רש"י על ויקרא י״ט:ט׳

« רש"י על ויקרא י״ט:ח׳ רש"י על ויקרא י״ט:י׳ »

9 שפתי חכמים פתח ↗

פאה בסוף שדהו. פירש"י בגמר קצירת שדהו ולא בתחילתו:

9 משכיל לדוד פתח ↗

לא תכלה וכו׳ שיניח פאה וכו׳. פי׳ דק״ל דהול״ל בקיצור לא תקצור פאת שדך ולכך משני דקמ״ל באומרו לא תכלה שצריך להניחה דוקא בסוף שדהו כשמכלה לקצור והיינו כר״ש דפ״ק דפאה דאמר ובלבד שיתן בסוף כשיעור והלכה כמותו:

9 גור אריה פתח ↗

שיניח פאה בסוף שדה וכו'. דכתיב "לא תכלה", שלא יגמור השדה לקצור. ומפני ארבעה דברים מפרש בספרי צריך להניח פאה בסוף השדה; שאם בתחלת השדה יאמר בעל הבית לקרובו עני בוא טול עתה מיד, ולא ידעו שאר עניים שהתחיל לקצור, אבל בסוף השדה לא יוכל לעשות זה, שידעו השעה שיניח פאה. משום החשד, שלא יראו הפאה אם היה מניח באמצע השדה, ויחשדו אותו. ומפני בטול עני, שלא ידע העני מתי יהיה מניח הפיאה, וישמרו כל היום. ומפני הרמאים, שיאמרו כבר הנחנו פאה במקום פלוני, וכשיקצרו במקום פלוני יאמרו כבר הנחנו במקום פלוני:

10 שפתי חכמים פתח ↗

לא תטול עוללות. לשון עולל ויונק, כלומר האשכלות הקטנות:

10 רש"י על דברים פתח ↗

לא תעולל. אִם מָצָאתָ בוֹ עוֹלֵלוֹת, לֹא תִקָּחֶנָּה. וְאֵי זוֹ הִיא עוֹלֵלוֹת? כָּל שֶׁאֵין לָהּ לֹא כָּתֵף וְלֹא נָטֵף. יֵשׁ לָהּ אֶחָד מֵהֶם — הֲרֵי הִיא לְבַעַל הַבַּיִת ספרא; וְרָאִיתִי בְתַלְמוּד יְרוּשַׁלְמִי אֵי זוֹ הִיא כָּתֵף? פְּסִיגִין זֶה עַל גַּב זֶה, נָטֵף — אֵלּוּ הַתְּלוּיוֹת בַּשִּׁדְרָה וְיוֹרְדוֹת:

10 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרך חיים פתח ↗

1807 כמו שנאמר ויקרא יט, י "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלקיכם", ופירש רש"י שם "אני ה' אלקיכם - דיין להפרע, ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר משלי כב, כג 'אל תגזל דל וגו' כי ה' יריב ריבם וגו"". וכן רש"י דברים א, ט כתב: "אמר שלמה, אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל, אין בכך כלום. אני אם חייבתי ממון שלא כדין, נפשות אני נתבע, שנאמר משלי כב, כג 'וקבע את קובעיהם נפש'".

9 לא תכלה פאת שדך. שֶׁיַּנִּיחַ פֵּאָה בְסוֹף שָׂדֵהוּ עי' ספרא:

10 ולקט קצירך. שִׁבֳּלִים הַנּוֹשְׁרִים בִּשְׁעַת קְצִירָה, אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, אֲבָל שָׁלוֹשׁ אֵינָן לֶקֶט פאה פ"ו:

9 מזרחי פתח ↗

לא תכלה פאת שדך שיניח פאה בסוף שדהו. כדתניא בת"כ אין פאה אלא בסוף פי' בגמר קצירו ולא שיקצ' אותה קודם לכן אע"פ שהניח פאה בתחלת השדה או באמצעה לא קיים מצות פאה עד שיניח בסוף שדהו כדמשמע מלא תכלה אין פאה אלא בשעת הכלוי וכבר נתנו טעם בת"כ ומייתי לה בפרק במה מדליקין למה אמרה תורה הנח פאה בסוף שדהו בשביל ארבעה דברים מפני גזל עניי' שלא יראה בעל השדה שעה פנוי' שאין עניים אצלו ויאמר לקרובו עני מהר בא וטול את זה עד שלא יבואו אחרי' אבל עכשיו שמניח' בגמר קציר השדה העניים רואי' ובאים ומפני חשד שלא יהיו עוברין ושבי' אומרי' תבא מארה לזה שלא הניח פאה בשדהו ומפני בטול עניים שלא יהיו עניים יושבי' ומשמרים כל היו' אימתי יניח בעל השדה פאה בשדהו אבל עכשיו שיודעין שאינו מניחה אלא בסוף שדהו הולכים ועושין מלאכתם ובשעת גמר השדה הם באים ואינם בעלים ממלאכתם ומפני הרמאים העוברים על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה ומה ששנינו במסכ' פאה ניתנין פאה בתחלת השדה ובאמצעה רבי שמעון אומר ובלבד שיתן לבסוף כשיעור בעבר והפרישה הפאה בתחלתה או באמצעה מיירי ששם פאה עליה וזהו ששנינו בתורת כהנים מכאן אמרו נתן בין בתחלה בין באמצע בין בסוף הרי זו פאה ובלבד שלא יפחו' באחרונה מאחד מששים אבל למצוה אינו מניח אלא בסוף שדהו:

9 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על אור חדש פתח ↗

370 "לא תכלה פאת שדך - שיניח פאה בסוף שדהו" רש"י ויקרא יט, ט. ואמרו חכמים שבת כג. "אמר רבי שמעון, בשביל ארבעה דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו "בגמר קצירו, כדכתיב 'לא תכלה' משמע בשעת כילוי, ולא שיקצה אותה קודם לכן" רש"י שם; מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום בל תכלה. מפני גזל עניים, שלא יראה בעל הבית שעה פנויה ויאמר לקרובו עני הרי זו פאה "שעה פנויה - שאין עניים אצלו, ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים, אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השדה העניים רואין ובאין" רש"י שם. ומפני ביטול עניים, שלא יהו עניים יושבין ומשמרין עכשיו מניח בעל הבית פאה "שלא היו יודעים מתי יקצור אותם" רש"י שם. ומפני חשד "שהעוברין רואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל, לא ידעו שנתנה כבר" רש"י שם, שלא יהיו עוברין ושבין אומרים תבא מארה לאדם שלא הניח פאה בשדהו. ומשום בל תכלה "דמשמע שעת כילוי" רש"י שם. אטו כולהו לאו משום בל תכלה נינהו "אטו כולהו הני דאמרן, לא טעמא ד'לא תכלה' קא מפרשי, מאי שנא שעת כילוי" רש"י שם. אמר רבא מפני הרמאין "העוברין על 'לא תכלה', ואומרים כבר הנחנוה" רש"י שם". וצרף לכאן דברי המשנה פאה פ"א מ"ג "נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה. רבי שמעון אומר, ובלבד שיתן בסוף כשעור". והלכה כרבי שמעון רמב"ם הלכות מתנות עניים פ"ב הי"ב. וכנראה רבי שמעון לשיטתו מדבריו במסכת שבת כג. שנתן ארבעה טעמים מדוע הפאה צריכה להיות בסוף השדה.

10 מזרחי פתח ↗

לא תעולל לא תטול עוללות שבה והן נכרות ואי זהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף. עוללות הן האשכולות הקטנות כמו עולל ופי' לא תעולל לא תטול העוללות שבה כמו לא תזמור לא תטול הזמורות שלה שהוא כמו שירוש והמכוון שתניח העוללו' שבכרם לעניים ושנינו במסכת פאה אי זהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף ומפרש בירושלמי אי זהו כתף כל שאין לה פסיגין ופירוש פסיגין פצולין שהאשכולות מתפצלים ממנו פצולים קטנים מכאן ומכאן זה על גב זה ואי זהו נטף אלו גרגירי הענבים התלויין בשדרה פי' שהאשכול יש ממנו שיוצאים מהשדרה שלו פצולין מכאן ומכאן זו על זו ובאותן הפצולים תלויין גרגירי הענבים יחד בקבוץ א' ומחבור כולן יחד נהיה האשכול ויש ממנו שאין פצולין יוצאים ממנו כלל תנא גרגירי הענבים תלויין מהשדרה שלו ויורדין מראש האשכול עד סופו וכל אחד משני המינין האלו אינו נקרא עולל אלא אשכול שמו אבל כשאין לו לא פצולין יוצאים משדרו שהגרגירי' יהיו תלויין בם ולא הגרגירים תלויין ויורדין בשדרו אלא שהגרגירים כולם מקובצים יחד במקום אחד אבל אינו שם שדרה כלל כמו מין הפירות הנקראים בלשון יון אבגריא"ש או שורב"א שכל גרגיריהן תלויין יחד בקבוץ אחד ונקרא בלשון יון פרשטפילי"א והרוב מזה המין נעשה בכרמי' בראשי הגפנים שבעת הבציר אינם מבושלין רק הן בוסר או קצת מבושל ונקראת בלשון יון דפטרופידי"א זהו הנקר' עולל ועליו הזהיר הכתוב שלא יטלנו אלא שיניחנו לעניים:

10 גור אריה פתח ↗

כל שאין לו כתף ונטף. עיין בפרשת כי תצא דברים כד, כא נתבאר זה:

10 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה אני ה' אלהיכם, דיין להיפרע, ואיני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר וכו'. וראה "שפתי חכמים" אות ו. ואף־על־פי־כן קשה, למה נפשות, והרי אין אלה אלא לאוין? ועוד: כיצד משתמע עניין נפשות מן הפסוק שבמשלי? פ' אחרי־מות קדושים תשמ"ח וראה המשך הפסוק שם במשלי: "וקבע את קבעיהם נפש". כלומר עיקר הלימוד הוא מן הסיפא של הפסוק שאינו מצוטט. ויש דוגמאות רבות לכך ברש"י.

« רש"י על ויקרא י״ט:ח׳ רש"י על ויקרא י״ט:י׳ »