רש"י על ויקרא י״ד:י״ב

« רש"י על ויקרא י״ד:י״א רש"י על ויקרא י״ד:י״ג »

12 שפתי חכמים פתח ↗

לתוך העזרה. מדכתיב אח"כ ושחט את הכבש משמע דעדיין חי, והיאך מקריבין אותו, אלא יקריבנו לתוך העזרה, ונתן טעם בזה כדי להניף אותו חי, לפי שהוא טעון תנופה חי, לא כמו אמורי שלמים וכו':

12 דברי דוד פתח ↗

והקריב אותו לאשם, יקריבנו לתוך העזרה לשם אשם. דל"ת והקריבהיינו קרבן על המזבח אלא דהקרבה כשהוא קאמר, דהיינו כדי להניפו בעודנו חי לא כשאר תנופה של אברים של שלמים שמניפן אחר שחיטה:

13 שפתי חכמים פתח ↗

לידון בהעמדה. וא"ת גבי חטאת ועולה נמי למה לא גילה הקרא שטעון שחיטה בצפון, דהא הם נמי יצאו מכלל חטאת ועולה לידון בהעמדה כדכתיב והעמיד הכהן וגו' דקאי על כל הקרבנות שצריך המטהר. וי"ל דמהיכי תיתי שלא צריך שחיטה בצפון, בשלמא גבי אשם דצריך לגלות משום דשאני אשם דצריך ליתן מדמו על בהן ועל תנוך איש המטהר ה"א דמותר ג"כ לשחוט אשם במקום העמדה איש המטהר כיון שמוליך הדם לשם ליתן על הבהונות ועל תנוך אוזן, אבל גבי חטאת ועולה לא צריך שם לדם כלל:

13 דברי דוד פתח ↗

במקום אשר ישחט כו', לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה. קשה הא גם חטאת ועולה בכלל והעמיד. ותו קשה לא אמר שהשנוי מכח התנופה כמו שזכרנו. ע"כ נראה דה"נ קאי על התנופה, והעמדה דנקט היינו עם מה שיעשה אחר ההעמדה:

13 גור אריה פתח ↗

לכך אמר ושחט. ובפרק איזהו מקומן זבחים מט ע"ב מקשה ולקיש קרא לחטאת, ולא לקיש לעולה – לכתוב "ואת העולה", ומתרץ, דאי אקשי לחטאת ולא לעולה, הווה אמינא חטאת מהיכי גמר – מעולה, דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, לכך הקיש אותו לעולה. ואי אקשית לעולה ולא לחטאת, הווה אמינא דבר המלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, לכך הקיש אותו לחטאת, וכתב לך שלא סגי בהיקש זה עד שיקיש אותו לעולה, מלמד מזה שאין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. שאם היה חוזר ומלמד בהיקש, לא היה צריך לכתוב העולה. ואם תאמר, דהיכי תיסק אדעתין לומר דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, אם כן למה היה צריך להקיש אותו לעולה ולא הקיש אותו לחטאת, אין זה קשיא, דאי משום הא לא אריא, דהווה אמינא דניחא ליה לאקשויי לעולה, דהוא עיקר דיניה, לכך הקיש אותו לחטאת ולעולה:

12 והקריב אתו לאשם. יַקְרִיבֶנּוּ לְתוֹךְ הָעֲזָרָה לְשֵׁם אָשָׁם לְהָנִיף, שֶׁהוּא טָעוּן תְּנוּפָה חָי מנחות ס"ב:

13 והניף אתם. אֶת הָאָשָׁם וְאֶת הַלֹּג שם ס"א:

12 מזרחי פתח ↗

והקריב אותו יקריבנו לתוך העזרה. לא למזבח האישים כי אחריו ושחט ונתן טעם בזה ואמר כדי להניף אותו חי לפי שהוא טעון תנופה חי לא כמו אימורי השלמים והחזה והשוק שהן טעונין תנופה לאחר שחיטה ופי' והקריב והניף והקריב כדי שיניף:

12 גור אריה פתח ↗

יקרבנו לתוך העזרה כו'. לא סתם הקרבה למזבח, דהא כתיב אחריו פסוק יג "ושחט וגו'", אלא דהקרבה לתוך העזרה. ומפני שקשה למה הוצרך בקרבן זה הקרבה להקריבו לעזרה יותר מכל שאר קרבנות, אמר רש"י 'כדי להניף אותו', מפני שהוא טעון תנופה חי, ולפיכך צריך להקריבו לעזרה לשם אשם. לאפוקי שאר קרבנות, דלא היה בהם תנופה כשהם חיים, בשחיטה לשם קרבן סגי, אבל זה דהיה בו תנופה כשהוא חי, היה צריך קודם זה הקרבה לעזרה לשם קרבן:

13 משכיל לדוד פתח ↗

במקום וכו׳ לפי שיצא וכו׳. אף על גב דלענין זה גם החטאת והעולה יצאו מכלל שאר החטאות ועולות שגם הם צריכים העמדה דואותם דכתיב בקרא דלעיל אכלהו קאי לחד פרושא דפי׳ הר״ב ק״א בברייתא ופירוש זה נ״ל עיקר עיין שם מ״מ כתביה קרא גבי אשם שהוא הראשון ורמזו גם כן בכלהו אידך באמרו במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה שאם לא בא הכתוב אלא להשוות אשם זה לחטאת דעלמא לומר כשם שחטאת ועולה דעלמא טעונים צפון כך אשם זה של מצורע טעון צפון ל״ל תרתי את החטאת ואת העולה ליכתוב במקום אשר ישחט את החטאת ותו לא ועוד הול״ל במקום הקדש ברישא ולכתוב הכי ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת א״ו ה״ק קרא ושחט את הכבש הזה של מצורע במקום אשר ישחט ג״כ את החטאת ואת העולה האלו של מצורע ושלשתן הן במקום הקדש כלומר בצפון והיינו דדייק קרא וכתב אשר ישחט לשון עתיד ולא כתיב אשר שוחטים א״נ לימא אשר ישחטו כלומר בעלמא ומדכתיב ישחט ש״מ דאהנך קאי. והכי תניא בת״כ אין לי אלא אשם במקום הקדש מנין אף חטאת ועולה במה״ק ת״ל את החטאת ואת העולה במה״ק ע״כ ופירושו נ״ל דהיינו. כדאמרן דאתא לאשמועינן שאף החטאת והעולה של מצורע טעונים שחיטה במקום הקדש כלומר בצפון ופירושו מקום שחיטת ק״ק ואופן הלימוד הוא על דרך דכתיב. ובש״ח לא עיין בת״כ וכתב בזה מה שכ׳ ע״ע:

13 גור אריה על ויקרא פתח ↗

כי ככל חטאת האשם הזה. אבל אין פירושו כי ככל חטאת כל אשם, דזה לא צריך למכתב, כי כבר למדנו דין אשם לעיל ז, א-ז, אלא פירושו כי ככל חטאת אשם זה, דהווה אמינא שלא היה לו דין אשם כיון דיצא מכלל שאר אשמות כדמסיק רש"י כאן, והוצרך להחזיר לכללו. ואף על גב דכבר הכניסו לכלל – שצריך שחיטה בצפון רש"י ד"ה במקום, צריך להחזיר אותו לכללו לשאר עבודות. ואי כתב רחמנא "כי כחטאת האשם הזה", הווה אמינא דוקא בשאר עבודות דבעי כהונה, אבל שחיטה דלא בעי כהונה אימא לא תחזיר אותו לכללו, לכן הוצרך למכתב שחיטה בפני עצמו. כך איתא בפרק איזהו מקומן זבחים מט ע"ב:

13 מזרחי פתח ↗

יכול יהא דמו ניתן למעלה כחטאת תלמוד לומר כו'. בתורת כהנים פי' כבר ידוע שגובה המזבח הוא עשר אמות ובאמצעות גבהו היה חוט של סיקרא חוגרו להבדיל בין דמים עליונים לדמים תחתונים כדתנן בפ"ג ממדות וכל מה שזורקין מדמי הקרבנות בה' אמות העליונות שהן מחוט הסיקרא ולמעלה נקראין הניתנין למעלה וכל מה שזורקין מן החוט ולמטה נקראים הניתנין למטה ומבואר שדמי החטאת נתנין למעלה מדכתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות מזבח העולה ודמי האשם נתנין למטה מדכתיב ואת דמו יזרוק על המזבח סביב ודרז"ל מדלא כתיב קרנות אלא המזבח משמע למטה מחוט הסיקרא אבל אשם מצורע לא מצינו בו בשום מקום אם הוא למעלה מחוט הסיקרא כדם החטאת או למטה מן החוט כדם שאר האשמות ויש להסתפק מאחר שהקיש הכתוב אשם מצורע עם החטאת יכול כמו שהקישן לכל העבודות התלויות בהן הה"נ הקישן למתן דמים שיהא דם אשם מצורע ניתן למעלה מחוט הסיקרא כמו החטאת ת"ל זאת תורת האשם כל תורה לרבות הוא בא ולרבות אשם מצורע למתן דמים שלו הוא בא שיהא למטה מחוט הסיקרא כשאר האשמות דכתיב בהו ואת דמו יזרוק על המזבח סביב:

« רש"י על ויקרא י״ד:י״א רש"י על ויקרא י״ד:י״ג »