רש"י על ויקרא י״ז:י״ד

« רש"י על ויקרא י״ז:י״ג רש"י על ויקרא י״ז:ט״ו »

14 שפתי חכמים פתח ↗

שהנפש תלויה בו. לא שדמיו של אדם תלויין בנפשו, אלא נפשו תלוי בדמו:

14 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא דָּמוֹ לוֹ בִּמְקוֹם נֶפֶשׁ, כִּי הַנֶּפֶשׁ תְּלוּיָה בּוֹ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ז:י"ד. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן, אֲבָל אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ שֶׁיִּהְיֶה "בְנַפְשׁוֹ" בְּכָאן - בְּגוּפוֹ, יֹאמַר כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְּגוּפוֹ הוּא. וְכֵן "בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ" תהלים קה יח, "שִׁבְעִים נָפֶשׁ" שמות א ה, "עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא" במדבר ו ו, הַגּוּף, כִּי גּוּף בַּעַל נֶפֶשׁ יִקָּרֵא נֶפֶשׁ. וְעַל דַּעְתִּי הִזְכִּיר הַכָּתוּב בַּדָּם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים וְהֵם טַעַם אֶחָד: אָמַר תְּחִלָּה ויקרא י"ז:י"א "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִיא"; אַחַר כָּךְ הָפַךְ וְאָמַר "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא", לוֹמַר כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְהַנֶּפֶשׁ הִיא בַּדָּם שֶׁשְּׁנֵיהֶם מְעֹרָבִין יַחַד, וְיִהְיֶה זֶה כְּעִנְיַן יַיִן הַמָּזוּג בְּמַיִם, שֶׁהַמַּיִם בַּיַּיִן וְהַיַּיִן בַּמַּיִם כָּל אֶחָד בַּחֲבֵרוֹ; וְאח"כ פֵּרֵשׁ "כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" עַצְמוֹ, לוֹמַר שֶׁהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד לֹא יִתְפָּרְדוּ, לֹא יִמָּצֵא דָּם בְּלֹא נֶפֶשׁ וְלֹא נֶפֶשׁ בְּלֹא דָּם, כַּיָּדוּעַ בָּרוּחַ אֲשֶׁר תְּחִלָּתוֹ מִן הַלֵּב שֶׁהוּא הִיּוּלִי לָרוּחוֹת כֻּלָּן, וּמִמֶּנּוּ יָבֹא הַזָּן שֶׁעוֹשֶׂה הַדָּם, וְהַדָּם הוּא הַמּוֹלִידוֹ וְהַמְּקַיְּמוֹ, כְּעִנְיַן הַגֹּלֶם וְהַצּוּרָה בְּכָל בַּעֲלֵי הַגּוּף, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא הָאֶחָד בִּלְתִּי הָאַחֵר. וְרַבּוֹתֵינוּ דָּרְשׁוּ כריתות ד, שְׁלֹשָׁה כְּרֵיתוֹת בַּדָּם, אַחַת לְדַם הַנֶּפֶשׁ וְאַחַת לְדַם שְׁחִיטָה וְאַחַת לְדַם כִּסּוּי, וְזֶה טַעְמָם לַכְּרֵיתוֹת, אֲבָל הַטַּעַם בְּשִׁנּוּי הַלָּשׁוֹן בַּנֶּפֶשׁ וּבַדָּם כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי:

14 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה כי נפש כל בשר דמו הוא, הנפש היא הדם. ע"כ. והנה בדיבור הקודם אמר: שהנפש תלויה בו בדם, וכך גם למעלה פסוק יא, וזה קצת קשה. פ' אחרי־מות תש"ס, איסרו חג פסח

15 שפתי חכמים פתח ↗

בנבלת עוף טהור. פירוש מדכתיב לא יאכל לטמאה בה, כלומר שאין לו בה טומאה אלא ע"י אכילתה, יצאת נבלת בהמה טמאה שמטמאה במגע ובמשא, ומש"ה כתיב כאן אשר תאכל, ללמדך שמטמאה באכילה ולא במגע ובמשא, ואין זה כ"א בנבלת עוף טהור, דבהמה מטמאה במגע ובמשא:

15 גור אריה פתח ↗

בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר וכו'. עד ולמדך כאן שמטמא באכילתה. וכך פירושו, מדכתיב "אשר תאכל נבילה וטריפה", אם כן בנבילת עוף טהור הכתוב מדבר, דאי בנבילת בהמה, ילפינן לקמן בפרשת אמור תו"כ להלן כב, ח שאינו מטמא באכילתו, כדכתיב שם "נבילה וטריפה לא תאכלו לטמא בה", שאין לו טומאה רק הכתוב בה, דהיינו אכילה בבית הבליעה, יצא נבלת בהמה שמטמא במגע לעיל ה, ב – אין לה טומאה בבית הבליעה. ולמדך כאן שמטמא בבית הבליעה, רוצה לומר שמטמא הבגדים שעליו כשהעוף בבית הבליעה, לכך צריך קרא בכאן ללמוד שמטמא נבילת עוף טהור בגדים בבית הבליעה. וקרא דפרשת אמור צריך שאין לבהמה טומאה בבית הבליעה, ובשביל כך מוקמינן קרא כאן בנבילת עוף טהור:

15 משכיל לדוד פתח ↗

אשר תאכל וכו׳ יצא עוף טמא וכו׳. פירוש דאפי׳ שחטה אינה יוצאה מידי נבילה דלא דמיא לטרפה ששחטה ששחיטתה מטהרתה כן פי׳ התוספות בפ״ב דחולין:

14 דמו בנפשו הוא. דָּמוֹ הוּא לוֹ בִּמְקוֹם הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהַנֶּפֶשׁ תְּלוּיָה בוֹ:

15 כי נפש כל בשר דמו הוא. הַנֶּפֶשׁ הִיא הַדָּם. דָּם וּבָשָׂר לְשׁוֹן זָכָר, נֶפֶשׁ לְשׁוֹן נְקֵבָה:

14 מזרחי פתח ↗

דמו בנפשו דמו הוא לו במקום הנפש שהנפש תלויה בו. לא שהדם הוא בנפש שאין הדם תלוי בנפש אלא הנפש תלויה בדם כדלעיל כי נפש הבשר בדם:

14 גור אריה פתח ↗

דם ובשר לשון זכר נפש לשון נקיבה. פירוש, הא דכתיב "כי נפש כל בשר דמו היא", "היא" קאי על הנפש, שהיא לשון נקיבה. ומה שכתוב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", "הוא" קאי על הדם, שהוא לשון זכר. ומה שכתיב "כי נפש כל בשר דמו", "דמו" שהוא לשון זכר קאי על הבשר:

15 רש"י על ויקרא פתח ↗

נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. לְעִנְיַן הַטֻּמְאָה הִזְהִיר כָּאן, שֶׁאִם אָכַל נִבְלַת עוֹף טָהוֹר שֶׁאֵין לָהּ טֻמְאַת מַגָּע וּמַשָּׂא אֶלָּא טֻמְאַת אֲכִילָה בְּבֵית הַבְּלִיעָה, אָסוּר לֶאֱכֹל בַּקֳּדָשִׁים; וְצָרִיךְ לוֹמַר "וּטְרֵפָה" — מִי שֶׁיֵּשׁ בְּמִינוֹ טְרֵפָה, יָצָא נִבְלַת עוֹף טָמֵא שֶׁאֵין בְּמִינוֹ טְרֵפָה:

15 מזרחי פתח ↗

אשר תאכל נבלה בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר שאין לה טומאה אלא בבית הבליעה ולמדך כאן שמטמאה באכילת' ואינה מטמאה במגע. פי' מדכתיב בפרשת אמור נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה ודרשו בתורת כהנים את שאין לה טומאה אלא בה דהיינו באכילת' יצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה במגע ומשא וחזר הכתוב וכתב כאן וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו ללמדך שמטמאה באכילתה ולא במגעה ומשאה דהכי משמע קרא והנפש אשר תאכל וכבס ולא אשר תגע גם אין זה אלא בנבלת עוף דאי בנבלת בהמה הרי היא מטמאה גם במגעה ומשאה ואם תאמר למה לי הוכיח דבנבלת עוף קמיירי מאידך ברייתא שדרשו בה את שמטמא באכילת' ולא בנבלת בהמה דשמעינן מינה דהאי קרא דוהנפש אשר תאכל וכבס בנבלת עוף קמיירי ולא דמטמאה באכילתה יש לומר משום הך דרשא אינה אלא אחר פירוש המקרא הזה שהוא מדבר בנבלת עוף ולא בנבלת בהמה וזה אינו מתבאר אלא מאידך דרשא שדרשו בה את שאין לה טומאה אלא אכילתה יצאת נבלת בהמה שמטמאה במגע ובמשא ולפיכך כשרצו להוכיח שבנבלת עוף קמיירי לא הוכיחו אותו רק ממה שדרשו ממעוט בה אין לך אלא אמור בה דהיינו אכילתה ולא בטומאת מגע ומשא יצאת נבלת בהמה שמטמאה במגע ומשא למדנו עוד דבנבלת עוף טהור קמיירי מדכתיב ביה נבלה וטרפה דמשמע שיש במינו טרפה דאלו נבלת עוף טמא אין במינו טרפה ומה שאמר אלא בטומאת אכילה בבית הבליעה ולא אמר אלא טומאת אכילה סתם הוא לאפוקי קודם הבליעה ואחר הבליעה שקודם הבליעה אף על פי שהוא בתוך פיו טהור כדכתיב בתורת כהנים יכול תטמא בגדים בתוך הפה ת"ל והנפש אשר תאכל זו בית הנפש מטמא ולא בתוך הפה ואחר הבליעה אף על פי שעדיין הוא בתוך מעיו שלא נתעכלה אינו מטמא בה כדתניא בתורת כהנים יכול תהא מטמאה בגדים בתוך המעיים תלמוד לומר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ופירשו בפ' בהמה המקשה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא וטהר ופרש"י ז"ל מי לא עסקינן אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה וקא מטהר ליה קרא בהערב שמש אלמא מכיון שנבלעה בתוך המעיים הרי היא כמעוכלת לעניין טומאה וליכא למימר משום דמגע בית הסתרים לא מטמא ותוכו של אדם בית הסתרים הוא דאם כן תטמאנו במשא כדאמרינן בפ' יוצא דופן נהי דטומאת בית הסתרים במגע לא מטמא במשא מיהא מטמא אלא לאו שמע מינה בליעתה מעכבתה מלטמא ולא מפני שהיא בבית הסתרים:

« רש"י על ויקרא י״ז:י״ג רש"י על ויקרא י״ז:ט״ו »