רש"י על ויקרא י״א:מ״ג

« רש"י על ויקרא י״א:מ״ב רש"י על ויקרא י״א:מ״ד »

1 מזרחי פתח ↗

אל תשקצו באכילתן. כלומר לא תאכלום שאין שקוץ נפש נופל אלא על המאכל:

1 גור אריה פתח ↗

אל תטמא באכילתן. דהא כתיב אחריו "נטמאתם", ודרשינן יומא לט. 'אם אתם מטמאים בארץ כו", ולא שייך זה אלא באכילה, דבנגיעה – הרי יכול לטבול:

2 יומא פתח ↗

בָּא לִמְדּוֹד נֵפְטְ, אוֹמֵר לוֹ: מְדוֹד אַתָּה לְעַצְמְךָ. בָּא לִמְדּוֹד אֲפַרְסְמוֹן, אוֹמֵר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְדּוֹד עִמְּךָ, כְּדֵי שֶׁנִּתְבַּסֵּם אֲנִי וְאַתָּה. תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עֲבֵירָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם״, אַל תִּקְרֵי ״וְנִטְמֵאתֶם״, אֶלָּא: ״וְנִטַּמְטֵם״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אַל תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם״, אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט — מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. מִלְּמַטָּה — מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בָּעוֹלָם הַזֶּה — מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדוֹשִׁים״, אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה, מִלְּמַטָּה — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה — מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. הֲדַרַן עֲלָךְ אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה טָרַף בְּקַלְפִּי, וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת, אֶחָד כָּתוּב עָלָיו ״לַשֵּׁם״, וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו ״לַעֲזָאזֵל״. הַסְּגָן בִּימִינוֹ, וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. אִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּימִינוֹ — הַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבַּהּ יְמִינְךָ. וְאִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִּשְׂמֹאלוֹ — רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבַּהּ שְׂמֹאלְךָ. נְתָנָן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים, וְאוֹמֵר: ״לַה׳ חַטָּאת״. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר ״חַטָּאת״, אֶלָּא ״לַה׳״. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו: ״בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וְעַד״. גְּמָ׳ לְמָה לִי טָרַף בְּקַלְפִּי? כִּי הֵיכִי דְּלָא נִיכַּוֵּין וְלִישְׁקוֹל. אָמַר רָבָא: קַלְפִּי שֶׁל עֵץ הָיְתָה, וְשֶׁל חוֹל הָיְתָה, וְאֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא שְׁתֵּי יָדַיִם. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: בִּשְׁלָמָא אֵינָהּ מַחְזֶקֶת אֶלָּא שְׁתֵּי יָדַיִם — כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכַּוֵּין וְלִישְׁקוֹל. אֶלָּא שֶׁל חוֹל? נַקְדְּשַׁהּ! אִם כֵּן הָוֵה לֵהּ כְּלִי שָׁרֵת שֶׁל עֵץ, וּכְלִי שָׁרֵת דְּעֵץ לָא עָבְדִינַן. וְנֶעְבְּדַהּ דְּכֶסֶף, וְנֶעְבְּדַהּ דְּזָהָב? הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מַתְנִיתִין דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: הַסְּגָן וְכֹהֵן גָּדוֹל מַכְנִיסִין יָדָן בַּקַּלְפִּי, אִם בִּימִינוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹלֶה — הַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ: אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל, הַגְבַּהּ יְמִינֶךָ. וְאִם בִּימִינוֹ שֶׁל סְגָן עוֹלֶה — רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל: דַּבֵּר מִילָּךְ. וְנֵימָא לֵיהּ סְגָן? כֵּיוָן דְּלָא סָלֵיק בִּידֵיהּ חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: יַמִּינָא דִּסְגָן עֲדִיף מִשְּׂמָאלֵיהּ דְּכֹהֵן גָּדוֹל. וּמָר סָבַר: כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ. וּמַאן הַאי תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה — רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים הוּא. דְּתַנְיָא, רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר: לָמָּה סְגָן מִימִינוֹ — שֶׁאִם אֵירַע בּוֹ פְּסוּל בְּכֹהֵן גָּדוֹל, נִכְנָס סְגָן וּמְשַׁמֵּשׁ תַּחְתָּיו. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין. מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים עוֹלֶה בְּיָמִין פְּעָמִים עוֹלֶה בִּשְׂמֹאל. וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין. מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים מַלְבִּין פְּעָמִים אֵינוֹ מַלְבִּין. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק. מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים דּוֹלֵק פְּעָמִים כָּבֶה. וְהָיָה אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה מִתְגַּבֵּר, וְלֹא הָיוּ כֹּהֲנִים צְרִיכִין לְהָבִיא עֵצִים לְמַעֲרָכָה, חוּץ מִשְּׁנֵי גְּזִירֵי עֵצִים כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֵצִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ, פְּעָמִים מִתְגַּבֵּר פְּעָמִים אֵין מִתְגַּבֵּר, וְלֹא הָיוּ כֹּהֲנִים נִמְנָעִין מִלְּהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. וְנִשְׁתַּלְּחָה בְּרָכָה בָּעוֹמֶר, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. וְכׇל כֹּהֵן שֶׁמַּגִּיעוֹ כְּזַיִת, יֵשׁ אוֹכְלוֹ וְשָׂבֵעַ, וְיֵשׁ אוֹכְלוֹ וּמוֹתִיר. מִכָּאן וְאֵילָךְ, נִשְׁתַּלְּחָה מְאֵירָה בָּעוֹמֶר וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וּבְלֶחֶם הַפָּנִים, וְכׇל כֹּהֵן מַגִּיעוֹ כְּפוּל. הַצְּנוּעִין מוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן, וְהַגַּרְגְּרָנִין נוֹטְלִין וְאוֹכְלִין. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁנָּטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵירוֹ, וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתוֹ ״בֶּן

1 אל תשקצו. בַּאֲכִילָתָן, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב נַפְשֹׁתֵיכֶם וְאֵין שִׁקּוּץ נֶפֶשׁ בְּמַגָּע, וְכֵן וְלֹא תְטַמְּאוּ בַּאֲכִילָתָם:

2 ונטמתם בם. אִם אַתֶּם מִטַּמְּאִין בָּהֶם בָּאָרֶץ, אַף אֲנִי מְטַמֵּא אֶתְכֶם בָּעוֹלָם הַבָּא וּבִישִׁיבַת מַעְלָה יומא ל"ט:

1 ברטנורא על התורה פתח ↗

לא תטמאו לעבור עליהן בלאוין הרבה וכל לאו מלקות וזהו שאמר אכל פוטיתא לוקה ד' נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש פי' אכל פוטיתא הוא שרץ המים לוקה ד' משום ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו הכתו' כאן גבי וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ב' אל תשקצו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ ג' ולא תטמאו בהם שאלו השנים כוללים כל השרצים בין שרץ המים בין שרץ הארץ בין שרץ העוף ואע"ג דאמרינן לאו שבכללות אין לוקין עליו הני מילי נ"ל דליכא דאיכא לאו בלא הוא אבל איכא לאו בלא הוא כי הכא לוקין עליו דוכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו דמשנה תורה. נמלה הוא שרץ הארץ לוקה חמש א' וכל שרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל. ב' לכל השרץ השורץ על הארץ לא תאכלום כי שקץ הם. ג' אל תשקצו את נפשותיכם בכל שרץ השורץ. ד' ולא תטמאו בהם ה' ולא תטמאו את נפשותיכם בכל שרץ הרומש על הארץ. צרעה הוא שרץ העוף לוקה שש ה' לאוין דשרץ הארץ ו' וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו דמשנה תורה אבל קרא דכתי' בפרש' קדושים ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף וגו' לא קחשיב להו משום דהאי קרא מיירי לעניין טומאה ולא לענין אכילה כך פי' הסמ"ג אמנם הרמב"ם ז"ל לקח לו שטה אחרת כסמ"ק שלו ושם תבינהו:

1 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה אל תשקצו, ...ואין שיקוץ נפש במגע כלומר שלא באכילה. ע"כ. באמת באף מקום בפרשתנו שמדובר בו בטומאת מגע לא נאמר הפועל "שקץ" כי אם "טמא" בלבד ראה פסוקים כד, כו, לא ועוד, אבל השווה הנחה זו לדברי רב אחאי "המשהה את נקביו עובר משום 'לא תשקצו'" מכות טז ע"ב. ומקורו של רש"י לא ידוע. פ' שמיני תשנ"ח

« רש"י על ויקרא י״א:מ״ב רש"י על ויקרא י״א:מ״ד »