רש"י על ויקרא י״ט:כ״ג

« רש"י על ויקרא י״ט:כ״ב רש"י על ויקרא י״ט:כ״ד »

23 שפתי חכמים פתח ↗

שלש שנים יהא מותר. והכי קאמר, פריו שלש שנים יהיו ערלים ומשם והלאה הן עצמן יהיו מותרין: נח"י ונ"ל בשלמא אי מנינן הג' שנים משעה שמוציא פרי, פשיטא דהוי ידעינן שכל מה שגדל בג' שנים אסור לעולם, אבל השתא דמונין מנטיעתו ואפילו שלא גדל כלום ומה שיגדל לאחר ג' שנים מותר מיד, ש"מ דלאו בפרי תליא מלתא אלא בשנים, מעתה ה"א אפילו מה שגדל בתוך ג' שנים מותר לאחר ג' שנים, הואיל ובשנים תליא מלתא, לכך ת"ל יהיה:

23 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ וַאֲטַמְתֶּם אֲטִימָתוֹ, יְהֵא אָטוּם וְנִסְתָּר מִלֵּהָנוֹת בּוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ט:כ"ג. וְיָפֶה פֵּרֵשׁ. וְאִם כֵּן יִהְיֶה "עֲרַל לֵב" יחזקאל מד ט - סְגוּר לֵב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם" הושע יג ח. וְכֵן "עֲרֵלָה אָזְנָם" ירמיהו ו י - שֶׁהִיא סְגוּרָה וַאֲטוּמָה, אֵין הַקּוֹל נִכְנָס בָּהּ. וַ"עֲרַל שְׂפָתָיִם" שמות ו יב - סְגוּר שְׂפָתַיִם, כִּי הָעִלְּגוּת אֹטֶם וּסְגִירוּת בְּגִידֵי הַלָּשׁוֹן, וּפְעָמִים בְּגִידֵי הַשְּׂפָתַיִם שֶׁלֹּא יִפָּתְחוּ כָּרָאוּי; וְהַדִּבּוּר יִקָּרֵא פְּתִיחָה, "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם" משלי לא ח, "פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ" איוב ג א, "וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים" משלי ח ו, "מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ" מיכה ז ה. וְהִזְכִּיר הַכָּתוּב אֲטִימוּת בַּפְּרִי הַבָּא בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, לְאָסְרוֹ בַּהֲנָאָה. וְלֹא יֹאמַר כֵּן בִּשְׁאָר אִסּוּרֵי הֲנָאָה, כִּי בִּיאַת הַפְּרִי בִּתְחִלָּתוֹ יִקָּרֵא פְּתִיחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר "פִּתַּח הַסְּמָדַר" שיר השירים ז יג. וּלְכָךְ אָמַר "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים", כְּאִלּוּ הַפֵּרוֹת סְגוּרִים בָּאִילָנוֹת, לֹא הוֹצִיאוּ פֶּרַח וְלֹא פִּתְּחוּ סְמָדַר. וְטַעַם הַמִּצְוָה הַזֹּאת, לְכַבֵּד אֶת ה' מֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֵנוּ מִפְּרִי הָעֵץ וּתְבוּאַת הַכֶּרֶם, וְלֹא נֹאכַל מֵהֶם עַד שֶׁנָּבִיא כָּל פְּרִי שָׁנָה אַחַת הִלּוּלִים לַה'. וְהִנֵּה אֵין הַפְּרִי בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים רָאוּי לְהַקְרִיבוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד, לְפִי שֶׁהוּא מוּעָט, וְאֵין הָאִילָן נוֹתֵן בְּפִרְיוֹ טַעַם אוֹ רֵיחַ טוֹב בְּתוֹךְ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וְרֻבָּן לֹא יוֹצִיאוּ פֵּרוֹת כְּלָל עַד הַשָּׁנָה הָרְבִיעִית. וּלְכָךְ נַמְתִּין לְכֻלָּן וְלֹא נִטְעֹם מֵהֶם עַד שֶׁנָּבִיא מִן הַנֶּטַע שֶׁנָּטַעְנוּ כָּל פִּרְיוֹ הָרִאשׁוֹן הַטּוֹב קֹדֶשׁ לִפְנֵי הַשֵּׁם, וְשָׁם יֹאכְלוּהוּ וִיהַלְלוּ אֶת שֵׁם ה'. וְהַמִּצְוָה הַזֹּאת דּוֹמָה לְמִצְוַת הַבִּכּוּרִים. וֶאֱמֶת הַדָּבָר עוֹד כִּי הַפְּרִי בִּתְחִלַּת נְטִיעַת הָאִילָנוֹת רַב הַלַּחוּת, דָּבֵק מְאֹד, מַזִּיק לַגּוּף וְאֵינֶנּוּ טוֹב לְאָכְלָה, כְּדָג שֶׁאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת ויקרא י"א:ט', וְהַמַּאֲכָלִים הַנֶּאֱסָרִים בַּתּוֹרָה הֵם רָעִים גַּם לַגּוּף. וְהָרַב נָתַן גַּם בָּזֶה טַעַם בְּמוֹרֶה הַנְּבֻכִים ג לז כְּטַעְמוֹ בְּרוֹב הַמִּצְוֹת, כִּי הָיוּ לַחַרְטֻמִּים וְלַמְּכַשְּׁפִים בַּזְּמַן הַהוּא מִינֵי כִּשּׁוּף יַעֲשׂוּ אוֹתָם בְּעֵת נְטִיעַת הָאִילָנוֹת, וְיַחְשְׁבוּ כִּי בָּהֶם יְמַהֵר הָאִילָן לְהוֹצִיא פִּרְיוֹ קֹדֶם זְמַנּוֹ הַיָּדוּעַ בְּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּבְבוֹאוֹ יַקְרִיבוּ אֶת הַפְּרִי לִפְנֵי הָעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעָשׂוּ בִּשְׁמָהּ הַכִּשּׁוּף הַהוּא. וּלְכָךְ צִוְּתָה הַתּוֹרָה בְּאִסּוּר הַפְּרִי הַבָּא קֹדֶם שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שֶׁלֹּא יָבֹאוּ לַעֲשׂוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים הָהֵם, כִּי רֻבֵּי הָאִילָנוֹת יָבִיאוּ פֵּרוֹת בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית; וְשֶׁנֹּאכְלֵהוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם, הֵפֶךְ אָכְלָם אוֹתוֹ לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה:

23 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

ונאמר ויקרא יט, כג "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו וגו'". ופירש רש"י שם ""וערלתם ערלתו - ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו". ובח"א לנדרים לב. ב, ו: כתב: "כל זמן שלא הוסר הערלה, נחשב שהוא אינו בפעל הנגלה. כי הערלה הוא כסוי ואטימה לאדם. כמו שתמצא לשון ערלה בכל מקום על לשון אטימה, כמו 'ערלת לבבכם', וכן כל לשון ערלה כמו 'ערל שפתים' שמות ו, יב, כלומר שאינו יכול להוציא הדבור אל הגלוי בפעל". וראה לעיל פ"ב הערה 54. ובח"א לסנהדרין לח: ג, קנד. כתב: "כי הערלה הוא כסוי וסתימה והבדל, וכך משמש לשון 'ערלה' בכל מקום, שהוא לשון סתימה והבדל". ואודות הערלה שמוסרת במילה, הנה אמרו חכמים נדרים לא: "מאוסה היא הערלה שנתגנו בה הרשעים, שנאמר ירמיה ט, כה 'כי כל הגוים ערלים'". וביאר שם בח"א ב, ה.: "המאוס הזה מה שבעל הערלה הוא רחוק מן הצורה... ומפני הערלה היא מאוסה, שכל דבר חומרי לגמרי הוא רחוק מן הצורה, והוא מאוס. שאין כבוד בדבר החומרי, רק הכבוד הוא בצורה. והערלה דומה לקליפה שהוא סביב הפרי, וסותם את הפרי, שזאת הקליפה אין עליה צורת הפרי בעצמו. וכך באדם, הערלה שהיא כקליפה שלו מאוסה לגמרי מצד רוחק שלה מן הצורה". ובגבורות ה' פל"ה קלב: כתב: "מילה, והיא הסרת הערלה, שהוא פחיתות וגנות האדם, ואין דבר גנות ופחיתות כמו הערלה, המבדיל בין השם יתברך ובין האדם". וראה עוד בגו"א בראשית פמ"א אות מד, ושם הערה 131.

24 שפתי חכמים פתח ↗

שנושאו שם. נ"ל דלכך תליא בפירושו דלעיל, שאל תקשי ליה מנ"ל לפרש דגמרינן קדש קדש ממעשר לענין שמותר בפדיון, דלמא גמרינן קדש קדש משביעית לענין שאין לו פדיון שנאמר כי יובל הוא קודש תהיה לכם. ומתרץ, אי גמרינן קדש קדש משביעית אין מתיישב מה שכתוב אחריו קודש הלולים לה' כיון שאסור לפדותו ולאכלו, בשלמא אי קאי אמעשר א"ש דכתיב קדש הלולים ודבר זה כו', אבל בברכות דף ל"ה מפרש זה בענין אחר:

23 וערלתם ערלתו. וַאֲטַמְתֶּם אֲטִימָתוֹ — יְהֵא אָטוּם וְנִסְתָּם מִלֵּהָנוֹת מִמֶּנּוּ:

24 שלש שנים יהיה לכם ערלים. מֵאֵימָתַי מוֹנֶה לוֹ? מִשְּׁעַת נְטִיעָתוֹ; יָכוֹל אִם הִצְנִיעוֹ, לְאַחַר שָׁלוֹשׁ שָׁנִים יְהֵא מֻתָּר, תַּ"ל יִהְיֶה — בַּהֲוָיָתוֹ יְהֵא ספרא:

23 מזרחי פתח ↗

וערלתם ערלתו ואטמתם אטימתו יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו. וכתב בפר' וארא ערל שפתים אטום שפתים וכן כל לשון ערלה אומר אני שהוא ל' אטום ערלה אזנם אטומה אזנם משמוע ערלי לב אטומים מהבין שתה גם אתה והערל והאטם משכרו' כוס הקללה ערלת בשר שהגיד אטום ומכוסה בה וערלתם ערלתו עשו לו אוטם וכסוי אסור שיבדיל בפני אכילתו שלש שנים יהיה לכם ערלים אטום ומכוסה ומובדל מלאוכלו:

23 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על באר הגולה פתח ↗

340 שנאמר ויקרא יט, כג "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו וגו'". ופירש רש"י שם "וערלתם ערלתו - ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מליהנות ממנו". ובח"א לנדרים לב. ב, ו: כתב: "האדם נברא ערל. ולמה נברא האדם ערל. אבל דבר זה נמשך אחר עניין האדם, כי ראוי שיהיה הגוף והנפש שוים ודומים. וכמו שנברא בנפשו בכח ויוצא אל הפעל, כך נברא בגופו בכח ג"כ. וכל זמן שלא הוסר הערלה, נחשב שהוא אינו בפעל הנגלה. כי הערלה הוא כסוי ואטימה לאדם. כמו שתמצא לשון ערלה בכל מקום על לשון אטימה, כמו 'ערלת לבבכם' דברים י, טז, וכן כל לשון ערלה כמו 'ערל שפתים' שמות ו, יב, כלומר שאינו יכול להוציא הדבור אל הגלוי בפעל. ודבר שאינו בפעל הנגלה הוא בכח נחשב... ומצד המילה הוא בפעל הגמור, כאשר מסיר הערלה שהוא האטימה". וצרף לכאן את יסודו, כי דבר שנסתר מחמת החושך, אין הכוונה שהוא קיים ורק שאינו נראה, אלא שמבחינה מסויימת הוא אף אינו קיים, וכמבואר למעלה בבאר השני הערה 484, ובבאר הרביעי הערות 974, 1388.

23 משכיל לדוד פתח ↗

שלש שנים וכו׳ משעת נטיעתו יכול וכו׳. פירוש דק״ל דהול״ל עד שלש שנים יהיה לכם ערלים שאז הוה משמע דעד ג׳ שנים יהיה הפרי ערל מלאכלו ומדלא כתיב אלא שלש שנים וכו׳ משמע דר״ל ג׳ שנים יהיה של ערלה השנים בעצמן בין יש בהן פרי בין שאין בהן פרי עולה למנין שני ערלה מעתה צ״ל מאימתי מונין לו משעת נטיעתו והשתא ק׳ כיון דערלים קאי אשלש שנים אמאי כתיב יהיה ותירץ בהווייתו יהיה אי נמי בענין אחר הוא נקשר דהשתא דחזינן שהיקל בו הכתוב דעולין למנין השנים הראשונים אפילו אם אין בהם פרי מעתה יכול שנקל גם כן שאם הצניעו יהא מותר תלמוד לומר יהיה:

24 מזרחי פתח ↗

יהיה כל פריו קדש כמעשר שני שכתו' בו כל מעשר הארץ קדש ליי' מה מעשר אינו נאכל חוץ לחומ' ירושל' אלא בפדיון אף זה כן. פי' האי דכתי' יהיה כל פריו קדש אינו ר"ל שיהיה אסור בהנאה כקדש אלא שלא יאכל חוץ לחומות ירושלים דומיא דקדש דמעשר שני דכתיב ביה וכל מעשר הארץ קדש ליי' שהוא נאכל לבעלים לפנים מן החומה שנאמר ואכלת שם לפני יי' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם דילפינן קודש דהכא מקדש דמעשר שני בג"ש מה מעשר שני אינו נאכל חוץ לחומת ירושלם אף זה כן כי היכי דילפינן מג"ש דקדש קדש מה להלן טעון חומש וביעור אף כאן טעון חומש וביעור כדתניא בת"כ ומייתי לה בפ"ב דקדושין אבל לענין פדיון שיהיו פירות כרם רבעי מחוללו' על המעו' ויעלו המעות לירושלם והפירות יאכלו במקומן ילפינן לה בברכו' פ' כיצד מברכין מקדש הלולי' ליי' דדרשי' הלולי' לשון חלולי' וחלולי' תרי משמע חד דאמר רחמנא אחליה והדר אכליה שאם באת לאכלו חוץ לירושלם הוציאנו לחולין ע"י פדיון וחד דבר הטעון שירה טעון חלול ושאינו טעון שירה אינו טעון חלול לומר שאין תורת רבעי נוהגת אלא בכרם שנ' הלולים וקרינן חלולים דבר שמהללים בו טעון חלול וזהו יין שאין אומרי' הלוי' שיר של קרבן במקדש אלא על היין כשמנסכים נסכי מזבח אבל אי לאו קרא דהלולי' לא הוה מצינן למילף זה מג"ש דקדש קדש משום דהא אדרבה לילף לחומרא קדש קדש משביעית שאין לה פדיון א"נ אי מהתם לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג שהיא השנה הראשונה ושניה ורביעית וחמישית לשמיעה אבל שלישית וששית שאין מעשר שני נוהג בהן אלא מעשר עני אימא לא קמ"ל כמו שתרצו התוספות בפרק כיצד מברכין אבל מדברי רש"י ז"ל שאמר אלא בפדיון משמע שהוא סובר שגם הפדיון מגזרה שוה דקדש קדש יליף לה ולפיכך פירש קרא דהלולים ליי' שדבר זה שאמר הכתוב שיהיה קדש לענין שיאכלו בירושלם להלולים ליי' הוא פירוש להלל ולשבח את השם וצריך לומר שהוא סובר שמה שדרשו אותו רז"ל בפ' כיצד מברכין לענין פדיון לאו ילפותא גמורה היא אלא דרשא בעלמא לגלויי לן שהג"ש של קדש קדש כללי הוא ולא באותן שנים שנוהג בהן המעשר שני בלבד:

« רש"י על ויקרא י״ט:כ״ב רש"י על ויקרא י״ט:כ״ד »