַל מָה הוּא מְרַצֶּה לוֹ? אִם תֹּאמַר עַל כָּרֵתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין אוֹ מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אוֹ מַלְקוּת, הֲרֵי עָנְשָׁן אָמוּר, הָא אֵינוֹ מְרַצֶּה אֶלָּא עַל עֲשֵֹה וְעַל לָאו שֶׁנִּתַּק לַעֲשֵֹה שם:

1 גור אריה פתח ↗

להביא עולת חובה לסמיכה. דאם לא כן, 'וסמך ידו על ראשו' מבעיא ליה, וממילא על העולה לפני זה קאי, אלא "העולה" ריבוי, להביא עולת חובה. ומדהוי למכתב 'וסמך ידו על ראש עולתו', וכתב "וסמך ידו על ראש העולה" בה"א, משמע עולה מיוחדת, להוציא עולת עוף. ואיפכא ליכא למימר – לרבות עולת עוף ולמעט עולת חובה, דמרבה אני עולת חובה שדומה לה בכל שאר דברים, לאפוקי עולת עוף שיצאת לידון במליקה ר' מנחות ה.. ואין להקשות דמהיכי תיתי לרבות עולת עוף עד דאיצטריך קרא למעוטי, דאין זה קשיא, דמייתורא ד"עולה" הוי מרבינן כל עולה:

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

על ראש העולה להביא עולת חובה לסמיכה וכו' העולה פרט לעולת העוף קשה מה ראית לרבות עולת חובה ולמעט עולת העוף אימא איפכא י"ל דטפי יש לנו לרבות עולת חובה שהיא בשחיטה והפשט ונתוח מלרבות עולת העוף שאינה בכל אלה הדברים:

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה על ראש העלה, להביא... ולהביא... ע"כ. כלומר מלת "העולה" מיותרת היא, שכן נאמר כבר "אם עולה קרבנו" והיה לו לומר "וסמך ידו על ראשו", אלא בא יתור זה ללמדנו שכל עולה צריכה סמיכה - בין עולת נדבה בין עולת חובה בין עולת בקר ובין עולת צאן ודווקא עולת יחיד, אבל עולת ציבור אינה טעונה סמיכה, כמבואר במנחות צב ע"א. פ' ויקרא תשנ"ב

3 מזרחי פתח ↗

ונרצה לו לכפר עליו על מה הוא מרצה לו א"ת על כריתו' ומיתו' ב"ד או מית' בידי שמים או מלקות הרי ענשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. בת"כ והרמב"ן ז"ל פי' בעבור שפי' הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופי' בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה ובחייבי לאוין למלקו' ולא פי' בהם שום עונש בשוגג נראה להם לרז"ל שכל העונש שלהם פרטו הכתוב כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג ויפרש עונש אחרים במזיד בלבד ולא יפר' אותו בשוגג שיאמר שהוא להביא בהן עולה ולכך ראוי שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא ענשן המפורש בהן למזיד אבל בשוגג אין עליה' שום נשיאות חטא ואין צריכי' רצוי כלל וזהו שאמרו כבר ענשן אמור שכל העונש שרצה להטיל עליהם אמרו הכתוב אבל על עשה ועל לא תעשה הנתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש וא"א שלא יענש בהם בזה ירצה העולה הזו אם יביאנה בנדב' נפשו ונכון הוא דאל"כ מנ"ל לרז"ל לומר הא אינו מרצ' אלא על עשה ועל לאו הנתק לעשה דילמא על שגגת חייבי מיתה בידי שמי' בשוגג ועל חייבי מלקות בשוגג ועל חייבי מיתות בית דין שאין חייבין על שגגתן חטאת כגון מכה אביו ואמו ומקלל שלא נזכר ענשן על שגגתן ותכפר עליה' העולה הזאת על שגגתן אבל לא על העשי' ועל לאו הנתק לעש':

3 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו עַל מָה הוּא מְרַצֶּה לוֹ, אִם תֹּאמַר עַל כָּרֵתוֹת וּמִיתוֹת ב"ד אוֹ מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם אוֹ מַלְקוּת, הֲרֵי עָנְשָׁן אָמוּר, הָא אֵינוֹ מְרַצֶּה אֶלָּא עַל עֲשֵׂה וְעַל לָאו שֶׁנִּתָּק לַעֲשֵֹה, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא א':ד'. וּבָרַיְתָא הִיא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים פרק ד ח. וַאֲנִי תָּמֵהַּ, וְכִי הֵיכָן עָנְשָׁן אָמוּר, כִּי הַקָּרְבָּנוֹת בַּשּׁוֹגְגִין הֵן מְרַצִּין. וְנוּכַל לוֹמַר שֶׁיְּכַפְּרוּ עַל חַיָּבֵי מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שׁוֹגְגִין וְעַל חַיָּבֵי מַלְקוּת שׁוֹגְגִין וְעַל חַיָּבֵי מִיתוֹת ב"ד שׁוֹגְגִין בְּאוֹתָן שֶׁאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶם חַטָּאת, כְּגוֹן מַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ וּמְקַלֵּל, כְּשֵׁם שֶׁהַחַטָּאת מְכַפֶּרֶת בְּחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת שׁוֹגְגִין. וְאוּלַי בַּעֲבוּר שֶׁפֵּרֵשׁ הַכָּתוּב בְּחַיָּבֵי מִיתוֹת ב"ד וּבְחַיָּבֵי כְּרֵתוֹת עָנְשָׁן בְּמֵזִיד וּבְשׁוֹגֵג, וּפֵרֵשׁ בְּחַיָּבֵי מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם עָנְשָׁן בְּמֵזִיד לְמִיתָה וּבְחַיָּבֵי לָאוִין לְמַלְקוּת וְלֹא פֵּרֵשׁ בָּהֶם שׁוּם עֹנֶשׁ בְּשׁוֹגֵג, נִרְאָה לָהֶם לַחֲכָמִים שֶׁכָּל הָעֹנֶשׁ שֶׁבָּהֶם פֵּרְשׁוֹ הַכָּתוּב, כִּי לָמָּה יְפָרֵשׁ עָנְשָׁן שֶׁל אֵלּוּ בְּמֵזִיד וּבְשׁוֹגֵג וִיפָרֵשׁ עֹנֶשׁ הָאֲחֵרִים בְּמֵזִיד וְלֹא יְפָרֵשׁ אוֹתוֹ בְּשׁוֹגֵג וְיֹאמַר שֶׁיְּהֵא מְחֻיָּב לְהָבִיא בָּהֶן עוֹלָה, וּלְכָךְ רָאוּ שֶׁאֵין בְּחַיָּבֵי מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם וּבְחַיָּבֵי מַלְקוּת אֶלָּא עָנְשָׁן הַמְפֹרָשׁ בָּהֶן בְּמֵזִיד, אֲבָל בְּשׁוֹגֵג אֵין עֲלֵיהֶם שׁוּם נְשִׂיאוּת חֵטְא וְאֵין צְרִיכִין רִצּוּי כְּלָל. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ "כְּבָר עָנְשָׁן אָמוּר", שֶׁכָּל הָעֹנֶשׁ שֶׁרָצָה לְהַטִּיל עֲלֵיהֶם כְּבָר אֲמָרוֹ הַכָּתוּב, אֲבָל עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה הַנִּתָּק לַעֲשֵׂה הַמְּזִידִין שֶׁלֹּא הִזְכִּיר בָּהֶם שׁוּם עֹנֶשׁ, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יֵעָנֵשׁ בָּהֶם, בָּזֶה יֵרָצֶה בָּעוֹלָה הַזּוֹ אִם יְבִיאֶנָּה בְּנִדְבַת נַפְשׁוֹ. וְיִתָּכֵן לוֹמַר כִּי בַּעֲבוּר שֶׁלֹּא הִזְכִּיר בְּקָרְבְּנוֹת הַנְּדָבָה "לְכַפֵּר עָלָיו עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג" כַּאֲשֶׁר בְּקָרְבְּנוֹת הַחֵטְא, וְאָמַר "וְנִרְצָה", הָיָה לְרַבּוֹתֵינוּ בַּמַּשְׁמָעוּת הַזֶּה שֶׁיְּכַפֵּר עַל הַמְּזִידִים שֶׁאֵינָם רְצוּיִים לְפָנָיו, כִּי הַשּׁוֹגֵג אע"פ שֶׁחָטָא רְצוּי הַשֵּׁם הוּא, אִם כֵּן אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְכַפֵּר עַל הַמְּזִידִים זוּלָתִי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁנִּתָּק לַעֲשֵׂה שֶׁלֹּא נִזְכַּר בָּהֶם עֹנֶשׁ, אֶלָּא שֶׁאֵינָם רְצוּיִים לַמֶּלֶךְ בַּעֲבוּר שֶׁעָבְרוּ עַל מִצְוָתוֹ, וּבַמֶּה יִתְרַצּוּ אֶל אֲדוֹנֵיהֶם, בַּדּוֹרוֹן הַזֶּה. וְרָאִיתִי בְּאַגָּדָה בְּוַיִּקְרָא רַבָּה ז ג, תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אֵין הָעוֹלָה בָּאָה אֶלָּא עַל הִרְהוּרֵי עֲבֵרַת הַלֵּב. אָמַר רַבִּי לֵוִי, מִקְרָא מָלֵא הוּא, "וְהָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיֹה לֹא תִהְיֶה" יחזקאל כ לב, הָעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל הָעוֹלָה עַל רוּחֲכֶם. וְכֵן בְּאִיּוֹב הוּא אוֹמֵר, "וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם" איוב א ה, הָדָא אָמְרָה אֵין הָעוֹלָה בָּאָה אֶלָּא עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב. וְהַטַּעַם שֶׁלְּפִי שֶׁהוּא חֵטְא שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא ה' לְפִיכָךְ כֻּלָּהּ כָּלִיל לַה'. וּלְשׁוֹן "וְנִרְצָה לוֹ" יַחְזֹר אֶל הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד הַנִּזְכָּר, שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ בַּקָּרְבָּן הַזֶּה לְכַפֵּר עָלָיו, מִלְּשׁוֹן "וּבַמֶּה יִתְרַצֶּה זֶה אֶל אֲדֹנָיו" שמואל א כט ד, "וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" תהלים מד ד, וְכֵן רַבִּים. וְיִתָּכֵן כִּי "וְנִרְצָה" כִּנּוּי לַחֵטְא, שֶׁנִּרְצָה לוֹ חֶטְאוֹ לְכַפֵּר עָלָיו, מִלְּשׁוֹן "כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ" ישעיהו מ ב, "עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ" דהי"ב לו כא, "וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם" ויקרא כו מג, לְשׁוֹן הַשְׁלָמָה. וְיִתָּכֵן שֶׁהוּא כָּעִנְיָן הָרִאשׁוֹן, כְּאִלּוּ הֶעָוֹן רָצוּי לִפְנֵי הַשֵּׁם, לֹא יִחַר אַפּוֹ בּוֹ עוֹד:

3 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

111 נקודה זו מבוארת יותר בדרשת שבת הגדול רטז:, שהביא שם את דברי רש"י ויקרא א, ד שהעולה מכפרת על העובר במזיד על עשה ולאו שניתק לעשה, וכתב בזה"ל: "האדם יש לו נשמה מן העליונים, ומצד זה האדם הוא קרוב אל השם יתברך, כאשר הנשמה מן העליונים... ומפני כך מביא קרבן אל השם יתברך, שהוא בעל נפש ג"כ, והוא כולו כליל, ולא נשאר ממנו דבר. וזה מצד כי הנשמה מתקרב אל הש"י לגמרי, ומפני זה הקרבן הוא כליל, שכל אשר מתקרב ומתעלה אל הש"י, יותר הוא כליל, וכמו שהתבאר למעלה שם ריג. "ומפני כי אין שום שררה וגדולה אצל השי"ת, שהכל נחשב לכלום אצל השם יתברך, ולפיכך קרבן העולה כולו כליל, כי מה שהוא כליל מורה כי גדולתו של האדם אינו נחשב כלום אצל השם יתברך". כי אין עם הש"י נמצא שום דבר... והעולה מכפרת על החטא שעשה במזיד, כי המזיד הוא מצד המחשבה, שהוא לנשמה... וקרבן זה הוא מצד הנשמה, שממנה המחשבה, ומצד הזה האדם קרוב אל הש"י, ולכך קרבן זה יש לו התקרבות לגמרי אל הש"י, וקרבנו הוא כליל לגבוה, ככל אשר יש לו התקרבות אל השם יתברך". ושם מאריך לבאר ענין זה. וראה בגו"א ויקרא פ"א סוף אות לג.

« רש"י על ויקרא א׳:ג׳ רש"י על ויקרא א׳:ה׳ »