רש"י על ויקרא י״ד:ד׳

« רש"י על ויקרא י״ד:ג׳ רש"י על ויקרא י״ד:ה׳ »

4 שפתי חכמים פתח ↗

פרט לטריפות. ר"ל לל"ל חיות הא ציפור לאו חיה הוא, דאין לומר דחיות ר"ל שיהא חיה ולא מת, דהא אח"כ כתיב ושחט את הציפור האחת וכתיב ושלח את הציפור החיה על פני השדה. ומתרץ פרט לטריפות ר"ל דבעינן ראוי להיות חי ולא טריפה, דטריפה אינו יכול לחיות, ואיצטריך מיעוטא לטריפות שלא תימא כיון דלאו קרבן הוא אלא מחוץ למחנה שחטוהו ויתכשרו טרפות לטהרת מצורע קמ"ל:

4 דברי דוד פתח ↗

חיות, פרט לטרפות. נראה דלמ"ד טריפה חיה מ"מ ממעט שפיר מחיות טרפות דה"ק מה שהוא אין ספק בו ויש בו ריעותא למיתה כגון טריפה לדידיה דעכ"פ יש בוסכנת מיתה. והוצרך כאן למעט טריפות אע"פ שכבר ממועט טריפות מכל הקרבנות הו"א שזה שאינו נשחט כדין קרבן אלא מחוץ לג' מחנות כשר בטרפות קמ"ל דאפ"ה ממעטינן טרפות:

4 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

חַיּוֹת פְּרָט לִטְרֵפוֹת. טְהוֹרוֹת פְּרָט לְעוֹף טָמֵא. לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עַל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה פָּטִיט, לְפִיכָךְ הֻצְרְכוּ בְּטַהֲרָתוֹ צִפֳּרִים שֶׁמְּפַטְפְּטִין תָּמִיד בְּצִפְצוּף קוֹל, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ד:ד'. וּמִפְּנֵי שֶׁאָמַר "טְהוֹרוֹת פְּרָט לְעוֹף טָמֵא", נִלְמַד שֶׁאֵין הַצִּפֳּרִים מִין טָהוֹר יָדוּעַ, אֲבָל הוּא שֵׁם כּוֹלֵל כָּל הָעוֹפוֹת. אִם כֵּן מַהוּ הַפִּטְפּוּט הַזֶּה שֶׁמָּצְאוּ לָהֶם, כִּי עוֹפוֹת רַבִּים אֵין בָּהֶם פּוֹצֶה פֶּה וּמְצַפְצֵף. וְעוֹד כִּי מִדְרַשׁ "חַיּוֹת פְּרָט לִטְרֵפוֹת" יָבֹא בְּמַחְלֹקֶת, וּלְמַאן דְּאָמַר טְרֵפָה חַיָּה אֵינוֹ כֵן. וּבְתוֹרַת כֹּהֲנִים פרשה א יב, "חַיּוֹת" - לֹא שְׁחוּטוֹת. "טְהוֹרוֹת" - לֹא טְמֵאוֹת. "טְהוֹרוֹת" - לֹא טְרֵפוֹת. וּבַעֲלֵי הַפְּשָׁט אוֹמְרִים כִּי כָל עוֹף יִקָּרֵא צִפּוֹר, מִמַּה שֶׁאָמַר "צִפּוֹר שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם" תהלים ח ט, "כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף" בראשית ז יד, "בֶּן אָדָם אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף" יחזקאל לט יז, וְכֵן "וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר" בראשית טו י עַל תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁשֵּׁם צִפּוֹר כְּלָל לָעוֹפוֹת הַקְּטַנִּים הַמַּשְׁכִּימִים בַּבֹּקֶר לְצַפְצֵף וּלְשׁוֹרֵר, מִלְּשׁוֹן אֲרַמִּית "צַפְרָא", וְכֵן "יָשׁוּב וְיִצְפֹּר" שופטים ז ג, יַשְׁכִּים בַּבֹּקֶר. אָמַר "צִפּוֹר שָׁמַיִם" עֲלֵיהֶם כִּי הֵם לְרֻבָּם יַגְבִּיהוּ לָעוּף בַּשָּׁמַיִם; וְ"כֹל צִפּוֹר כָּל כָּנָף" בראשית ז יד שְׁנֵי מִינִין, כָּל הַקְּטַנִּים וְכָל הַגְּדוֹלִים; "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" דברים כב ו, הֵם הַקְּטַנִּים שֶׁהֵן רַבִּים, שֶׁאֲפִלּוּ בִּקְטַנֵּיהֶם יָחוּס; וְכֵן "אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ" תהלים קד יז, כִּי הֵם הַשּׁוֹכְנִים בְּעַנְפֵי אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן; "אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף" יחזקאל לט יז, שֶׁיִּתְאַסְּפוּ אֲפִלּוּ הַקְּטַנִּים עֲלֵיהֶם, כִּי הַטּוֹרְפִים יָבֹאוּ מֵעַצְמָם; וְכֵן "הַתְשַׂחֶק בּוֹ כַּצִּפּוֹר וְתִקְשְׁרֶנּוּ לְנַעֲרוֹתֶיךָ" איוב מ כט, כִּי דֶּרֶךְ הַנְּעָרִים לְשַׂחֵק בָּעוֹף הַקָּטָן. וּלְשׁוֹן חֲכָמִים כָּךְ הוּא, כָּל שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַקֵּל אוֹ צִפּוֹר עבודה זרה מ, הָאוֹרֵג מִשְּׂעַר הַנָּזִיר כִּמְלֹא הַסִּיט בְּבֶגֶד בְּצִפַּרְתָּא תמורה לד, וְאָמְרוּ צִפֹּרֶת כְּרָמִים שבת צ, וְאָמְרוּ בְּשַׂר צִפֳּרִים מַחְזִירִין הַחוֹלֶה לְחָלְיוֹ ברכות נז. וְאָמַר בַּכָּתוּב דברים יד יא "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ", עַל הַמִּינִין הָרַבִּים הָהֵם, וְנִתְרַבָּה שֶׁל מְצֹרָע מִ"כָּל" וְאָמַר שם פסוק יב, "וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם", כְּאוֹמֵר וְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא תֹּאכְלוּ מִבְּשָׂרָם, וּלְכָךְ דָּרְשׁוּ "טְהוֹרוֹת לֹא טְמֵאוֹת". וּמִכָּל מָקוֹם כֻּלָּם בַּעֲלֵי פִּטְפּוּט הֵם. וְכֵן גַּם כֵּן "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת וּדְרוֹר קֵן לָהּ" תהלים פד ד, כָּךְ נִרְאֶה שֶׁאֵינוֹ שֵׁם כּוֹלֵל הָעוֹפוֹת כֻּלָּם, וְכֵן "אֲשֶׁר שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ" שם קד יז. וְהַנִּרְאֶה מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ שֶׁכָּל עוֹפוֹת טְהוֹרִים נִקְרָאִים "צִפּוֹר", אֲבָל מִצְוָתוֹ שֶׁל מְצֹרָע בְּצִפֳּרֵי דְּרוֹר, דְּתַנְיָא בְּת"כ פרק ה יד, "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" ויקרא י"ד:נ"ג, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, צִפּוֹר שֶׁחַיָּה חוּץ לְכָל עִיר, וְאֵי זוֹ, זֶה דְּרוֹר. וּמִן הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה הִזְכִּירוּ הַפִּטְפּוּט. וְיִתָּכֵן שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא לְמִצְוָה, וְדִיעֲבַד כֻּלָּם כְּשֵׁרִין בּוֹ, וּלְפִיכָךְ הֻצְרְכוּ בְּת"כ כאן לְמַעֵט טְמֵאוֹת. וְכֵן שָׁנִינוּ בַּמִּשְׁנָה מַסֶּכֶת נְגָעִים פי"ד מ"א, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. וְשָׁנוּ עוֹד שָׁם משנה ה, שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שָׁווֹת בְּמַרְאֶה בְּקוֹמָה וּבְדָמִים וּלְקִיחָתָן כְּאַחַת, אע"פ שֶׁאֵינָן שָׁווֹת כְּשֵׁרוֹת. שָׁחַט אַחַת מֵהֶן וְנִמְצֵאת שֶׁלֹּא דְּרוֹר, יִקַּח זוּג לַשְּׁנִיָּה. וְהַטַּעַם בָּזֶה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁבְּדִיעֲבַד כֻּלָּן כְּשֵׁרוֹת, כְּשֶׁהֵן שְׁנֵי מִינִים פְּסוּלוֹת. וּבְפֶרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת חולין סב אָמְרוּ, עוֹף הַמְסָרֵט כָּשֵׁר לְטַהֵר בּוֹ אֶת הַמְּצֹרָע, וְזוֹ הִיא סְנוּנִית לְבָנָה שֶׁנֶּחְלְקוּ בָּהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וַחֲכָמִים. וּמִכָּאן שֶׁאֵין צִפֳּרֵי הַמְּצֹרָע מִין אֶחָד בִּלְבַד, וְשֶׁאֵין מְטַהֲרִין בְּכָל עוֹף טָהוֹר, אֲבָל מִצְוָתוֹ בְּכָל עוֹף דְּרוֹר, כְּלוֹמַר שֶׁדָּרָה בַּבַּיִת כְּבַשָּׂדֶה. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ בִּסְנוּנִית, דְּכֵיוָן שֶׁהִיא טְהוֹרָה לְדַעַת חֲכָמִים כְּשֵׁרָה לְטַהֵר בָּהּ שֶׁהִיא בִּכְלַל דְּרוֹר. וּמִכָּל מָקוֹם כָּל הַטְּהוֹרִין כְּשֵׁרִים בְּדִיעֲבַד, שֶׁכֻּלָּן בִּכְלַל שְׁתֵּי צִפֳּרִים טְהוֹרוֹת. וְשָׁנוּ בְּסִפְרֵי ראה קג, אָמַר רַבִּי יֹאשִׁיָּה, כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר "צִפּוֹר", בִּטְהוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, עוֹף טָהוֹר נִקְרָא "עוֹף" וְנִקְרָא "צִפּוֹר", וְטָמֵא לֹא נִקְרָא אֶלָּא "עוֹף". וְכָךְ הִזְכִּירוּ בַּגְּמָרָא בְּפֶרֶק שִׁלּוּחַ הַקֵּן חולין קלט, וְשָׁם הֶעֱלוּ קמ כִּי "חַיּוֹת" - שֶׁחַיִּין רָאשֵׁי אֵבָרִים שֶׁלָּהֶם, לְמַעוֹטֵי מְחֻסְּרוֹת אֵבָר. וְכֵן הַטְּרֵפוֹת פְּסוּלוֹת בָּהֶן. וְדָרְשׁוּ "טְהוֹרוֹת" - לְמַעֵט אֲסוּרוֹת, כְּגוֹן צִפֳּרֵי עִיר הַנִּדַּחַת וְעוֹף שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְהַחִלּוּפִין בַּע"ז. וּמִדְרָשָׁם זֶה שָׁם מִן הַלָּשׁוֹן עַצְמוֹ, שֶׁאֵין צִפּוֹר אֶלָּא עוֹף טָהוֹר, וּמַשְׁמַע מִכָּאן שֶׁכָּל עוֹף טָהוֹר בִּכְלַל צִפּוֹר. וְרָאִיתִי עוֹד בַּיְּרוּשַׁלְמִי בְּמַסֶּכֶת נָזִיר פ"א ה"א שֶׁאָמְרוּ, וְכִי נָזִיר טָמֵא צִפֳּרִים הוּא מֵבִיא, תּוֹרִים וּבְנֵי יוֹנָה הוּא מֵבִיא, אִית תַּנַּיֵי תָּנֵי, כָּל עוֹף טָהוֹר קָרוּי צִפֳּרִים, אִית תַּנַּיֵי תָּנֵי, כָּל הָעוֹפוֹת בֵּין טָמֵא וּבֵין טָהוֹר קָרוּי צִפֳּרִים. וְהִנֵּה נִשְׁאַר בְּיָדֵינוּ מִמֶּנּוּ מַחְלֹקֶת. וּמִכָּל מָקוֹם יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם בַּקְּטַנִּים בִּלְבַד. וּבַגְּמָרָא כָּךְ הוּא נִרְאֶה, מִמַּה שֶׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת סוֹטָה סוטה ט"ז, הָבֵא מַיִם שֶׁדַּם צִפּוֹר נִכָּר בָּהֶם, וְכַמָּה הֵם, רְבִיעִית. וְשָׁאֲלוּ, גְּדוֹלָה שֶׁדּוֹחָה אֶת הַמַּיִם, קְטַנָּה וְנִדְחֵת מִפְּנֵי הַמַּיִם, מַהוּ, וּפֵרְשׁוּ, כָּל שִׁעוּרֵי חֲכָמִים כָּךְ הֵם, בְּצִפּוֹר דְּרוֹר שִׁעֲרוּ חֲכָמִים, אֵין לְךָ גְּדוֹלָה שֶׁדּוֹחָה אֶת הַמַּיִם וְאֵין לְךָ קְטַנָּה שֶׁנִּדְחֵית מִפְּנֵי הַמַּיִם. וְאִלּוּ הָיָה כָּל עוֹף טָהוֹר כָּשֵׁר בּוֹ, הָיָה מֵהֶם מִי שֶׁדָּמוֹ דּוֹחֶה כַּמָּה לֻגִּין. וְאוּלַי אָמְרוּ כֵן בְּצִפּוֹר דְּרוֹר שֶׁהוּא מִצְוָה לְכַתְּחִלָּה, מִמִּדְרָשׁוֹ שֶׁל רַ' יוֹסֵי הַגְּלִילִי. וּכְבָר הִזְכִּירוּ בַּגְּמָרָא שבועות כט, וְדִלְמָא צִפּוֹרָא רַבָּא חֲזָא וְאַסֵּק שְׁמֵהּ גָּמָל. וְהַנָּכוֹן שֶׁיַּעֲלֶה מִכָּל זֶה הוּא שֶׁנֹּאמַר שֶׁכָּל צִפּוֹר שֶׁאֵינוֹ דְּרוֹר פָּסוּל אֲפִילּוּ בְּדִיעֲבַד, מִן הַמִּדְרָשׁ הַזֶּה שֶׁלֹּא שָׁנוּ בְּמִשְׁנָתֵנוּ נגעים יד א מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ דְּרוֹר, אע"פ שֶׁאֵינָן דְּרוֹר כְּשֵׁרוֹת - כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּשָׁווֹת שם יד ה. וְכָל הַדְּרוֹרִים בַּעֲלֵי פִּטְפּוּט הֵם. וּמַה שֶׁאָמְרוּ בְּת"כ "לֹא טְמֵאוֹת", מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ אַף בַּטְּמֵאִין מִינִין שֶׁהֵם דְּרוֹר, כְּגוֹן הַסְּנוּנִית לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אוֹ יִהְיֶה פֵּרוּשׁוֹ לְמַעֵט טְמֵאוֹת לְךָ, שֶׁהֵן הָאֲסוּרוֹת וְהַטְּרֵפוֹת, כְּמוֹ שֶׁהֶעֱלוּ בַּגְּמָרָא בְּפֶרֶק שִׁלּוּחַ הַקֵּן חולין קמ. וְזֶהוּ הֶהָגוּן בְּעֵינַי. וּבַהַגָּדָה דְּרַבָּה ויקרא רבה טז ז אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן, אִלֵּן צִפְּרַיָּא קוֹלָנִין, זֶה הָאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרַע. אָמַר הקב"ה, יָבֹא קוֹל וִיכַפֵּר עַל קוֹל. וְר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, צִפֳּרִים צִפֳּרֵי דְּרוֹר, שֶׁאָכְלָה מִפִּתּוֹ וְשָׁתַת מִן מֵימָיו. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחֹמֶר וְכוּ':

5 שפתי חכמים פתח ↗

תחלה בכלי. דבתחילה כתיב אל כלי חרס ואח"כ כתיב על מים חיים, הא כיצד, ומתרץ דהא והא איתא, נותן אותן וכו':

5 משכיל לדוד פתח ↗

על מים וכו׳ כדי שיהא וכו׳. פי׳ דהכי שיערו רבנן דאין לך צפור שאין דמו ניכר ברביעית מים אפילו הקטן שבקטנים ומיהו ודאי דאיכא צפור שדמו ניכר אפילו ביותר מרביעית והתורה לא הקפידה על מין הציפור די שיהא טהור יכול ליקח בין גדול בין קטן ומיהו ראיתי בילקוט בשם ילמדנו דקאת׳ דהוי צפור דרור:

6 שפתי חכמים פתח ↗

שאינה אוגדה עמהם. דק"ל דהיה לו לכתוב קיחה אחת אכולן את הצפור וגו' ואת האזוב יקח אותם:

6 מזרחי פתח ↗

את הציפור החיה יקח אותה מלמד שאינו אוגדה עמהם אלא מפרישה לעצמה. בת"כ דאם לא כן לכתוב קרא את הציפור החיה יקח ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב וטבל אותם אותה למה לי בתורת כהנים שנינו כיצד הוא עושה נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון ומקיף בהן ראשי גפיים וראש הזנב משל שניהם וטובל פי' היה כורך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בקצור הלשון של זהורית והיה סומך להן ראשי הכנפיים וראש הזנב של ציפור החיה אלו היו לבד והצפור לבד ולא היה כורך הצפור עמהן ומה שכתב רש"י אבל העץ ארז והאזוב כרוכין יחד בלשון של זהורית אינו רוצה לומר שהיה כורך העץ ארז והאזוב בלבד בלשון של זהורית שאם כן לא היו באגודה רק הארז והאזוב אבל השני תולעת לא היה רק לקשירה שבו היו קושרין האגודה ואין זה אמת שהרי בתורת כהנים שנו בהדיא נוטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת וכורכן בשירי הלשון אלא הכי פירושא אבל העץ ארז והאזוב כרוכין יתד עם הלשון של זהורית ששלשתן היו כרוכין יחד ולא הזכיר במה היו קושרין אותן והשתא אתיא שפיר מה שכתב אחר זה שנא' ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב קיחה אחת לשלשתן:

6 דברי דוד פתח ↗

ואת הצפור החיה יקח אותה, מלמד שאינו אוגדה עמהם. דאל"כ אותה ל"ל ובת"כ פירש שהיה כורך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בקצות הלשון של זהורית והיה סומך להם ראשי האגפיים וראש הזנב של צפור החיה אלו לבד והצפור לבד ולא היה כורך הצפור עמהם:

8 שפתי חכמים פתח ↗

שאסור בתשמיש. דגמרינן אהלו מאהליכם דכתיב גבי מתן תורה, דכתיב לך אמור להם שובו לכם לאהליכם שהותר להם תשמיש המטה. ג"א פירוש דא"ל שלא יכנס לביתו דכיון שנכנס למחנה ישראל למה לא יכנס לביתו:

8 מזרחי פתח ↗

וישב מחוץ לאהלו שאסור בתשמיש המטה. כדתניא בת"כ וישב מחוץ לאהלו יהא כמנודה ויהא אסור בתשמיש המטה שאין אהלו אלא אשתו שנאמר שובו לכם לאהליכם וא"ת והלא בסדר עולם שנינו יותם מלך יהודה מימי חלוטו של עוזיהו אביו נולד ובמי חלוטו שמש מטתו שהרי כ"ח שני' היה עוזיהו אביו מנוגע מוחלט עד שמת ומלך יותם בנו ויותם היה בן כ"ה שנים כשמלך דכתיב בן עשרים וחמש שנה יותם במלכו ש"מ דעוזיהו שמש מטתו בימי חלוטו ואתייליד יותם בנו אלמא מצורע בימי חלוטו מותר לשמש מטתו כבר תרצו בזה בת"כ עליך אמר קרא שבעת ימים ותניא שבעת ימים ולא בימי חלוטו דברי רבי רבי יוסי אומר ק"ו לימי חלוטו אמר רבי חייא השבתי לפני ר' והלא למדתני רבי' שלא היה יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו אמר לי אף אני כך אמרתי י"מ דרבי חייא הוא דקא טעי דסבר דרבי מיסר קאסיר למוחלט בתשמיש המטה ואותביה ממעשה דעוזיהו ואמר ליה אף אני כך אמרתי דדוקא בימי ספרו הוא אסור אבל בימי חלוטו מותר וי"מ דאליבא דרבי יוסי הוא דקא מותיב ואמר ליה רבי אף אני כך אמרתי דמוחלט שרי בתשמיש המטה ולא כר' יוסי שאסר:

8 משכיל לדוד פתח ↗

וישב וכו׳. שאסור בתשמיש המטה דוקא בימי ספרו אבל לא בימי החלטו הכי מסיק בת״כ. והר״ב ק״א הסביר טעם נכון לדבר דבימי חלוטו דיושב חוץ למחנה ולית ליה צוותא דאינשי הילכך חס רחמנא עליה ושביק ליה צוותא דאתתיה אבל בימי ספרו דאית ליה צוותא דאינשי שכבר נכנס למחנה אז אסר לו את אשתו ע״ש ומ״מ אכתי לא משתמע טעמא דמסתבר לאיזה תכלית החמירה עליו תורה בימי ספרו לאסור לו תשמיש המטה. ואפ׳ לומר דה״ט דהחמירה תורה עליו לאסרו בתשמיש המטה כדי שיתן את לבו להביא קרבנותיו ביום הח׳ דאיכא למיחש הואיל וכבר נכנס למחנה תו לית ליה בושה ולא איכפת ליה ולא מידי ויתרשל להביא כפרתו אבל מאחר שהחמירה עליו תורה לאסור לו התשמיש בהכי יהיב דעתיה ויביא קרבנותיו:

9 שפתי חכמים פתח ↗

כ"מ כנוס שער ונראה. יגלח את כל שערו כלל, את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו פרט, ואת כל שערו יגלח חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש מקום כנוס שער ונראה אף כל מקום כנוס שער ונראה, כגון שפמו, לאפוקי שער של בית השחי ושל בית הערוה אע"פ שכנס שער אינו נראה, ולאפוקי שער שעל גבי הידים אע"פ שנראה אינו כנוס שער כמו הפרט:

9 מזרחי פתח ↗

את כל שערו וגומר כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער ונראה. כגון שפמו שהוא כנוס שער ונראה ואינו בכלל ראשו וזקנו ומדין כלל ופרט וכלל שאי אתה דן אלא כעין הפרט הוא דמרבינן ליה מה הפרט שהן גבות עיניו וראשו וזקנו מקום כנוס שער ונראה אף שפמו שהוא מקום כנוס שער ונראה לאפוקי בית השתי ובית הערוה שהן מקום כנוס שער ואינו נראה ולאפוקי מקום פזור שיער בנראה ובשאינו נראה וא"ת למה לי כל הני פרטי דגבות עיניו וראשו וזקנו בחד מינייהו סגי כבר תרצו זה בתורת כהנים ראשו מת"ל לפי שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אף כל המנוגע תלמוד לומר ראשו זקנו מת"ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף על המנוגע תלמוד לומר זקנו מת"ל ראשו ומת"ל זקנו לפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש צריך לומר ראשו וצריך לומר זקנו פי' לפי שנאמר בנזיר תער לא יעבור על ראשו יכול אם נדר בנזיר והדר איתנגע ואתסי אינו מגלח משום נזרו ת"ל ראשו ללמד שאם נדר בנזיר והדר איתנגע ואתסי מגלח משום נגעו והדר מונה נזירותו דאתי עשה דגלוח הנגע ודחי לא תעשה ועשה דנזיר עשה דכתיב גדל פרע ולא תעשה הכתיב תער לא יעבור על ראשו מת"ל ראשו ומת"ל זקנו פי' כיון דהוי כלל ופרט דהיינו גבות עיניו תו לא צריך לא ראשו ולא זקנו דמפרטא דגבות עיניו לחודיה מצינן למידן מכלל ופרט וכלל כל כעין הפרט מה הפרט מקום כנוס שער ונראה אף כל כו' נהי דראשו אצטריך כדי לאשמועינ' דאתי עשה דגלוח הנגע ודחי עשה ולא תעשה דנזיר מ"מ זקנו למה לי אי לאשמועינן דאתי עשה דגלוח הנגע ודחי לא תעשה דפאת זקנם לא יגלחו מראשו שמעינן לה דאפילו עשה ולא תעשה נדחה מעשה דגלוח הראש כ"ש לא תעשה גרידא ומשני לפי שיש בראש מה שאין בזקן ובזקן מה שאין בראש לפיכך נכתבו שניהם פי' ראש הנזיר אסור במספרים כבתער כדתנן בפרק ג' מינין נזיר שגלח בין בזוג בין בתער או שסיפסף כל שהיא חייב אבל הזקן אינו אסור אלא בשער כדתניא בת"כ בפ' קדושים לא תשחית את פאת זקנך מת"ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אפילו גלחו במספרים כבתער יהא חייב ת"ל לא תשחית את פאת זקנך יכול אפילו לקט במלקט וברהיטני יהא חייב ת"ל זקנם לא יגלחו הא כיצד גלוח שיש בו השחתה וזהו תער הלכך כיון שהראש חמור מן הזקן אי הוה כתיב זקן לא הוה יליף ראש מיניה ויש חמור בזקן מן הראש שהזקן אסור בכל אדם שיש לו זקן ואלו הקפת הראש אינו אסור בכל אדם שהרי הקפת הראש אינה נוהגת אלא באיש ולא באשה כדתנן בפ"ק דקדושין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים שהנשים פטורות מאלה הלאוין וכיון שהזקן חמור מן הראש אי הוה כתיב ראש לא הוה יליף זקן מיניה ואע"ג דאנן בראש דנזיר קיימינן דאסור בכל אדם שכמו שהאיש אסור בגלוח כך האשה הנזירה אסורה כדתנן בנזיר בפרק מי שאמר האיש מגלח על נזירות אביו ואין האשה מגלחת על נזירות אביה אלמא בת גלוח היא וכיון דבת גלוח היא ממילא דאסורה לגלח בימי נזירות' אפי' הכי קולא היא מאחר שמצינו שהזקן חמור מן הראש בעלמא ויש לתמוה דמדברי רש"י משמע דמכלל ופרט וכלל דהכא דדיינינן ליה כעין הפרט למדנו מה הפרט מקום כנוס שער ונראה אף כל לאפוקי מקום כנוס שער שאינו נראה ופזור שער בנראה ושלא בנראה ואלו בבריתא דתורת כהנים קתני אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף אין לי אלא מקום כנוס שער בנראה מניין מקום כנוס שער בשאינו נראה ופזור שער בנראה ופזור שער בשאינו נראה תלמוד לומר את כל שערו יגלח אלמא לא מקום כנוס שער בנראה בלבד אמרו אלא אף מקום כנוס שער באינו נראה ופזור שער בנראה ושאינו נראה יש לומר דנראה דרש"י ז"ל עינו כנראה דסיפא דברייתא דנראה דרש"י ז"ל פירושו שיש בו אפשרות שיראה כשהוא ערום בהיותו עודר ומוסק אף על פי שאינו נראה בהיותו מלובש או אפילו ערום כשאינו עודר ומוסק לאפוקי שער בית הסתרים שהוא השער שבתוך השחי ממש שזה אין בו אפשרות שיראה אפילו בהיותו ערום ואפילו בעודר או מוסק וזהו פירוש רישא דברייתא ששנו את כל שערו יכול אף בית הסתרים ת"ל גבות עיניו מה גבות עיניו נראה פירוש אפפר להראות פרט לבית הסתרים שאין בו אפשרות להראות ולא אמר פרט לשער שבגופו שאינו נראה בהיותו מלובש אבל נראה דסיפא דברייתא דקתני אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אין לי אלא מקום כנוס שער בנראה מניין מקום כנוס שער בשאינו נראה ופיזור שער בנראה ופזור שער בשאינו נראה אין פירושו אפשר להראות כפי' נראה דרישא דברייתא אלא נראה לכולן אפי' כשהוא מלובש דומיא דגבות עיניו וה"ק אי מה גבות עיניו מקום כנוס שער במקום הנראה לכולם אפילו בהיותו מלובש אף אין לי אלא מקום כנוס שער במקום הנראה לכולם כגון שפמו מניין מקום כנוס שער במקום שאינו נראה לכלן אלא לאותן הרואין אותו כשהוא ערום והוא עודר או מוסק או מקום פזור שער במקום שאינו נראה אלא לאותן הרואין אותו כשהוא ערום כו' שבזה גם רש"י מודה מאחר שהוא אפשר שיראה ת"ל את כל שערו יגלח פירוש אבל אי אפשר לפרש מה גבות עיניו מקום כנוס שער בנראה אף בהיותו מלובש דאם כן יהיה פי' את כל שערו יגלח שבא להביא כעין הפרט בעבור שפמו בלבד אבל כל כנוס שער שאינו נראה לכל וכל פזור שער הנראה ושלא בנראה לאו בר גלוח הוא וא"א לומר שבא את כל שערו יגלח להביא שפמו בלבד ואם כן עכ"ל דפירוש מה גבות עיניו בנראה דרישא דברייתא באפשר להראות הוא דקאמר מפני שאז יתרבה כל שערו מקרא דאת כל שערו ולא יתמעט רק שער של בית הסתרים בלבד ובזה תתיישב גם כן הברייתא דאל"כ קשיא רישא לסיפא דברישא תני את כל שערו יכול אף בית הסתרים תלמוד לומר גבות עיניו מה גבות עיניו נראה פרט לבית הסתרים אלמא בית הסתרים ממועט הוא מן הגלוח ובסיפא תני מניין מקום כנוס שער שאינו נראה תלמוד לומר את כל שערו אלמא בית הסתרים בכלל גלוח הוא ואם כן עכ"ל דהאי בשאינה נראה דסיפ' שאינו נראה לכל הוא דקאמר דאף על פי כן כיון שרואין אותו כשהוא ערום בהיותו עודר ומוסק נראה ונראה הוא ולפיכך מרבינ' ליה מקרא דאת כל שערו יגלח אבל אותו שער שאינו נראה כלל אפילו בהיותו ערום ואף בהיותו עודר ומוסק דהיינו תוך השחי ותוך הערוה ממש שהוא בית הסתרים אימעיט ליה ברישא דברייתא מקרא דגבות עיניו מה גבות עיניו כו' וזהו היא דעת כל המפרשים הבריתא הזאת ורש"י ז"ל תפש לישנא דרישא דברייתא שפי' נראה באפשר להראות שכולל כל כנוס שער שנראה כשהוא מלובש ושנראה בהיותו עודר ומוסק ואינו מתמעט רק בית הסתרים בלבד שאין בו אפשרות להראות שעליהן נאמר את כל שערו לרבות את כולן מכלל ופרט וכלל שאתה דן כעין הפרט מפני שלפי' רישא דברייתא יהיה כל השער הנראה והבלתי נראה לכל תחת הכלל של כל שערו יגלח ואלו לפירוש סיפא דברייתא שהוא לפי הקס"ד לא יהיה תחת הכלל של כל שערו יגלח אלא שפמו בלבד ואי אפשר לומר שהכתוב חזר ואמר את כל שערו יגלח בדרך כלל בעבור שפמו בלבד הלכך עכ"ל שכעין הפרט הנדון מכלל ופרט וכלל דהכא אינו אלא כמו שאמרו ברישא דבריתא אבל הרמב"ן ז"ל נשאר נבוך בזה ואמר וצ"ע לא ידעתי למה הוקשה לו מדברי רש"י לדברי הבריתא ולא הברייתא עצמה מרישא לסיפא כי מי שיתרץ את זה יתרץ את זה ושמא י"ל שמה שאמר וצ"ע על קושית רישא לסיפא דברייתא של תורת כהנים אמר זה:

9 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

אֶת כָּל שְׂעָרוֹ כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל, לְהָבִיא כָּל מְקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר הַנִּרְאֶה, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ד:ט'. אֲבָל בְּת"כ פרק ב ב ג "וְגִלַּח אֶת שְׂעָרוֹ", יָכוֹל אַף בֵּית הַסְּתָרִים, תַּלְמוּד לוֹמַר "גַּבּוֹת עֵינָיו", מַה גַּבּוֹת עֵינָיו בְּנִרְאֶה אַף כָּל שְׂעָרוֹ בְּנִרְאֶה, פְּרָט לְבֵית הַסְּתָרִים. אִי מַה גַּבּוֹת עֵינָיו מָקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר בְּנִרְאֶה, אַף כָּל מָקוֹם כִּנּוּס שֵׂעָר בְּנִרְאֶה, מִנַּיִן כִּנּוּס שֵׂעָר בְּשֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, פִּזּוּר שֵׂעָר בְּשֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, ת"ל "אֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ". אֲבָל הָרַב תָּפַס מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, מַאי הֵבִיא, שְׂעַר הָרַגְלַיִם, וּמַאי הוֹצִיא, דְּבֵית הַשֶּׁחִי וּדְכוּלֵּי גּוּפֵהּ. אֲבָל בְּכָאן הֲלָכָה מְגַלֵּחַ כִּדְלַעַת, אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה עוֹקֶבֶת אֶת הַמִּדְרָשׁ אוֹ מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְרַבִּי דְּכֻלֵּי גּוּפֵהּ, וּמִעֵט שֶׁבְּתוֹךְ הַחֹטֶם בִּלְבַד. וְכֵן שָׁנִינוּ בְּמִשְׁנָתֵנוּ נגעים פי"ד מ"ב, וְהֶעֱבִיר תַּעַר עַל כָּל בְּשָׂרוֹ, וּמְפֹרָשׁ בְּפֶרֶק שֵׁנִי דְּסוֹטָה טז:

4 חיות. פְּרָט לִטְרֵפוֹת:

5 טהרות. פְּרָט לְעוֹף טָמֵא, לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁהוּא מַעֲשֵׂה פִטְפּוּטֵי דְבָרִים, לְפִיכָךְ הֻזְקְקוּ לְטָהֳרָתוֹ צִפֳּרִים שֶׁמְּפַטְפְּטִין תָּמִיד בְּצִפְצוּף קוֹל ערכין ט"ז:

6 ועץ ארז. לְפִי שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִין עַל גַּסּוּת הָרוּחַ שם:

7 ושני תולעת ואזב. מַה תַּקָּנָתוֹ וְיִתְרַפֵּא? יַשְׁפִּיל עַצְמוֹ מִגַּאֲוָתוֹ כְּתוֹלַעַת וּכְאֵזוֹב:

8 עץ ארז. מַקֵּל שֶׁל אֶרֶז:

9 שני תולעת. לָשׁוֹן שֶׁל צֶמֶר צָבוּעַ זְהוֹרִית:

4 מזרחי פתח ↗

חיות פרט לטרפות. בפרק שלוח הקן והוצרך הכתוב למעטן דלא תימא כיון דלאו קרבן נינהו אלא מחוץ למחנה שוחטה ליתכשרו לטהרת מצורע קא משמע לן והיינו אליבא דמאן דאמר טריפה אינה חיה אבל למ"ד טרפה חיה מפיק לה מטהורות טהורות ולא טרפות כדתני' בת"כ ואידך מאי טהורות מותרות באכילה למעוטי צפרי עיר הנדחת דלאו דוקא במשולחת דפשיטא הוא דלאו בר שלוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור בהנאה ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותה לאחר זמן אלא אפילו השחיטה דלא אכלי לה ויכול לשרפה אחר שחיטתה לא תיתי מעיר הנדחת וא"ת והא קרא דחיות אצטריכא ליה לדרשא דשחיין ראשי אברים שלהן ופרש"י למעוטי מחוסרי אבר וליכא למימר דהא דרשא דחיות פרט לטרפות מכ"ש דמחוסרי אבר נפקא דא"כ מנ"ל לרז"ל לדרוש קרא דחיות למעוטי מחוסרי אבר שהוא יותר קל דילמא למעוטי טרפה הוא דאתא שהוא יותר חמור אבל מחוסרי אבר כשרות י"ל דהאי דדריש קרא דחיות לשחיין ראשי אברי' שלהן ס"ל דטרפה חיה וממעט טרפות מקרא דטהורות ומאן דדריש קרא לחיות פרט לטרפות לא דריש ליה לשחיין ראשי אברים שלהן אלא למעוטי טרפות בלבד דהכי משמע מההיא דפרק שלוח הקן דקאמר טרפות מחיות נפקא ובעי תלמוד' הניחא למ"ד טרפה חיה אלא למ"ד טרפה אינה חיה מאי איכא למימר משמע דלמ"ד טרפה אינה חיה לא ממעטינן טרפה מחיות:

4 ברטנורא על התורה פתח ↗

טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים באין על לשון הרע וכו' קשה למה לא פי' דבר זה על מלת צפרים והמתין לפרשו על מלת טהורות חיות. י"ל שמפני ראותינו שהקפידה תורה על צפרים הללו שיהיו טהורות וחיות משמע שהם כעין קרבן טהרה על המצורע לכך כתב דבר זה גבי חיות טהורות וקשה עוד דבסמוך אמ' שהנגעים באים על גסות הרוח וכאן אמר שבאין על לשון הרע קשיא דידיה אדידיה וי"ל שזה וזה גורם גסות הרוח ולשון הרע גסות הרוח מעוזיהו והצרעת זרחה במצחו. לשון הרע ממרים והנה מרים מצורעת כשלג בעון ותדבר מרים:

4 משכיל לדוד פתח ↗

טהורות פרט לעוף טמא לפי שהנגעים וכו׳. ממאי דלא קאמר רבי׳ פרט לטמאות וע״ד שכתב בסמוך חיות פרט לטרפות אלא שינה וכתב פר׳ לעוף טמא איכא למידק מינה דגלי דעתיה דמסתמיך ואזיל עם מאי דאמרינן בגמרא דחולין פ׳ שילוח הקן דף ק״מ דעוף איקרי בין טהור ובין טמא אבל צפור טהורה מיקרי טמאה לא מקרי אלא דא״כ אדרבא נפלה נא בקושיא עצומה דכיון דכתיב צפרים דמשמע דוקא טהורות מעתה תו ל״ל טהורות דמכח זה דרשו שם בגמ׳ טהורות למעט צפרי עיר הנדחת ושאר אוקמתות דאיכא התם ע״ש. ונראה דמשו״ה סמך רש״י לזה הך מילתא דאגדתא לפי שהצפרים באין על לה״ר וכו׳ כלומר איברא דצפרים בכל מקום טהורים משמע מ״מ אי לאו דכתיב טהורות הכא הוה דרשינן טמאות מיתור מלת שתי דהא מיעוט צפרים משמע ב׳ ועוד דמקראי דבתר הכי איכא למשמע שפיר דתרתי נינהו דהא כתיב ושחט את הצפור הא׳ וכו׳ את הצפור החיה וכו׳ ואם כן למה נאמר שתי אלא לרבות כל שהן שתי אף הטמאים וכ״ת אם כן לשתוק מצפרים איכא למימר אדרבא אצטריך צפרים להכשיר הטהורים דסד״א הואיל ואמר מר שהוזקק לצפרים לרמוז שהנגעים באין על לה״ר שהוא פטפוט דברים האסורים ה״נ להורות זה ליבעי עופות טמאין דוקא דהיינו פטפוט מינין האסורין שבזה מורה יותר על דבור האסור הילכך אצטריך צפרים להכשיר אף הטהורים משו״ה איכפל קרא וכתב טהורות ללמד דצפרים דוקא דהיינו טהורות וריבוייא דשתי מיבעי לן לכדדרשינן בת״כ שתי שיהו שוות והיינו דכתב רש״י פרט לעוף טמא כלומר הן אמת דבצפרים משמע טהורות מיהו לכך אתא טהורות כי היכי דלא נרבי עוף טמא מיתורא דשתי ובגמ׳ אה״נ דהו״מ לשנויי הכי אלא התם בעי לתרוצי דאפי׳ את״ל דלא מייתר שתי דנדרוש מניה לכדלעיל אפ״ה איכא לאוקומי טהורות למעט דעיר הנדחת וכו׳ א״נ מצינן למימר דעוף טמא דנקט רש״י לאו דוקא מין טמא אלא רוצה לומר שהוא טמא כלומר אסור כגון דעיר הנדחת או שהרג את הנפש ואידך דאמרינן התם. וה״ט דנקט רש״י בלשון יחיד עוף טמא משום דאתמר התם דלא אצטריך קרא אלא לחדא מנייהו דהיינו לשחוטה דאילו משולחת פשיטא דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואלא מיהא לפי שאין זה קרוב למשמעות המקר׳ משו״ה נקט בלשון טמא הואיל ויש מקום ליישב גם כן בטמא ממש ע״ד שכתבנו לעיל. ואהא דכתב רבי׳ בטעמא דבעינן צפרים איברא דהכי איתא בפ״ג דערכין דף י״ו ברם איכא למידק דהא התם ארשב״ג אר״י על שבעה דברים הנגעים באין על לה״ר ועל שפיכות דמים וגילוי עריות וגסות הרוח ושבועת שוא וגזל וצרות העין וא״כ התינח בחטא לה״ר דבעינן צפרים בשאר עבירות מאי איכא למימר וי״ל דמ״מ עון לה״ר שכיח טפי מכלהו וכהה״ דאמרי ורוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לה״ר והילכך גזרה תורה על כולם דלייתו צפרים משום בעלי לה״ר הואיל ורוב המצורעים מנייהו הוו:

5 מזרחי פתח ↗

וכמה הן רביעית. פי' וכמה הן המים שדם הצפור נכר בהם שיערו חכמים רביעית אחת:

6 גור אריה פתח ↗

אבל העץ ואזוב כרוכין יחד וכו'. מדברי רש"י משמע דאין צריך ליקח רק עץ ארז ואזוב, ואין צריך ליקח לשון של צמר, רק דיכרוך את הארז ואת האזוב בשני התולעת. ותימה, מנין לו זה, דהא קרא כתיב "את הציפור החיה יקח אותה ואת עץ הארז ואת שני התולעת ואת האזוב", ואי הוי פירושו שיכרוך את הארז ואת האזוב בשני התולעת, לא הוי למכתב "שני התולעת". ועוד, בתורת כהנים אמרו בפירוש 'נוטל ארז ואזוב ושני התולעת וכורכם בשיורי לשון', הרי משמע בהדיא שכורך שני התולעת עמהן קושית הרא"ם, ויש לומר, כי מה שאמר רש"י שיכרוך הארז והאזוב בשני התולעת, היינו במקצת שני התולעת, כמו שאמרו בתורת כהנים 'וכורכם בשיורי תולעת':

6 משכיל לדוד פתח ↗

את הצפור וכו׳ כך לא תהא וכו׳. פי׳ כך לא תהא בכלל טבילה כלל וכך פירש הרא״ם ז״ל אבל בש״ח כתב בשם הנח״י דהא לא ס״ד אלא הס״ד הוא שיהיה צריך לטבול הצפור בפ״ע בטבילה אחרת קמ״ל קרא דבעינן טבילה אח׳ לכלם ובאמת לשון רש״י וכן הוא בת״כ. דקאמר החזיר את הצפור לכלל טבילה משמע ודאי דקרא אתא לאפוקי דלא תיסק אדעתין שאינה בכלל טבילה כלל אפילו באפי נפשה והא דכתיב ברישיה דקרא את הצפור החיה יקח אותה היינו יכולים לפ׳ דה״ק שיקח הצפור בידו בשעה שטיבל העץ את וכו׳ אבל הצפור עצמה לעולם אימא דלא בעי טבילה כלל. והשתא דאשמעינן קרא דבעינן טבילה ממילא ש״מ דצריכא טבילה בהדייהו דהא לא כתיב אלא חדא טבילה ואי באפי נפשה היה צריך לכתוב טבילה אחר׳:

6 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה את הצפר החיה יקח אתה, מלמד שאינו אוגדה עמהם וכו'. א נראה שדורש גם מן התיבה "אתה" המיותרת לכאורה, ולא כדברי "שפתי חכמים" אות י. פ' מצורע תשנ"ז ואכן כך ברא"ם.

8 גור אריה פתח ↗

שאסור בתשמיש המטה. וכן דרשו מו"ק ז ע"ב דאין "אהלו" דכתיב "וישב מחוץ לאהלו" אלא אשתו, דכתיב דברים ה, כז "שובו לכם לאהליכם". דאין לפרש כמשמעו, שלא יכנס לביתו, דכיון שיכנס למחנה ישראל, למה לא יכנס לביתו, וכי ביתו יותר חמור ממחנה ישראל:

8 ברטנורא על התורה פתח ↗

וישב מחוץ לאהלו שאסור בתשמיש המטה קשה מנא לו י"ל מגזרה שוה דכתיב במקום אחר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם והכי איתמר בתורת כהנים אין אהלו אלא אשתו שנא' שובו לכם לאהליכם:

8 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה וישב מחוץ לאהלו, מלמד שאסור בתשמיש המיטה. ע"כ. הביטוי "אהלו" קצת תמוה אחר שלהלן מדובר בבית פסוק לד ואילך, לכן למדו חז"ל מועד קטן טו ע"ב: אין "אהלו" אלא אשתו, ומצורע אסור בתשמיש המיטה. פ' מצורע תשמ"ט

9 גור אריה פתח ↗

כלל ופרט וכלל וכו'. בפרק שני דסוטה טז., ואתיא כרבי ישמעאל דדריש כללי ופרטי, ולפיכך דריש כעין הפרט, מה הפרט מפורש נראה וכנוס, אף כל נראה וכנוס, וממעט שער בית השחי, לפי שאינו נראה, ודכולי גופיה – שאינו כנוס. ומרבה שער הרגלים, דהוא נראה וכנוס. ולא כרבי עקיבא דדריש רבוי ומיעוט, ומרבה הכל, וממעט שער שבתוך החוטם שם טז ע"ב. ודברי רש"י הם מן הגמרא דבפרק שני דסוטה אליבא דרבי ישמעאל. אף על גב דבכל מקום הלכה כרבי עקיבא מחבירו עירובין מו ע"ב, בהא הלכה כרבי ישמעאל דדריש כללי ופרטי. ובכל מקום דרשינן כללי ופרטי, ולא רבוי ומיעוט דדריש רבי עקיבא:

9 ברטנורא על התורה פתח ↗

את כל שערו כלל ופרט וכלל להביא כל מקום כנוס שער ונראה בת"כ מפרש למה הוצרכו ראשו וזקנו שהיה די לכתו' אחד מהן והכי איתמר התם ראשו מה ת"ל שנאמר תער לא יעבור על ראשו יכול אפי' מנוגע ת"ל ראשו. וזקנו מה ת"ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו יכול אף מנוגע ת"ל וזקנו וכו':

9 דברי דוד פתח ↗

את כל שערו וגו', להביא כל מקום כנוס שער ונראה. פי' דדנין כעין הפרט מה הפרט מפורש מקום כנוס שער והוא נראה לאפוקי שער, בית השחי שאינו נראה ולאפוקי שער מפוזר אע"פ שהוא נראה וזהו כר' ישמעאל בפ"ב דסוטה דף ט"ז דדריש כלל ופרט וכלל ולא כר"ע דדריש רבוי ומיעוט, ובת"כ אמר בענין אחר ורש"י לא פירש כת"כ:

« רש"י על ויקרא י״ד:ג׳ רש"י על ויקרא י״ד:ה׳ »