רש"י על ויקרא י״ד:מ״א

« רש"י על ויקרא י״ד:מ׳ רש"י על ויקרא י״ד:מ״ג »

41 שפתי חכמים פתח ↗

מבפנים. לא מן הבית כי יחסר ה"א. גם אין טעם לומר שיקציע הבית מן הבית:

41 גור אריה פתח ↗

מבפנים. לא שיקציע הבית מן הבית, דלא הוי ליה למימר רק 'הבית יקציע', אלא פירוש "מבית" 'מבפנים':

43 שפתי חכמים פתח ↗

לשון העשות. פי' מבנין נפעל, וכן הִטוח משום דנקוד ה"א בחירי"ק לשון התפעל הוא, כלומר שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע אבל חלץ את האבנים כו':

43 גור אריה פתח ↗

לשון העשות. אבל לא ידעתי לפרש לפי זה מלת "את", דלא יתכן להיות בא אחר לשון נפעל. ועוד, דאם הוא לשון נפעל, היה ראוי להיות הקו"ף בקמץ, ולא בפתח בשוא. ורש"י פירש דהוא לשון 'העשות', מפני הה"א דהיא בחיריק, שאם היה לשון הפעיל היה ראוי להיות הה"א בפתח. וקשיא, דמאי אולמא, דהשתא דהוא לשון נפעל קשיא הקו"ף, דהיה ראויה להיות הקו"ף בקמץ. ועוד, דכאן שנוים ב'; הקו"ף דהיא בשוא, ומלת "את" שבא אחריו, ויש לומר, דסובר דיש לדמות אל "הטוח" שהיא לשון נפעל. וכך יש לפרש "ואחר הקצות" שהקצו את הבית, וכן פירש רש"י אצל "ויושב את משה ואהרן" שמות י, ח, כמו שפרשנו למעלה שם אות ז :

44 שפתי חכמים פתח ↗

ואם ישוב הנגע. פירוש האי צרעת ממארת לא קאי אובא הכהן אלא אואם ישוב הנגע, כאילו אמר ואם ישוב הנגע וכו' עד ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ את הבית וכו' עד והבא אל הבית וכו' עד והאוכל בבית יכבס את בגדיו, ואחר כך ובא הכהן וראה והנה פשה, חולץ וקוצה וטח כמו ושב הכהן דלעיל:

44 גור אריה פתח ↗

נאמר צרעת בבגדים וכו'. אף על גב ד"צרעת ממארת" דכתיב גבי בתים אצל "ובא הכהן" כתיב, והך קרא מוקמינן ליה לקמן רש"י כאן בעומד בשבוע ראשון ופשה בשני דבעי הסגר, כדילפינן לקמן שם, אפילו הכי דרשינן למקרא שאחריו, "צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ וגו'", וקרא איירי אחר חליצה וטיחה. אי נמי, אף על גב דהך קרא דכתיב "צרעת ממארת" בבתים אצל "ואם יבא הכהן", שפיר ילפינן גזירה שוה מבגדים, דכמו גבי בגדים החוזר אחר כבוס טמא אף על גב דלא פשה לעיל יג, נה, אף בבתים החוזר אחר חליצה וטיחה טמא אף על גב דלא פשה. וכן מוכח, דהא גבי בגדים לא כתיב "צרעת ממארת" בחוזר אחר כבוס, ואפילו הכי ילפינן גזירה שוה מבגדים:ואם תאמר, דאדרבה, נילף איפכא – בגדים מבתים, דמה בתים לא טמא החוזר אלא אם כן פשה, דכתיב בפירוש "והנה פשה", אף בבגדים לא יטמא החוזר אלא אם כן פשה, ויש לומר, דבתורת כהנים לעיל יג, נז יליף ליה דבבגדים טמא אף על גב דלא פשה אחר הכבוס – משיעור הראשון דהיה קודם הכבוס, דכתיב שם "פורחת היא", 'הרי היא כמו שהיתה'. פירוש, כמו קודם הכבוס דהיה טמא כשיעור גריס בלבד, אף אחר הכיבוס, אם חזר כשיעור גריס בלבד – אף על גב דקודם כבוס היה יותר מגריס – טמא:

44 ברטנורא על התורה פתח ↗

ובא הכהן וראה והנה פשה יכול לא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה נאמר צרעת ממארת וכו' א"כ מה ת"ל והנה פשה אין כאן מקומו של מקרא זה אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב וכו' נראה לישבו למה כתבו כאן שבא להשמיענו דזו היא שיבה זו היא ביאה לכך סמכו למקרא דואם ישוב. והואיל דזו היא שיבה זו היא ביאה ילפינן ליה מושב הכהן ביום השביעי דמה להלן חולץ וקוצה וטח אף כאן חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ומניין שאם עמד בזה ובזה פיר' בראשון ובשני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע ת"ל ובא. ואם בא יבא במה הוא מדבר אם בפושה בראשון הרי כבר אמור וכו' צריך לישב במה צריך לדבר בפושה בראשון הרי כתיב ואם בא יבא הכהן והנה לא פשה. ואם נפרש שר"ל בפישיון הראשון ועל זה אמ' הכתו' ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה וצוה הכהן וחלצו וכו' ואם בא יבא הכהן וראה והנה לא פשה זה אינו יכול להיות שהרי כתי' אחרי הטוח ובשבוע ראשון עדיין לא חלץ וקצה וטח. ונראה דצ"ל דהכי קאמ' ואם בא יבא בראשון וראה והנה לא פשה חולץ וקוצה וטח ואחרי הטוח אם לא חזר וטהר את הבית והא דכתי' חולץ וקוצה וטח בפושה בראשון לאו למידק מיניה הא לא פשה אינו חולץ וקוצה וטח אלא לאשמועינן דכי פשה לא בעי נתיצה דהוה ס"ד דפישיון הוי כחזרה. ועל זה קאמ' דאינו יכול להיות שהרי דינו של עומד בראשון כבר אמור שהרי כתיב ובא הכהן וראה והנה פשה ואוקימנא שבא ללמד בעומד בראשון ובא בסוף שבוע שני ומצאו שפשה משמע שכשעמד בראשון לא חלץ וקצה וטח שאם כן לא היה לו לכתוב והנה פשה רק והנה שב ואח"כ אמ' ואם בפושה בשני הרי כבר אמור הכי קאמ' ואם בא ללמד על הפושה בשני והכי קאמ' קרא ואם בא יבא בשני וראה והנה לא פשה או אחרי הטוח בראשון ראה שלא חזר וטהר את הבית הא הפושה בשני אינו טהור. ועל זה אמר הרי כבר אמר דין הפשיון בשני כדאמרינן מדכתיב ובא הכהן וראה והנה פשה. ועל כן צריך לומ' שהוא בא ללמד על העומד בראשון ובשני לומ' שחולץ וקוצה וטח אמנם הרמב"ן פי' והנה לא פשה ר"ל לא צמח כלומ' לא חזר ולפי פירושו נוכל לפרש דהכי קאמ' אם בפושה בראשון וחלץ וקצה וטח ובא וראה בסוף שבוע שני שלא פשה ר"ל שלא חזר אחרי הטוח וטהר את הבית וכו' הרי כבר אמור שהרי כתי' ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחר חלץ וכו' נתץ את הבית וכו' משמע הא אם לא ישוב טהור ואם בפושה בשני כלומר אם פשה בשני וחלץ וקצה וטח ובא בסוף שלישי וראה והנה לא חזר וטהר את הבית הרי כבר דלא עדיף משבוע ראשון דאית מיניה דהא גמרינן ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע דהיינו בסוף שבוע שני מושב הכהן דהיינו בסוף שבוע ראשון וזו היא שיבה זו היא ביאה מהר"ר:

41 יקצע. רדויי"ר בְּלַעַז, וּבִלְשׁוֹן מִשְׁנָה יֵשׁ הַרְבֶּה:

42 מבית. מִבִּפְנִים:

43 סביב. סְבִיבוֹת הַנֶּגַע; בְּתֹ"כֹּ נִדְרַשׁ כֵּן — שֶׁיִּקְלֹף הַטִּיחַ שֶׁסְּבִיב אַבְנֵי הַנֶּגַע:

44 הקצו. לְשׁוֹן קָצֶה — אֲשֶׁר קִצְּעוּ בִקְצוֹת הַנֶּגַע סָבִיב:

41 מזרחי פתח ↗

מבית מבפנים. לא מן הבית כי יחסר ה"א גם אין טעם לומר שיקציע הבית מן הבית:

43 מזרחי פתח ↗

הקצות לשין העשות. פי' מבנין נפעל שהבית קבל הקציעה בקצות הנגע ואם היה כתוב אחר החלץ האבנים היה גם כן שב אל הבית שקבל החליצה כמו שקבל הקציעה והטיחה אבל עכשיו שכתב חלץ שהוא מבנין פועל הדגוש על משקל דבר כבד צריכים אנו לומר שהוא שב אל הפועל שחלץ אותו לא אל הבית שקבל:

43 משכיל לדוד פתח ↗

ואם ישוב וכו׳ יכול חזר בו. פירוש כוונתו ליישב מאי דכתיב ואם ישוב וכו׳ ואחרי הקצות וכו׳ ואחרי הטוח דהא כל מקום שנאמר אחרי מופלג הוא ומשני דאה״נ דהכתוב בא לשלול אם חזר מיד בו ביום דאינו טמא אלא אחר זמן ומש״ה כתיב אחרי וכ״ת כמה זמן אחר כך גמר שיבה שיבה דהיינו שבוע:

44 רש"י על ויקרא פתח ↗

וראה והנה לא פשה. מִקְרָא זֶה בָּא לְלַמֵּד בָּעוֹמֵד בְּעֵינָיו בָּרִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי וּמַה יַּעֲשֶׂה לוֹ, יָכוֹל יְטַהֲרֶנּוּ, כְּמַשְׁמָעוֹ שֶׁל מִקְרָא "וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת", תַּ"ל כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע — לֹא טִהַרְתִּי אֶלָּא אֶת הָרָפוּי; וְאֵין רָפוּי אֶלָּא הַבַּיִת שֶׁהֻקְצָה וְהוּטַח וְלֹא חָזַר הַנֶּגַע — אֲבָל זֶה טָעוּן חֲלִיצָה וְקִצּוּי וְטִיחָה וְשָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי; וְכֵן הַמִּקְרָא נִדְרָשׁ: וְאִם בֹּא יָבֹא בַשֵּׁנִי, וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה, יְטִיחֶנּוּ — וְאֵין טִיחָה בְּלֹא חִלּוּץ וְקִצּוּי — וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ אֶת הַבַּיִת וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת, אִם לֹא חָזַר לְסוֹף הַשָּׁבוּעַ, כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע, וְאִם חָזַר, כְּבָר פֵּרֵשׁ עַל הַחוֹזֵר שֶׁטָּעוּן נְתִיצָה:

44 מזרחי פתח ↗

ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע יכול לא יהא החוזר טמא אלא א"כ פשה נאמר' צרעת ממארת בבתי' ונאמר' צרע' ממאר' בבגדים מה להלן טמא את החוזר אע"פ שאינו פושה אף כאן טמא את החוזר אף על פי שאינו פושה. בת"כ פי' האי צרעת ממארת דכתיבא בבתים לאו אדלעיל מיניה דכתיב ובא הכהן קאי אלא אקרא דואם ישוב הנגע קאי כאילו אמר ופרח בבית אחר חלץ את האבנים ואחרי הקצות ואחרי הטוח צרעת ממארת היא בבית טמא הוא ונתץ כו' עד והאוכל בבי' יכבס את בגדיו ואח"כ ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית שפירושו ואף אם בא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית יחוייב שיהיה חולץ וקוצה וטח כמו ושב הכהן דלעיל מיניה וממאר' ממאר' לג"ש מה להלן כתיב ואם תראה עוד בבגד וגו' פורחת היא ותניא בת"כ או אינו אומר פורחת אלא שלא תהא טמאה עד שתחזור ותפשה כשהוא אומר היא הרי היא וכמו שהיתה פירוש עד שתחזור ותפשה כשיעור שהיתה בראשונה באותו הבגד שקרע ושרף ויותר כדי שיהא פשיון בחזרה ת"ל היא כמות שהיה מה תחלה כגריס אף עכשיו כגריס הרי שטמא את החוזר אף על פי שלא פשה אף כאן טמא את החוזר אע"פ שלא פשה וצריך נתיצ':

44 משכיל לדוד פתח ↗

ובא הכהן וכו׳ יכול וכו׳. ההרגש מבחוץ הוא דהפסוקים נראה דסתרי אהדדי תוך כדי דיבור דקרא דלעיל מסיים ואם ישוב הנגע ופרח וכו׳ וע״ז סמך ובא הכהן וראה והנה פשה הרי לא פשה לפי המונח שכ׳ הפסוק למעלה ולכך מפ׳ דפ׳ זה דובא הכהן וכו׳ אין כאן מקומו:

« רש"י על ויקרא י״ד:מ׳ רש"י על ויקרא י״ד:מ״ג »