רש"י על ויקרא י״ז:י׳

« רש"י על ויקרא י״ז:ט׳ רש"י על ויקרא י״ז:י״א »

1 שפתי חכמים פתח ↗

ת"ל כל דם. כתב הרא"ם ויש לתמוה ל"ל כל לרבות, אף דם חולין שלא לאוכלו תיפוק ליה מקרא דרק הדם לא תאכל דפרשת ראה, שדרשו שם אע"פ שאין שם זריקת מזבח הוא באזהרה, ותירץ ושמא י"ל כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן גבי חיוב מצה בזמן הזה, עכ"ל. נח"י כבודו במקומו מונח שלא ירד לחלק בין ל' חייב שפירושו כרת, ובין לשון לא תאכלו שהוא באזהרה, וחילוק זה פשוט הוא, ואשתמיטתיה להרא"ם מה שאמרו פרק קמא דכריתות אמר רבא שלש כריתות האמורות בדם למאי וכו', עיין שם:

1 משכיל לדוד פתח ↗

כל דם לפי שנאמר וכו׳. דברי הרא״ם ז״ל כאן תמוהים וכבר הקשה עליו הר״ב נח״י והביאו בש״ח ע״ש ובהדיא איתא ברפ״ק דכריתות דף ד׳ דג׳ כריתות איכא בדם תרי הכא א׳ זה ועוד לקמן כל אוכליו יכרת והראשון בפרשת צו כל נפש אשר תאכל כל דם חד לחולין וחד למוקדשין וחד לדם כסוי דלא תימא לאחר שכיסהו בעפר הו״ל כעפרא ולא מחייב ע״ש אלא דכפי״ז איכא לאקשויי כל דם דכתב רחמנא הכא ל״ל לא לכתוב אלא דם דממילא הוה מוקמיה ליה בחולין מכח יתירא דקרא וכדאמרינן בש״ס. וי״ל דאי לאו דכתב רחמנא רבויי דכל לא הוה אוקמיה ליה בחולין דהוה אמינא דבר הלמד מענינו דכתיב וכפר והוה מוקמינן תרווייהו בקדשים חד בדמים הפנימיים וחד בדמים החיצוניים כתב רחמנא כל לרבות דחולין וכ״ת סוף סוף בפסוק דלעיל בפ׳ צו ל״ל דכתב רחמנא כל לא לכתוב אלא דם וי״ל דאצטריכו תרי ריבויי בחולין חד לזמן הבית וחד דאפילו שלא בזמן הבית. ומעתה ה״פ עיקר קראי בין הך דהכא ובין ההוא דלעיל בפ׳ צו מיירי במוקדשין ואצטריכו תרווייהו כדלעיל ותרי ריבויי דכל היינו בחולין והנך נמי צריכי תרווייהו כדאמרן ותרי קראי דאמרינן בש״ס חד בחולץ וחד בקדשים לאו דוקא תרי קראי אלא שנים שהם ארבעה ואידך קרא דלקמן כל אוכליו יכרת איירי לרבות דם כיסוי:

2 שפתי חכמים פתח ↗

פונה אני. מפני שנתינת פניו של מקום בכל מקום הוא לטובה, וכאן הוא לרעה: נראה דקשה איך יפול ונתתי על רוגז, הל"ל ונאת או ויחל, ל"פ פונה וכו' ועוסק בו לתת לו כפרי מעלליו וק"ל. נלי"ט:

2 מזרחי פתח ↗

ונתתי פני פנאי שלי פונה אני מכל עסקי ועוסק בו. בתורת כהנים דרשו פני מעניין פנאי ולא מעניין פנים כמשמעו מפני שנתינת פניו של מקום בכל מקום היא לטובה ופה היא לרעה:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ונתתי פני, פנאי שלי, פונה אני מכל עסקי וכו'. והוא מ"תורת כהנים". ולא ידעתי למה מעקמים חז"ל את הכתוב ואינם מפרשים כפשוטו, ודברי "שפתי חכמים" אות ס דורשים ביסוס, כי למה לקבוע תחילה אקסיומה - נתינת פניו של הקב"ה תמיד לטובה? פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ו

1 כל דם. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר", יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב אֶלָּא עַל דַּם הַמֻּקְדָּשִׁים, תַּ"ל "כָּל דָּם":

2 ונתתי פני. פְּנַאי שֶׁלִּי — פּוֹנֶה אֲנִי מִכָּל עֲסָקַי וְעוֹסֵק בּוֹ ספרא:

1 מזרחי פתח ↗

כל דם לפי שנאמר בנפש יכפר יכול לא יהא חייב אלא על דם המוקדשים ת"ל כל דם. בת"כ ויש לתמוה למה לי כל אם לפי שנאמר בנפש יכפר וה"א דוקא במוקדשים הוא דהזהירה תורה שלא לאכלו נהי שיזרקנו על המזבח להתכפר בו אבל דם החולין דלאו בר זריקה הוא לא תיפוק לי מקרא דרק הדם לא תאכל דכתיב בפרשת ראה שדרשו בו אע"פ שאין בזה זריקת מזבח הוא באזהרה ושמא י"ל כתיב בהאי וכתיב בהאי כדאמרינן בפרק כל שעה גבי חיוב מצה בזמן הזה:

1 גור אריה פתח ↗

תלמוד לומר כל דם. והקשה הרא"ם, הרי כבר נאמר דברים יב, טז "רק הדם לא תאכל וגו'", וכבר פירשנו בפרשת צו שצריך תרי קראי, דאי כתב קרא לקמן, הוה אמינא דוקא פסולי המוקדשים שנפסלו לגבי המזבח, שהרי היתה שעה שהיה דמה למזבח עומד, אבל בהמה חולין, שלא היתה קודש כלל, אימא דמה מותר, לכך צריך לכתוב. ואי כתב קרא כאן, הוה אמינא דוקא בהמות חולין, אבל פסולי המוקדשין לא, מפני דפסולי מוקדשין היתר שבא מכלל איסור, שהרי היו אסורים וחזרו להיות מותר, הוה אמינא אפילו הדם נמי מותר:

2 רש"י על ויקרא פתח ↗

אתן את פני. פְּנַאי שֶׁלִּי — פּוֹנֶה אֲנִי מִכָּל עֲסָקַי וְעוֹסֵק בּוֹ שם:

2 גור אריה פתח ↗

פנאי שלי וכו'. לא סתם פנים, שהרי סתם פנים הוא לטובה, כמו "ישא ה' פניו אליך" במדבר ו, כו, אלא פירושו פנאי שלי להתעסק בו:

« רש"י על ויקרא י״ז:ט׳ רש"י על ויקרא י״ז:י״א »