רש"י על ויקרא י״ז:ד׳

« רש"י על ויקרא י״ז:ג׳ רש"י על ויקרא י״ז:ה׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

כשופך דם. כאילו אמר דם אדם יחשב לאיש ההוא. דאל"כ וכי לא ידענו שדם יחשב כששפך דם בשחיטה:

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה דם יחשב, כשופך דם האדם וכו'. וקשה לי, אם כן עונשו של זה היה צריך להיות מיתת בית דין ולא כרת. אלא כמבואר ב"ספר החינוך" מצוה קפו: והענין הוא כי השם לא התיר לבני אדם בשר בעלי חיים רק לכפרה או לצרכי בני אדם, כגון מזון או רפואה או כל דבר שיש בו שום צורך בני אדם, אבל להמיתם מבלי שום תועלת כלל יש בדבר השחתה ונקרא שופך דם. ואף־על־פי שאינו כשפיכות דם האדם, למעלת האדם ופחיתות הבהמה, מכל מקום שפיכות דם יקרא, מאחר שלא התירו הכתוב לשפכו ללא תועלת, ועל כן אמר סתם שהוא כשפיכות דם, אחר שהוא שופך דמה במקום שלא נצטוה לשחטה, ואין באותה שחיטה תועלת כלל, אבל יש בדבר נזק, שעבר על מצוות בוראו ולכן ענשו הכתוב בכרת. פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ט

2 זבחים פתח ↗

רָבָא אָמַר: כִּדְרַבִּי יוֹנָה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָה: אָתְיָא ״שָׁם״–״שָׁם״; מָה לְהַלָּן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר, אַף כָּאן לֹא עָנַשׁ אֶלָּא אִם כֵּן הִזְהִיר. אַשְׁכְּחַן מוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁהֶעֱלָן לַחוּץ; מוּקְטְרֵי חוּץ שֶׁהֶעֱלָן לַחוּץ מִנַּיִן? אָמַר רַב כָּהֲנָא, אָמַר קְרָא: ״וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר״ – עַל הַסְּמוּכִין תֹּאמַר. מַתְקֵיף לַהּ רָבָא: מִי כְּתִיב ״וַעֲלֵיהֶם״?! ״וַאֲלֵיהֶם״ כְּתִיב! אֶלָּא כִּדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר״ – לְעָרֵב פָּרָשִׁיּוֹת. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אָתְיָא הֲבָאָה–הֲבָאָה; מָה לְהַלָּן מוּקְטְרֵי חוּץ, אַף כָּאן מוּקְטְרֵי חוּץ. מַתְקֵיף לַהּ רַב בִּיבִי, הָא דִּתְנַן: שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ כָּרֵיתוֹת בְּתוֹרָה – תְּלָתִין וְשַׁב הָוְיָין, דְּאִיכָּא הַמַּעֲלֶה וְהַמַּעֲלֶה! קַשְׁיָא. וְהָדִתְנַן: הַזּוֹרֵק מִקְצָת דָּמִים בַּחוּץ – חַיָּיב, מְנָלַן? נָפְקָא לֵיהּ מִדְּתַנְיָא: ״דָּם יֵחָשֵׁב״ – לְרַבּוֹת הַזּוֹרֵק. דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אוֹ זָבַח״ – לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הַאי ״אוֹ זָבַח״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? לְחַלֵּק. וְרַבִּי עֲקִיבָא, לְחַלֵּק מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לֹּא יְבִיאֶנּוּ״. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: עַל הַשָּׁלֵם הוּא חַיָּיב, וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶחָסֵר. וְרַבִּי עֲקִיבָא – נָפְקָא לֵיהּ מִ״לַּעֲשׂוֹת אוֹתוֹ״. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – חַד לְמוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁחָסְרוּ וְהֶעֱלָן בַּחוּץ, וְחַד לְמוּקְטְרֵי חוּץ שֶׁחָסְרוּ וְהֶעֱלוּ וְהֶעֱלָן בַּחוּץ. וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יָכוֹל מוּקְטְרֵי פָּנִים שֶׁחָסְרוּ וְהֶעֱלוּ וְהֶעֱלָן בַּחוּץ חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ״ – עַל הַשָּׁלֵם חַיָּיב וְאֵינוֹ חַיָּיב עַל הֶחָסֵר. וְרַבִּי עֲקִיבָא – מוּקְטְרֵי פְּנִים שֶׁחָסְרוּ וְהֶעֱלוּ וְהֶעֱלָן בַּחוּץ, חַיָּיב. וְרַבִּי עֲקִיבָא, הַאי ״דָּם יֵחָשֵׁב״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? לְרַבּוֹת שְׁחִיטַת הָעוֹף. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט״. וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ, הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ: עַל הַשּׁוֹחֵט הוּא חַיָּיב, וְלֹא עַל הַמּוֹלֵק. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל – נָפְקָא לֵיהּ מִ״זֶּה הַדָּבָר״. דְּתַנְיָא: ״אֲשֶׁר יִשְׁחַט״ – אֵין לִי אֶלָּא שׁוֹחֵט בְּהֵמָה; שָׁחַט עוֹף מְנָא לַן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחָט״. יָכוֹל אַף הַמּוֹלֵק? וְדִין הוּא: מָה שְׁחִיטָה דְּאֵין דֶּרֶךְ הֶכְשֵׁירָהּ בִּפְנִים, חַיָּיב, מְלִיקָה שֶׁדֶּרֶךְ הֶכְשֵׁירָהּ בְּפָנִים, אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּא חַיָּיב? תַּלְמוּד לוֹמַר ״זֶה הַדָּבָר״. וְרַבִּי עֲקִיבָא אָמַר לָךְ: הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִגְזֵירָה שָׁוָה. וְהָא דִּתְנַן: הַקּוֹמֵץ וְהַמְקַבֵּל דָּמִים בַּחוּץ פָּטוּר – מְנָלַן? וּמֵהֵיכָא תֵּיתֵי דְּחַיָּיב? תֵּיתֵי מִשְּׁחִיטָה – מָה לִשְׁחִיטָה, שֶׁכֵּן נִפְסֶלֶת שֶׁלֹּא לְאוֹכְלִין בְּפֶסַח! תֵּיתֵי מִזְּרִיקָה – מָה לִזְרִיקָה, שֶׁכֵּן זָר חַיָּיב עָלֶיהָ מִיתָה!

1 דם יחשב. כְּשׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם שֶׁמִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:

2 דם שפך. לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק דָּמִים בַּחוּץ שם:

1 מזרחי פתח ↗

דם יחשב כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו. כאילו אמר דם אדם יחשב לאיש ההוא שפירושו הדם ששפך מהבהמה ההיא יחשב לדם האדם פירוש שהוא מתחייב בשפיכת דם הבהמה ההיא כאילו שפך דם אדם דאם לא כן מאי דם יחשב דקאמר וכי לא ידענו שדם ששפך בשחיטת בהמת הקדשים בחוץ שהוא נחשב לדם דם שפך לרבות את הזורק דמים בחוץ כדתניא בזבחים בפרק השוחט והמעלה:

2 סנהדרין פתח ↗

״כָּל הַנּוֹגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ״ – שׁוֹמֵעַ אֲנִי, בֵּין רָאוּי בֵּין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּבָשִׂים״ – מָה כְּבָשִׂים רְאוּיִין, אַף כֹּל רָאוּי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״עוֹלָה״ – מָה עוֹלָה רְאוּיָה, אַף כֹּל רָאוּי. וְתַרְוַיְיהוּ מַאי קָא מְמַעֲטוּ? פְּסוּלֵי. מָר מַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״, וּמָר מַיְיתֵי לַהּ מֵ״עוֹלָה״. וְהָאָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלַת הָעוֹף פְּסוּלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. מַאן דְּמַיְיתֵי לַהּ מִ״כְּבָשִׂים״ – כְּבָשִׂים אִין, אֲבָל עוֹלַת הָעוֹף לָא. וּמַאן דְּמַיְיתֵי לַהּ מֵ״עוֹלָה״ – אֲפִילּוּ עוֹלַת הָעוֹף נָמֵי. אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּדְתַנְיָא, ״דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״אוֹ זָבַח״ – לְרַבּוֹת אֶת הַזּוֹרֵק. וְתַרְוַיְיהוּ מַאי קָא מְרַבּוּ? זְרִיקָה. מָר מַיְיתֵי לַהּ מִ״דָּם יֵחָשֵׁב״, וּמָר מַיְיתֵי לַהּ מֵ״אוֹ זָבַח״. וְהָאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: שָׁחַט וְזָרַק אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְדִבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת; לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, חַיָּיב שְׁתַּיִם. הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר אַבָּיֵי: אַף לְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת, דְּאָמַר קְרָא ״שָׁם תַּעֲלֶה עֹלוֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה״. עָרְבִינְהוּ רַחֲמָנָא לְכוּלְּהוּ עֲשִׂיּוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְכוּ׳. סִימָן: מִשְׁפָּט, מַעֲנֶה, מַטֶּה. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר פָּפָּא: דְּאָמַר קְרָא ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת״. אִי הָכִי, תְּחִלַּת דִּין נָמֵי? כִּדְרָבָא, דְּרָבָא רָמֵי: כְּתִיב ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת״, וּכְתִיב ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״. הָא כֵּיצַד? יוֹם לִתְחִלַּת דִּין, לַיְלָה לִגְמַר דִּין. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּתַנְיָא: הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״עַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע״? וְכִי מָה עִנְיַן רִיבִים אֵצֶל נְגָעִים? אֶלָּא מַקִּישׁ רִיבִים לִנְגָעִים: מָה נְגָעִים בַּיּוֹם, דִּכְתִיב ״וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ״, אַף רִיבִים בַּיּוֹם. וּמָה נְגָעִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמִין, דִּכְתִיב ״לְכׇל מַרְאֵה עֵינֵי הַכֹּהֵן״, אַף רִיבִים שֶׁלֹּא בְּסוֹמִין. וּמַקִּישׁ נְגָעִים לְרִיבִים: מָה רִיבִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים, אַף נְגָעִים שֶׁלֹּא בִּקְרוֹבִים. אִי מָה רִיבִים בִּשְׁלֹשָׁה – אַף נְגָעִים בִּשְׁלֹשָׁה? וְדִין הוּא: מָמוֹנוֹ בִּשְׁלֹשָׁה, גּוּפוֹ לָא כׇּל שֶׁכֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אֶחָד וְגוֹ׳״. הָא לָמַדְתָּ שֶׁאֲפִילּוּ כֹּהֵן אֶחָד רוֹאֶה אֶת הַנְּגָעִים. הָהוּא סַמְיָא דַּהֲוָה בְּשִׁבְבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דַּהֲוָה דָּאֵין דִּינָא, וְלָא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְלָא מִידֵּי. הֵיכִי עָבֵיד הָכִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה, וּתְנַן: כׇּל הַכָּשֵׁר לָדוּן כָּשֵׁר לְהָעִיד, וְיֵשׁ שֶׁכָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵין כָּשֵׁר לָדוּן. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו. רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחְרִיתָא אַשְׁכַּח: דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם, וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה. מַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי סְתָמָא מֵהַאי סְתָמָא? אִי בָּעֵית אֵימָא: סְתָמָא דְּרַבִּים עֲדִיף, וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי הִלְכְתָא דְּדִינָא. וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכׇל עֵת״ מַאי דָּרֵישׁ בֵּיהּ? אָמַר רָבָא: לְאֵיתוֹיֵי יוֹם הַמְעוּנָּן. דִּתְנַן: אֵין רוֹאִין אֶת הַנְּגָעִים שַׁחֲרִית, וּבֵין הָעַרְבַּיִם, וְלֹא בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְלֹא בְּיוֹם הַמְעוּנָּן, מִפְּנֵי שֶׁכֵּהָה נִרְאֵית עַזָּה. וְלֹא בַּצׇּהֳרַיִם, מִפְּנֵי שֶׁעַזָּה נִרְאֵית כֵּהָה. וְרַבִּי מֵאִיר, הַאי ״בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתָנֵי רַבָּה בַּר חֲנִינָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: ״וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו״ – בַּיּוֹם אַתָּה מַפִּיל נַחֲלוֹת, וְאִי אַתָּה מַפִּיל נַחֲלוֹת בַּלַּיְלָה. אֲמַר לֵיהּ: אֶלָּא מֵעַתָּה, מַאן דְּשָׁכֵיב בִּימָמָא יִרְתוּן לֵיהּ בְּנֵיהּ, וּמַאן דְּשָׁכֵיב בְּלֵילְיָא לָא יִרְתוּן לֵיהּ בְּנֵיהּ? דִּילְמָא דִּין נַחֲלוֹת קָאָמְרַתְּ? דְּתַנְיָא: ״וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט״ – אוֹרְעָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּולָּהּ לִהְיוֹת דִּין. כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, רָצוּ – כּוֹתְבִין, רָצוּ – עוֹשִׂין דִּין. שְׁנַיִם – כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בַּיּוֹם, אֲבָל בַּלַּיְלָה כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין, מִשּׁוּם דְּהָווּ לְהוּ עֵדִים, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. אֲמַר לֵיהּ: אִין, הָכִי קָאָמֵינָא. דִּינֵי נְפָשׁוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְכוּ׳. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא: אָמַר קְרָא, ״וְהוֹקַע אוֹתָם לַה׳ נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ״. אָמַר רַב חִסְדָּא: מִנַּיִין לְהוֹקָעָה שֶׁהִיא תְּלִיָּיה? דִּכְתִיב: ״וְהוֹקַעֲנוּם לַה׳ בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה׳״.

« רש"י על ויקרא י״ז:ג׳ רש"י על ויקרא י״ז:ה׳ »