רש"י על ויקרא י״ח:ו׳

« רש"י על ויקרא י״ח:ה׳ רש"י על ויקרא י״ח:ז׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

לשון רבים. וא"ת והא דרך הפסוק לדבר כן בל' רבים, ור"ל כל אחד מכם כמו בסמוך, דכתיב תשמרו לא תעשו ולא תלכו. וי"ל דשאני הכא הואיל ובתחלה כתב בל' יחיד דכתיב איש וגו' ואח"כ כתיב תקרבו לשון רבים, אלא ע"כ תקרבו לרבות הנקבה, וא"ת למה איצטריך לרבות גבי עריות שהוא לא תעשה והא נקבה ג"כ חייבת במצות לא תעשה, דהא הוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה כדאמרינן קדושין דף ל"ה, וי"ל דעריות שאני. בשלמא שאר איסורין שבתורה כגון אכילת איסור ונבילה וטריפה שאשה חייבת דהא היא עשתה האיסור כמו האיש, אבל גבי עריות הבועל עושה מעשה והנבעלת לא עשתה כלום דהרי היא כקרקע עולם, לכן איצטריך לרבות שחייבת:

1 משכיל לדוד פתח ↗

לא תקרבו להזהיר הנקבה וכו׳. דאע״ג דהשוה הכ׳ אשה לאיש לכל עונשין שבתורה סד״א דהכא בעריות אתתא קרקע עולם היא ולא היא עבדה מעשה קמ״ל:

2 שפתי חכמים פתח ↗

נאמן לשלם שכר. אע"פ דאין כאן עשיית מצוה אלא הרחקת עבירה, ואין שייך לומר לשלם שכר אלא במעשה, י"ל כל מי שבא עבירה לידו וניצל הימנה נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה, כדאיתא בקדושין דף ל"ט:

2 גור אריה על ויקרא פתח ↗

נאמן לשלם נאמן ליפרע. ובסוף פרשת אחרי מות ר' לעיל יח, ו "איש איש לא תקרבו לגלות ערוה אני ה'", כתב רש"י שם 'נאמן לשלם שכר', ולא כתב 'נאמן ליפרע', משום ד"אני ה'" נדרש בודאי לטובה, כי הוא יתברך נקרא 'נאמן' כשהוא משלם שכר טוב. וכאשר הוא אצל מצות עשה יש לדרוש אותו לשכר, דהרי על מצות עשה הקב"ה קובע שכר. ואצל עריות דקאמר לעיל שם גם כן "אני ה'", אף על גב דאינו מצות עשה, משום דיצרו של אדם חומד אל העריות, והרבה פעמים בא אליו דבר עבירה וניצל, כי עריות חומד אותו לב האדם. אבל כאן דכתיב "לא תעמוד על דם רעך", כי אחר שאין בלאו זה שום יצרו תקפו, אין כאן קבול שכר, שאין שכר אלא אם כן יצרו תקפו, כדאיתא בפרק קמא דקדושין סוף לט ע"ב, לכך צריך לומר דהכי קאמר, "אני ה'" לכל דבר – בין בשכר בין בעונש, דכיון דהוא נאמן לשלם שכר טוב – גם הוא נאמן לשלם עונש אל העושה העבירה:

1 לא תקרבו. לְהַזְהִיר הַנְּקֵבָה כַּזָּכָר, לְכָךְ נֶאֱמַר לְשׁוֹן רַבִּים:

2 אני ה'. נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר:

1 מזרחי פתח ↗

לא תקרבו להזהיר הנקבה כזכר לכך נאמר לשון רבים. בת"כ וכן דרשו בפסוק איש אמו ואביו תיראו אין לי אלא איש אשה מנין כשהוא אומר תיראו הרי כאן שנים ואינו רוצה לומר שכל מקום שהוא בלשון רבים הוא לכלול הזכר והנקבה לחייב הנקבה כזכר שהרי התורה כולה מלאה מזה שפעם מדבר בלשון יחיד על העם ופעם בלשון רבים על פרטי העם רק בעבור שזה הדבור אינו נופל על הפרטי העם רק על פרט אחד כי פי' איש איש כל פרט ופרט ולא יפול עליו אלא לשון יחיד כמו איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז איש איש מבית ישראל אשר יעלה עולה או זבח ואיש איש מבית ישראל אשר יאכל כל דם דרשו בו להזהיר הנקבה כזכר וא"ת למה לי רבוייא תיפוק לי שהנקבה כזכר מדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב בפרק קמא דקידושין איש או אשה אשר יעשה מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה י"ל דוקא כשאומר סתם לא תאכל דם לא תאכל חמץ וכיוצא בהם שאין בהם שום מלה למעט הנקבה אז אע"פ שהאזהרה היא בלשון זכר אמרינן ה"ה נקבה שהרי הכתוב השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אבל במקום שאומר איש דהוה מיעוטא איש ולא אשה אין הנקבה בכלל וצריך לכתוב אחריו לשון רבים לכלול גם הנקבה ואם תאמר אי הכי לא לכתוב רחמנא לא איש ולא לשון רבים אלא לשון זכר ולשון יחיד בלבד כבר הקשו זה בברייתא דאיש אמו ואביו תיראו אם כן מת"ל איש ותרצו איש ספק בידו לעשות ולא האשה מפני שרשות אחרים עליה והה"נ ידרשו פה אי נמי י"ל שדברי רב יהודה אמר רב אינם אלא באותה עבירה עצמה שהוזהר בה הזכר כגון אכילת חמץ וחלב וכיוצא בהם דשייך באשה כמו באיש אבל בעילת העריות שאינו נופל באשה שפיעל האשה שתבעל ופועל האשה לבעול והכתוב הזהיר שלא יבעול איך יתכן לומר השוה הכתוב בה האשה לאיש וכיון שאזהרת הזכר הוא שלא יבעול העריות ואין זה שייך באשה אלא שלא תבעל מהן שהוא ענין אחר הוכרחו רז"ל לומר אין לי אלא איש שלא יבעול אשה שלא תבעל מנין תלמוד לומר תקריבו בלשון רבים לכלול גם האשה והראיה על זה הפירו' שהרי אפילו בשני זכרים שהבועל זכר והנבעל זכר הוצרכו רז"ל ללמוד שגם הנשכב בכלל האזהרה מלא תשכב לא תשכב כתיב וכל זה אינו אלא מפני שפועל השוכב לחוד ופועל הנשכב לחוד:

1 גור אריה פתח ↗

להזהיר הנקיבה וכו'. אינו דורש מלשון רבים, דאם כן מאי ידרוש בכל לשון רבים שפרשה שעברה "ושמרתם את משפטי וכו'" ר' פסוק ה, אלא מדכתיב "איש איש" לשון יחיד, הוי למכתב 'לא תקרב', אלא 'להזהיר הנקיבה וכו". ואם תאמר, פשיטא, דהא דרשינן קידושין לה. "איש או אשה אשר יעשה מכל חטאת האדם" במדבר ה, ו, מקיש איש לאשה לכל חטאת התורה, ויש לתרץ, דהוה אמינא דווקא היכי שחטא אחד לזכר ולנקיבה אמרינן שהיא שוה כמו הזכר, אבל היכי שהם אינם שוים, שהזכר שוכב והנקיבה נשכב, הוצרך לכתוב דשניהם בכלל. ועוד, דהוי אמרינן שאין האשה חייבת משום דקרקע עולם היא, ואינה עושה מעשה סנהדרין עד ע"ב, הוצרך לכתוב דאפילו הכי חייבת:

2 מזרחי פתח ↗

אני ה' נאמן לשלם שכר. אף על פי שאין זה אצל קיום מצות דומיא דושמרתם את חקותי וגו' אני ה' ואין לדרוש מאני ה' נאמן לשלם שכר אלא כשהוא אמור אצל קיום מצות כמו שכתב רש"י ז"ל בפרשת וארא מכל מקום כיון שאינו אמור אצל עוברי עברה דומיא דוחללת את שם אלהיך אני ה' אלא אצל אזהרת לא תקרבו לגלות ערוה הרי הוא כאילו אמור אצל קיום מצות שפירוש לא תקריבו לגלות ערוה אני ה' הוא אם באה עבירה בידך ותתרחק ממנה ולא תקרב לגלות ערוה אני ה' נאמן לשלם שכר כאילו קיימת המצוה שכל מי שבאה עבירה בידו ונוצל הימנה אע"פ שאינו מתעסק בעשיית המצוה נותנין לו שכר כאילו עוסק במצוה כדתניא בפרק קמא דקדושין:

2 גור אריה פתח ↗

נאמן לשלם שכר. אף על גב שכבר פירש זה רש"י פסוק ה, הוצרך לכתוב שנית, דלא נוכל ללמוד מהא דלעיל, מפני שהוא נכתב אצל מצוה, ובודאי אם אדם עושה המצוה נאמן לשלם שכר טוב, לאפוקי אם ישב ולא עשה עבירה לא שמעינן דמשלם לו שכר טוב, ולפיכך אשמועינן דגם אם ישב ולא עבר עבירה נותן לו שכר. והיינו כדמפרש בפרק קמא דקדושין סוף לט ע"ב, דדוקא שבא לידי עבירה וניצול ממנו אז נותן לו שכר טוב, אבל אם לא בא לידו עבירה אין נותנין לו שכר. ודעת רש"י – מבא לידו דבר עבירה וניצל, דאז נותנין לו שכר:

« רש"י על ויקרא י״ח:ה׳ רש"י על ויקרא י״ח:ז׳ »