רש"י על ויקרא א׳:י״ד

« רש"י על ויקרא א׳:י״א רש"י על ויקרא א׳:ט״ו »

14 שפתי חכמים פתח ↗

ולא כל העוף. פי' אע"פ שהעוף בעל מום כשר. מ"מ מחוסר אבר פסול אבל לא אמרינן אם מן העוף וי"ו מוסיף ויהא פסול אפילו בעל מום ושיהא דוקא זכר א"כ תמים זכר שנאמר בצאן ל"ל ילמוד תחתון מעליון אלא למעוטי אתא:

14 יריעות שלמה פתח ↗

בד"ה מן התורים כו' כבר כתבו התו' כו' אינו שם בתו' אלא בגמ' גופ' ע"ש כנ"ל:

14 משכיל לדוד פתח ↗

מן העוף וכו׳ לפי שנאמר תמים וכולי הכי תנינן בת״כ והיינו קרא דכתיב בפ׳ אמור לרצונכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים והלימוד הוא כדפירש״י ז״ל בפ״ה דקדושין דמדלא כתיב תמים זכר ותו לא שאז הוה קאי על כל כללות הקרבנות אלא הדר ופי׳ בבקר וכו׳ ש״מ דלא קפיד אתמוה וזכרות אלא באלו לאפוקי עוף והילכך ליכא לאקשויי דאמאי לא נדרוש כאן וי״ו דואם מן העוף דמוסיף על ענין הראשון ונילף עוף מבהמה דליבעי נמי תמות וזכרות. והרא״ם ז״ל הבין דכוונת הת״כ על קראי דלעיל דכתיב זכר תמים בין בבקר ובין בצאן וביאר דה״ק דבשלמא אילו לא כתיב זכר תמים אלא בבן בקר בלבד הוה מייתי בין בצאן ובין בעוף דה״נ בעינן תמות וזכרות מוי״ו המוסיף שנכתבה בשניהן הילכך משו״ה איכפל קרא והדר וכתב זכר תמים בצאן לומר דדוקא במאי דגלי גלי ולא נילף בעוף מוי״ו המוסיף ע״ש. ומלבד דמשמעות הת״כ אינו כן. תו ק״ל טובא היכי מצינן למימר הכי והא שפיר אצטריך למהדר ולמכתב זכר בבן צאן למעוטי טומטום ואנדרוגינוס דמזכר דגבי בן בקר לא הוה ממעטינן אלא נקבה וכמ״ש רש״י גופיה לעיל וה״נ אצטריך למהדר ולמכתב תמים לפי הלימוד דיליף מיניה בת״כ כשם שאם תמים אינו לרצון וכו׳ כדכתיב לעיל ע״ש ואי לא הדר וכתביה ה״א דטומטום ואנדרוגינוס אף על גב דלכתחלה לא יביא אם הביא מיהא יעלה לרצון משו״ה הוצרך לחזור ולכתוב תמים וא״כ הדרא קושיא דהשתא נילף לעוף בוי״ו המוסיף דבעינן ביה נמי תמות וזכרות א״כ מוכרח לפרש דכוונת הת״כ דממעטיה קרא בעוף בההוא קרא דבפרשת אמור כדלעיל. ותמהני מהר״ב ק״א דאף על גב דלא נעלמו ממנו דברי רש״י דקדושין דלעיל מכל מקום כתב גם כן בפשיטות כפי׳ הרא״ם ז״ל ולא השגיח דק״ט על פירוש זה. ועוד ראיתי שם להר״ב ק״א שכתב ע״פ דברי רש״י ז״ל דראיית הת״כ מפ׳ דפ׳ אמור אלא שלימוד הוא דלא כתיב תמים זכר מן הבקר מן הכבשים וכו׳ אמנם אמרו בבקר משמע זכר תמים אני מקפיד בבקר ובכשבים אבל בעופות לא ע״כ וקשיא לן דהיכי ליכתוב זכר תמים מן הבקר דאם כן הוה משמע מיעוט והיינו דורשים זכר תמים דמקצת הבקר ולא בכל הבקר דומיא למאי דרשינן בקראי דלעיל. ואנו אין לנו אלא דברי מאור עינינו רש״י ז״ל מדלא כתיב תמים זכר סתם ותו לא:

15 שפתי חכמים פתח ↗

פרידה א'. פירוש דאל"כ היה לו לכתוב נמי והקריב הכהן ל"ל דכתיב והקריבו אלא ללמד בא שאם בא להביא פרידה אחת הרשות בידו והא דכתיב לעיל והקריב מן התורים וגו' משמע שנים למצוה אבל לא לעיכובא: א"נ דמן התורים קאי אמין תורים אפי' אחת:

15 משכיל לדוד פתח ↗

והקריבו אפילו פרידה א׳ הכי תניא בת״כ לפי שנאמר והקריב מן התורים וכו׳ שומע אני אין פחות מב׳ פרידין ת״ל והקריבו וביאר הר״ב ק״א דהס״ד הוא מדכתיב תורים בל׳ רבים דליכא למימר ע״ש המין דהול״ל מן התור כמו לעיל דכתיב מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן שלא מצינו שם המין בל׳ רבים בשום מקום ע״ש ועמו הס״ד לא נהירא דהא לא בא לעולם בל׳ יחיד אלא שם המין הכללי כמו מן הבהמה וה״נ הכא כתיב מן העוף אבל שם המין הפרטי הלא לעיל נמי נכתב גם כן בלשון רבים מן הכשבים ומן העזים ואם כן מאי שנא הכא דס״ד להצריכו שנים טפי מדלעיל אלא העיקר כמ״ש רש״י בפ״ב דכריתות דהס״ד הוא מדכתיב לעיל והקריב דמשמע קרבן שלם ופירושו דמשמע קרבן שלם של עוף שלא מצינו בשום קרבן דעוף הבא בחובה שיהא פחות מב׳ דהיינו קן וסד״א ה״נ בנדבה לא יהא פחות מב׳ משו״ה אצטריך והקריבו. והר״ב ק״א הק׳ עליו דלמה יהיה ב׳ פרידין קרבן שלם ולא אחד אחד שכל הקרבנות אינם אלא אחד עיין שם וכבר ביארנו כוונתו ז״ל:

15 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ הַהַקְרָבָה הַזּוֹ הִיא הַעֲלָאָה שֶׁיַּעֲלֶה הָעוֹף אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁם יִמְלֹק אוֹתוֹ, שֶׁהַמְּלִיקָה אֵינָהּ אֶלָּא בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. וּמִפְּנֵי זֶה דָּרְשׁוּ זבחים סה, "הַכֹּהֵן" - וְכִי עוֹלֶה עַל הַלֵּב שֶׁהַזָּר קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "הַכֹּהֵן וּמָלַק", מְלַמֵּד שֶׁלֹּא תְּהֵא הַמְּלִיקָה אֶלָּא בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן. וּמָלַק וְהִקְטִיר וְנִמְצָה אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, מֵאַחַר שֶׁהוּא מַקְטִיר הוּא מוֹצֶה, אֶלָּא מַה הַקְטָרָה הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ אַף מְלִיקָה הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ. וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא מְסֹרָס הוּא, וּמָלַק וְהִקְטִיר וְקֹדֶם הַקְטָרָה וְנִמְצָה דָמוֹ כְּבָר, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא א':ט"ו. וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר שֶׁיִּמְלֹק אֶת הָרֹאשׁ וְיַקְטִירֶנּוּ וְאַחֲרֵי כֵן וְנִמְצָה דַּם הַגּוּף עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְטִיר אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאֵין אֵבָרִים קְרֵבִין לְעוֹלָם בְּשׁוּם קָרְבָּן אֶלָּא לְאַחַר הַרְצָאַת דָּמִים, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת. וּלְפִיכָךְ דָּרְשׁוּ כֵן, שֶׁלֹּא בָּא הַכָּתוּב אֶלָּא לְהַקִּישׁ מְלִיקָה לְהַקְטָרָה, שֶׁיְּהֵא בִּשְׁנֵיהֶם הָרֹאשׁ בְּעַצְמוֹ וְהַגּוּף בְּעַצְמוֹ. אֲבָל פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא, וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ לְהַקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ, יְלַמֵּד עַל הַמְּלִיקָה שֶׁתִּהְיֶה לְהַקְטִיר הָרֹאשׁ כַּאֲשֶׁר יַקְטִיר הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ויקרא א':י"ז "וְהִקְטִיר אוֹתוֹ הַכֹּהֵן", כִּי דֶּרֶךְ הַכָּתוּב בְּכָל הַקָּרְבָּנוֹת לוֹמַר כֵּן כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי רמב"ן על ויקרא א':ו' בְּנִתְחֵי הָעוֹלָה. אֲבָל אָמַר בְּכָאן ויקרא א':י"ז "וְהִקְטִיר אוֹתוֹ הַכֹּהֵן" וְלֹא אָמַר וְהִקְטִיר אֶת הַכֹּל, כִּי שְׁתֵּי הַקְטָרוֹת הֵן, יַקְטִיר הָרֹאשׁ וְיָסִיר הַמֻּרְאָה וְשִׁסַּע אוֹתוֹ וְיַקְטִיר הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בִּזְבָחִים שם:

16 שפתי חכמים פתח ↗

מקום הרעי. פירוש רעי טינוף כמו ושמתיך כראי בלשון חכמים רעי בעי"ן ואל"ף בעי"ן מתחלפין:

16 מזרחי פתח ↗

מראתו מקום הראי זה הזפק. פירוש ראי טנוף כמו ושמתיך כראי שפירושו ענין טנוף ולכלוך כמו שפי' הרד"ק בשרש ראה ובלשון חכמים רעי בעי"ן ונקרא הזפק מוראה מפני שהיא מקום הטינוף של המאכל וכן המתרגם שתרגמו זפק הוא מזה הצד לא מפירוש המלה:

16 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ מְקוֹם הָרְעִי, זֶה הַזֶּפֶק. בְּנוֹצָתָהּ עִם בְּנֵי מֵעֶיהָ. וְנוֹצָה לְשׁוֹן דָּבָר מָאוּס, וְכֵן "כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ" איכה ד טו, וְזֶהוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על ויקרא א':ט"ז "בְּאֻכְלֵהּ". וְזֶהוּ מִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבָּא יוֹסֵי בֶּן חָנָן תורת כהנים פרשה ז ט שֶׁאָמַר נוֹטֵל אֶת הַקֻּרְקְבָן עִמָּהּ. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ זבחים סה, קוֹדֵר אֶת הַזֶּפֶק בְּסַכִּין כְּעֵין אֲרֻבָּה וְנוֹטְלוֹ עִם הַנּוֹצָה, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא א':ט"ז. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, שֶׁאֵין נוֹצָה בְּשׁוּם מָקוֹם אֶלָּא נוֹצָה מַמָּשׁ, וְכֵן "כִּי נָצוּ גַּם נָעוּ" יֹאמַר שֶׁהֶעֱלוּ נוֹצָה לְעוֹפֵף מִמְּקוֹמָם אֶל הַגּוֹלָה, וְגַם יָנוּעוּ שָׁם שֶׁלֹּא מָצְאוּ מָנוֹחַ. וְכָמוֹהוּ "כִּי נָצֹא תֵּצֵא" ירמיהו מח ט. וְהַמְּתַרְגֵּם הַיְּרוּשַׁלְמִי אָמַר בּוֹ "אֲרֵי יִתְקוֹטְטוּ אַף יִטַּלְטְלוּ", עֲשָׂאוֹ מִן "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים" דברים כה יא, יֹאמַר כִּי הֵם נִצִּים בְּכָל הָעַמִּים וְנוֹדְדִים מֵהֶם וְלֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר בְּתוֹכָם, וְיָפֶה פֵּרֵשׁ. אֲבָל לְשׁוֹן נוֹצָה לֹא יִמָּצֵא כְּדִבְרֵי הָרַב. וּמִדְרָשׁוֹ שֶׁל אַבָּא יוֹסֵי שֶׁהִצְרִיךְ לִטֹּל אַף הַקֻּרְקְבָן עִמָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהַזֶּפֶק וְהַוֶּשֶׁט עִם הַקֻּרְקְבָן כְּלֵי הַמַּאֲכָל הַכֹּל בִּכְלַל מֻרְאָתוֹ, כִּי בַּקֻּרְקְבָן יַעֲשֶׂה הָרְעִי, וְלֹא חָלַק אַבָּא יוֹסֵי כְּלָל עַל מַה שֶׁאָמַר תַּנָּא קַמָּא יִטְּלֶנּוּ עִם הַנּוֹצָה, שֶׁהֲרֵי שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה בְּמַסֶּכֶת זְבָחִים פֶּרֶק שִׁשִּׁי זבחים נד, בָּא לוֹ לַגּוּף וְהֵסִיר אֶת הַמֻּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִם הַיּוֹצְאִים עִמָּהּ וְהִשְׁלִיכָם לְבֵית הַדֶּשֶׁן, וּמִשְׁנָה זוֹ מִשְׁנַת אַבָּא יוֹסֵי הִיא, וְקָתָנֵי נוֹצָה. וְדַעַת אוּנְקְלוֹס כְּדַעַת חֲכָמִים, שֶׁאֵינוֹ מֵסִיר רַק הַזֶּפֶק בְּנוֹצָתוֹ עִם הָאֹכֶל הַכָּנוּס בּוֹ שֶׁהוּא הַמֻּרְאָה, וּלְפִי שֶׁהַכֹּהֵן תּוֹפֵס בַּזֶּפֶק וּמֵסִיר בּוֹ אֶת הַמֻּרְאָה אָמַר "יָת זְפָקֵיהּ בְּאֻכְלֵהּ", כְּאִלּוּ הוּא אֻכְלֵהּ בִּזְפָקֵיהּ, כִּי "אֻכְלֵהּ" תַּרְגּוּם "מֻרְאָתוֹ", וּ"זְפָקֵיהּ" תַּרְגּוּם "נוֹצָתָהּ", שֶׁהַכָּתוּב אָמַר שֶׁיָּסִיר הַמֻּרְאָה, שֶׁהוּא הָאֹכֶל, בְּנוֹצָתָהּ שֶׁעָלֶיהָ, שֶׁנּוֹטֵל הַזֶּפֶק בְּעוֹרוֹ וּבְנוֹצָה שֶׁעָלָיו. וְכָךְ אָמַר אוּנְקְלוֹס שמות כג כא "אֲרֵי בִּשְׁמִי מֵימְרֵהּ", וּכְפִי הָעִבְרִי יֹאמַר "אֲרֵי שְׁמִי בְּמֵימְרֵהּ", אֲבָל הָפַךְ תַּרְגּוּמוֹ לְצֹרֶךְ דָּבָר שֶׁיָּדַע בּוֹ. וְתִרְגֵּם "וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת" שם כח כה כֵּן בְּהִפּוּךְ "וְיָת תַּרְתֵּין גְּדִילָן דְּעַל תְּרֵין סִטְרוֹהִי", וְכֵן רַבִּים:

17 מזרחי פתח ↗

ושסע אין שסו: אלא ביד וכן הוא בשמשון וישסעהו כשסע הגדי. בפ' קדשי קדשים ופרש"י וכן הוא אומר בשמשון דהתם מפרש בהדיא דביד הוא ולכן כתב כאן לשון שסוע לומר לך ביד ולא בסכין:

17 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

בִּכְנָפָיו עִם כְּנָפָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְרֹט כַּנְפֵי נוֹצָתוֹ. "כְּנָפָיו", נוֹצָה מַמָּשׁ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא א':י"ז. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, שֶׁאִם כֵּן לֹא יַזְכִּיר הַכָּתוּב מֵאֵי זֶה מָקוֹם יְשַׁסַּע אוֹתוֹ, אִם מִלְּפָנָיו אוֹ מִגַּבּוֹ. אֲבָל פֵּרוּשׁוֹ וְשִׁסַּע אוֹתוֹ בִּמְקוֹם כְּנָפָיו, כִּי הַבֵּי"ת בֵּי"ת הַכְּלִי, כְּאָמְרְךָ בָּאָרוֹן בַּבַּיִת אוֹ בַּשָּׂדֶה. וְאֵין "כְּנָפָיו" נוֹצָה, אֲבָל הוּא כְּכָל הַכְּנָפַיִם שֶׁבַּכָּתוּב, "כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף" בראשית ז יד, "יִפְרֹשׁ כְּנָפָיו לְתֵימָן" איוב לט כו, וְכֵן "בִּכְנַף מְעִילוֹ" שמואל א טו כז. וְ"נוֹצָה" הוּא הַשֵּׂעָר אֲשֶׁר עַל גּוּף הָעוֹפוֹת, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב יחזקאל יז ג "הַנֶּשֶׁר הַגָּדוֹל גְּדוֹל הַכְּנָפַיִם אֶרֶךְ הָאֵבֶר מָלֵא הַנּוֹצָה", וְכֵן שָׁנִינוּ טהרות א ג הַכְּנָפַיִם וְהַנּוֹצָה טְמֵאוֹת וּמְטַמְּאוֹת וּמִצְטָרְפוֹת, וְאָמְרוּ תורת כהנים אחרי פרק יב ב, פְּרָט לַחַרְטוֹם וְלַצִּפָּרְנַיִם וְלַכְּנָפַיִם וְלַנּוֹצָה:

17 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה בכנפיו, ...כנפי נוצתו. הרי זה ביטוי תמוה, כי לכאורה היה צריך לומר נוצות כנפיו. פ' ויקרא תשמ"ה

14 מן העוף. וְלֹא כָּל הָעוֹף; לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים — תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת — יָכוֹל אַף מְחֻסַּר אֵבֶר, תַּ"ל מִן הָעוֹף שם:

15 תרים. גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים:

16 בני יונה. קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים:

17 מן התרים או מן בני היונה. פְּרָט לִתְחִלַּת הַצִּהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה שֶׁהוּא פָּסוּל, שֶׁגָּדוֹל הוּא אֵצֶל בְּנֵי יוֹנָה וְקָטָן אֵצֶל תּוֹרִים חולין כ"ב:

14 רש"י על ויקרא פתח ↗

אדם כי יקריב מכם. כְּשֶׁיַּקְרִיב; בְּקָרְבְּנוֹת נְדָבָה דִּבֵּר הָעִנְיָן: אדם. לָמָּה נֶאֱמַר? מָה אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא הִקְרִיב מִן הַגָּזֵל — שֶׁהַכֹּל הָיָה שֶׁלּוֹ — אַף אַתֶּם לֹא תַּקְרִיבוּ מִן הַגָּזֵל ויקרא רבה: הבהמה. יָכוֹל אַף חַיָּה בִּכְלָל, תַּ"לֹ בָּקָר וָצֹאן: מן הבהמה. וְלֹא כֻּלָּהּ — לְהוֹצִיא אֶת הָרוֹבֵעַ וְאֶת הַנִּרְבָּע: מן הבקר. לְהוֹצִיא אֶת הַנֶּעֱבָד: מן הצאן. לְהוֹצִיא אֶת הַמֻּקְצָה: ומן הצאן. לְהוֹצִיא אֶת הַנּוֹגֵחַ שֶׁהֵמִית; כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לְמַטָּה מִן הָעִנְיָן מִן הַבָּקָר — שֶׁאֵין תַּ"ל — לְהוֹצִיא אֶת הַטְּרֵפָה ספרא: תקריבו. מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנַיִם מִתְנַדְּבִים עוֹלָה בְּשֻׁתָּפוּת: קרבנכם. מְלַמֵּד שֶׁהִיא בָּאָה נִדְבַת צִבּוּר, הִיא עוֹלַת קַיִץ הַמִּזְבֵּחַ, הַבָּאָה מִן הַמּוֹתָרוֹת שבועות י"ב:

14 מזרחי פתח ↗

מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר זכר תמים בבקר ובכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות יכול אף מחוסר אבר ת"ל מן העוף. בת"כ פירש אע"פ שעוף ב"מ כשר מכל מקום אם הוא מחוסר אבר פסול כדמשמע ממעוטא דמן העוף ולא כל העוף דבפרק קמא דקדושין אמר רב ששת הרי שהיתה עינו של עבד כנעני סמויה וחטטה רבו העבד יוצא בו לחרות מ"ט מחוסר אבר הוא פי' אע"פ שהיתה עינו סמויה מ"מ לא היה מחוסר אבר ועכשיו נעשה מחוסר אבר כשחטטה ותנא תונא תמות וזכרו' בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות יכול אפילו יבש גופה נקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף ולא כל העוף דדוק' בחטיטת העין שנראה נקב במקומו נפסל העוף אבל נסתמ' ולא נחטטה כשר וא"ת למה לי קרא לפסול מחוסר אבר והלא אפילו לבני נח אסור כדאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים מניין למחוסר אבר שנאסר לבני נח דכתיב מכל החי מכל בשר אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה ופרש"י מניין למחוסר אבר שנאסר לבני נח להקריב לגבוה דומיא דקרבנות שנהגו אבותיהם לשמי' הן נוהגין לעבודת כוכבים שלהן מכל החי מכל בשר על שם שהיה עתיד נח להקריב מהן דכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר וליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור כבר תרצו התוספות דאיצטריך קרא משום דאמרינן בפרק ארבע מיתות כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח לכך הוצרך לשנותה בהר סיני כדי לאסור לזה ולזה ואם תאמר מ"ל לרז"ל לומר שעוף בעל מום כל זמן שלא נחסר ממנו אבר כשר אי משום דכתיב תמות וזכרות בבהמה ולא בעוף סמיכה והפשט וניתוח נמי דכתיבי בבקר ולא בצאן נימא הכי סמיכה והפשט ונתוח בבקר ואין סמיכה והפשט וניתוח בצאן וכן צפון נמי דכתיב בצאן ולא בבקר נימא צפון בצאן ואין צפון בבקר וכי תימא וי"ו מן הצאן מוסיף לענין ראשון וילמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון ה"נ נימא וי"ו דואם מן העוף מוסיף לענין ראשון וילמוד תחתון מעליון מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים יש לומר אם כן לשתוק קרא מזכר תמים דבן צאן וילמוד בן צאן מבן בקר מה בן בקר זכר תמים אף בן צאן זכר תמים והדר יליף עוף מצאן מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים השתא דכתיב זכר תמים בבקר וגם בצאן למדנו דדוקא בבקר ובצאן איכא תמו' וזכרות אבל לא בעוף והכי נמי מסתבר' מדקתני בת"כ לפי שנאמר זכר תמים בבקר ובכשבים ובעזים ולא קתני לפי שנ' זכר תמים בבהמה ואלו בסיפא דבריתא כיילינהו לכולהו וקתני להו בלשון בהמה ואמ' תמות וזכרות בבהמה ש"מ מדכתיב זכר תמי' בשניהם יחד והיה די באחד הוא דקא דייק לה ולא מדכתיב זכר תמים בבהמה ולא בעוף וא"ת דילמא הא דכתיב זכר תמים בשניהם יחד אינו אלא משום דאי לאו דכתיבי תמות וזכרות בבקר וגם בצאן לא מצי עוף יליף מצאן משום דאין למדין מן הלמד כדאיתא בפרק אי זהו מקומן א"ר יוחנן בכל התורה כולה למדין מן הלמד חוץ מן הקדשים שאין למדין מן הלמד י"ל דהא דאין למדין מן הלמד ה"מ בהקש דדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש כדאיתא התם אבל הכא דאתא וי"ו דואם מן הצאן ווי"ו דואם מן העוף להוסיף תחתון לעליון כדי שילמוד העליון מהתחתון והתחתון מהעליון אין זה אלא קרא כאילו כתוב בפירוש שילמוד זה מזה וזה מזה וכאילו כתוב בצאן בפירוש זכר תמים ומצי יליף עוף מיני' עם וי"ו דואם מן העוף שמוסיף על ענין ראשון מת"ל זכר תמים לגבי צאן אלא לומר לך תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף:

14 לבוש האורה פתח ↗

רש"י מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר זכר תמים בבקר בכשבים ובעיזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות יכול אף מחוסר אבר ת"ל מן העוף ע"כ וכתב הרא"ם וז"ל וא"ת מנ"ל לרז"ל לומר שעוף בעל מום כל זמן שלא נחסר ממנו אבר כשר אי משום דכתיב תמות וזכרות בבהמה ולא בעוף סמיכה והפשט וניתוח נמי דכתיבי בבקר ולא בצאן נימא הכי סמיכא והפשט וניתוח בבקר ואין סמיכה והפשט וניתוח בצאן כו' וכתב וי"ו דואם מן הצאן מוסיף לענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון ה"נ נימא וי"ו דואם מן העוף מוסיף לענין ראשון וילמד תחתון מעליון מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים יש לומר אם כן לשתוק קרא מזכר תמים דבן צאן וילמוד בן צאן מבן בקר מה בן בקר זכר תמים אף בן צאן זכר תמים והדר נילף עוף מצאן מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים השתא דכתיב זכר תמים בבקר וגם בצאן למדנו דדוקא בבקר וצאן איכא תמות וזכרות אבל לא בעוף עכ"ל והקשה הרג"א וז"ל ותימא דהא רש"י מסיק לעיל זכר לדרשה אחריתי כמבואר בדבריו למעוטי טומטום ואנדרוגינוס ואם כן מהיכי תיתי למעט עופות עכ"ל ותירץ מה שתירץ אבל לי נראה שאין תמיהתו תמיה ולא קושי' כלל דהא אף לפי תמיהתו תמים דגבי צאן מיותר הוא דלמאי אתא אלא עכ"ל דדוקא בבקר וצאן איכא תמים ולא בעוף והא דנקט רש"י ז"ל וכן בת"כ בכל מקום נקטי תמות וזכרות כו' גבי הדדי היינו משום דבכל מקום הוקש להדדי דבכל מקום כתיבי זכר תמים גבי הדדי אבל עיקר המיעוט דתמות וזכרות בבהמה כו' אינו אלא מתמים דפרשה זו ולא מתמים זכר בבקר בכשבים ובעיזים דבפרשת אמור אי נמי מזכר דפרשת אמור ממעטינן זכרות דעוף זכר דהתם מיותר הוא ואתא למעוטי עוף אבל תמים דהתם אינו מיותר דהא עיקר פרשה דהתם לא נכתבה אלא משום מומין לפרש איזה נקרא מום הפוסל בקדשים ולא סגי דלא לכתוב התם לרצונכם תמים וגו' לומר אחריו כל אשר בו מום לא תקריבו וגו' וכל הפרשה המדברת בהלכות מומין נופל עליו נ"ל:

15 מזרחי פתח ↗

והקריבו אפילו פרידה אחת. כדתניא בת"כ ומייתי לה בזבחי' פרק קדשי קדשים והקריבו מת"ל לפי שנאמר והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו יכול המתנדב עוף לא יפחו' משתי פרידות ת"ל והקריבו אפילו פרידה אחת והכי פירושו כיון דכתיב ברישא דהך פרשתא שהיא עולת נדבה והקרי' מן התורים או מן בני היונה שני תורים או שני בני יונה יכול אם רצה להביא פרידה אחת תור אחד או בן יונה אחד לא יהא רשאי דומיא דקיני חובה שאינם באים פחות משתי תורים או משני בני יונה ת"ל והקריבו דהוה ליה למכת' והקריב הכהן אל המזבח ומלק מאי והקריבו ללמד שאם רצה להביא פרידה אחת הרשות בידו:

15 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

1183 אודות שעל ידי צפרנים ניתן לחתוך ולקצץ, תדע שכן הוא, שהרי מליקה של עוף ויקרא א, טו אינה נעשית בכלי, אלא "כהן קוצץ בצפרנו ממול העורף וחותך מפרקת עד שמגיע לסימנין וקוצצן" רש"י שם.

15 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ומלק והקטיר ונמצה, ...אלא מה הקטרה - הראש בעצמו והגוף בעצמו, אף מליקה כן. ע"כ. וקשה לי, מנין יודע אני שבהקטרה הראש לעצמו? אדרבה, בדיבור הקודם "הכהן... ומלק"" הוא אומר "...עד שמגיע לסימנים וקוצצן", כלומר אינו מפריד בין הראש והגוף. פ' ויקרא תשנ"ב וראה "גור אריה" שלמדו על הקטרת הראש לעצמו והגוף לעצמו מכך שכתוב פעמיים "והקטיר": בפסוקנו נאמר "ומלק את ראשו והקטיר המזבחה" - זו הקטרת הראש. ולהלן בפסוק יז נאמר "והקטיר אתו הכהן המזבחה" - זו הקטרת הגוף הראני הרב איתן שנדורפי שי'.

16 רש"י על ויקרא פתח ↗

הדשן אשר תאכל האש את העלה. וַעֲשָׂאַתָּה דֶּשֶׁן, מֵאוֹתוֹ דֶּשֶׁן יָרִים תְּרוּמָה ושמו אצל המזבח:

16 לבוש האורה פתח ↗

רש"י מראתו מקום הראי זה הזפק ע"כ פי' הרא"ם ראי ענין טינוף ולכלוך כמו רעי בעי"ן בלשון חכמים ע"כ:

16 משכיל לדוד פתח ↗

בנוצתה וכו׳ וזהו מדרשו וכו׳. ורבותינו וכו׳ ברייתא היא בת״כ והק׳ הרמב״ן ז״ל שהרי שנינו בפ׳ ק״ק בא לו לגוף והפי׳ את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאין עמה ומשנה זו משנת אבא יוסי היא והתני נוצה והרא״ם ז״ל תי׳ דרש״י סבר דת״ק נמי מודה דמסי׳ הקרקבן אלא דס״ל דקורקבן לא צריך קרא דבכלל מוראה הוא וכי אתא בנוצתה לרבות את העור עם הנוצה ואבא יוסי סבר דקרקבן צרי׳ קרא והיינו בנוצתה אבל עור ונוצות לא אתרבו כלל והשתא מתני׳ כרבנן והר״ב ק״א ז״ל הק׳ עליו דהא ת״ק לא הזכיר אלא זפק ולא קרקבן כלל ותו דא״כ דאבא יוסי לא פליג אלא בנוצה דאין צריך לא הול״ל נוטל את הקרקבן עמה דהא ת״ק נמי מודה בזה אלא הכי הול״ל אינו נוטל את הנוצה ומכח זה ביאר הרב איפכא ממש דת״ק ודאי סבר דהקרקבן לא אתרבי אלא זפק עם הנוצה לבד דהיינו בנוצתה ואבא יוסי סבר דנוצה לא צריך קרא דבכלל זפק היא וכי אתא בנוצתה לרבו׳ גם הקרקבן ומתני׳ אבא יוסי היא ע״ש והאמת שקושיותיו על הרא״ם ז״ל חזקות ברם גם פירושו לע״ד לא יתכן לדעת רש״י דאם איתא הו״ל לאתוי תחלה דברי רבותינו שנוטלו עם הנוצה ואח״כ מדרשו של אבא יוסי דמרבה ג״כ הקרקבן דבהכי הוה משמע שפיר דאבא יוסי מוסיף הוא אבל השתא דמייתי תחלה מדרש אבא יוסי דנוטל את הקורקבן עמה פשי׳ דמשמע שרצונו לומר זפק וקרקבן לבד בלא נוצה דנוצה מהיכא תיתי הרי אכתי לא נזכרה. ובר מן דין גם לישניה דאבא יוסי לא משמע כפי׳ שאם בא להוסיף לא הול״ל נוטל את הקורקבן עמה אלא הול״ל אף הקורקבן נוטל עמה ותו דלדבריו דמתני׳ כיחידאה לא הו״ל להש״ס דהתם בפ׳ ק״ק לאתויי עלה דמתני׳ הברייתא כצורתה אלא הכי הול״ל מתני׳ אבא יוסי בן חנון הוא דתניא וכו׳ דהכי אורחיה דתלמודא בכל כה״ג אלא מסתמיות הש״ס משמע דמתני׳ כדרבנן. ואנא זעירא ארעא דרבנן ישבתי משומם על האדירים האלה היכן מצאו דמתני׳ דפ׳ ק״ק מרבה הקורקבן עד שהוצרכו לידחק בזה. ולע״ד מאי דקתני ואת בני מעים היוצאין עמה לאו אקורקבן קאי דא״כ הוה קאמר קורקבן להדיא וכדקאמר אבא יוסי אלא מיירי על אותו המעי היוצא מן הזפק ודב׳ בקורקבן וקמ״ל תנא דמתני׳ דאותו מעי נמי בכלל זפק הוא וצריך ליטלו דע״כ לא פליגי רבנן עליה דאבא יוסי אלא בקרקבן גופיה אבל מעי זה אע״ג דלענין טרפות אין דינו כזפק שאם ניקב טריפה כמבואר בי״ד בכלל זפק הוא לענין זה ואין לתמוה מדקתני בני מעים ואינו אלא מעי א׳ דהכי אשכחן בחולין פא״ט דף נ״ח בברייתא ל׳ בני מעים על מעי זה כדפירש״י התם בחד לישנא וז״ל דמן הזפק ועד הקרקבן קנה של מעים א׳ וההוא קרו בני מעים ע״ש:

17 משכיל לדוד פתח ↗

ושסע וכולי וכה״א בשמשון וכולי דמסיים קרא ומאומה אין בידו מוכח בהדיא דביד היה:

17 גור אריה פתח ↗

אין צריך למרוט וכו'. והא דאמרינן בתורת כהנים "בכנפיו" להכשיר העור, אינו רוצה לומר שהכנפים אינו הנוצה, אלא הכי פירושו; שהכתוב שהוא אומר "בכנפיו" אתיא להכשיר העור, רוצה לומר מצוה להקטיר העור, שהכתוב משמע מצוה, אבל נוצתה אין מצוה, אלא אין צריך להסיר. ויליף זה מדכתיב "ושסע אותו בכנפיו", משמע שיקטיר כנפיו עמו, ובשביל העור כתב כך, כאילו כתיב שיקטיר כנפיו בשביל העור שהוא צריך להקטיר. דאם לא כן, לא הוי למכתב "בכנפיו", כיון שצריך למרוט הנוצה, אלא שאין צריך למרוט הנוצה, ופשוט הוא זה מאד:

17 דרך חיים פתח ↗

ואפשר לומר בכאן לענין העמל נאמר, שאם למדת תורה, ונצטערת עליה הרבה, נותנין לך שכר הרבה, לפי העמל והטורח, וכמו שפירשנו למעלה בתחלת הפרק, עיין שם. אבל בודאי אם אחד למד תורה הרבה בשנה אחת על ידי עמל שנה, ואחד למד תורה מועטת בעמל שנה, שניהם שוים. וכך הוא פירוש המשנה הא דתנן במנחות* קי. דממנה מייתי רבי יוחנן ראיה ברכות ה:. דתנן, נאמר בעולת בהמה ויקרא א, ט "אשה ריח ניחוח", ובעולת העוף שם פסוק יז "ריח ניחוח", ובמנחה ויקרא ב, ב "ריח ניחוח", ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוין לבו לשם שמים, עד כאן. ואין הכוונה שיהיה לגמרי הכל אחד, שאם כן למה האדם מביא קרבן פר. אלא דכך פירושו*, שאל יאמר שכאשר העשיר מרבה בקרבן להביא פר, והעני מביא עוף רש"י ויקרא א, יז, או מנחה עשירית האיפה רש"י ויקרא ב, א, שיש לעשיר יותר שכר מן העני, דבר זה אינו, כיון שנצטער העני על עשירית האיפה כמו העשיר על הפר, שניהם שוים. אבל אם מביא העני פר, בודאי עדיף, שנצטער יותר. ולפיכך העשיר בפר, והעני בעוף או במנחה, שוים. ומפני כך, אם אדם אחד לא למד תורה הרבה, ומכל מקום נצטער על אותו המעט כמו אותו שלמד הרבה, נותנים לו שכר הרבה כמו אותו שלמד תורה הרבה*. ומה שאמר כאן 'אם* למדת תורה הרבה', שהוא למד ועסק בתורה הרבה, ואף שלא למד הרבה תורה.

« רש"י על ויקרא א׳:י״א רש"י על ויקרא א׳:ט״ו »