רש"י על ויקרא י״א:ל״ז

« רש"י על ויקרא י״א:ל״ו רש"י על ויקרא י״א:ל״ח »

2 שפתי חכמים פתח ↗

לקרות אוכל. פירוש, דמדכתיב בתריה וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא, מכלל דקרא דלעיל מיניה דכתיב טהור הוא כשנפל מנבלתם עליו טרם שיבא עליו המים קמיירי. עיין בהרא"ם מה שהקשה הקושיות שהקשו בת"כ ובתלמוד דל"ל קרא תיפוק מדלעיל, והביא התירוצים שתרצו שם: ד"ד קשה, שזה נלמד מן פסוק וכי יותן מים, דמכלל בלא מים אינו טמא, ונ"ל לדקדק בל' הכתוב שאמר תחלה על כל זרע זרוע אשר יזרע ואח"כ אמר וכי יותן מים על זרע, לא הוזכר אלא זרע לחוד אלא, דיש טעות ולחלק בין זרע אשר גדל מאיליו בלי זריעה ויש אשר זורעין אותו, וה"א דכי אמרינן דהוה מוכשר לקבל טומאה דוקא ע"י נתינת מים היינו בגדל מאיליו דלא נעשה בו מעשה, אבל בזרע הנזרע ואחשביה לאוכל א"צ הכשר מים קמ"ל:

2 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

זֶרַע זֵרוּעַ - זֶרַע שֶׁל מִינֵי זֵרְעוֹנִים. זֵרוּעַ שֵׁם דָּבָר, "וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים" דניאל א יב. "טָהוֹר הוּא" - לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר וְנִתְקַן לִהְיוֹת אֹכֶל לְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיָּבֹא עָלָיו מַיִם. לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"א:ל"ז. וְהִנֵּה לְמַעְלָה הִזְכִּיר הַכָּתוּב ויקרא י"א:ל"ד "מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם" לְלַמֵּד עַל הַהֶכְשֵׁר, אֲבָל שָׁם אָמְרוּ שֶׁאֵין הָאֹכֶל מִטַּמֵּא מֵאֲוִיר כְּלִי חֶרֶס אֶלָּא בְּהֶכְשֵׁר מַיִם. וְכָאן הוֹסִיף שֶׁאַף מִן הַשְּׁרָצִים עַצְמָם אֵין מְקַבֵּל טֻמְאָה אֶלָּא בְּהֶכְשֵׁר, כָּךְ מְפֹרָשׁ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים פרק יא ה. וְיִתָּכֵן עוֹד לוֹמַר כִּי "מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל" הַנִּזְכָּר לְמַעְלָה - הַבָּשָׂר וְהַמַּאֲכָלִים הַנִּזְכָּרִים, וְכָאן אָמַר שֶׁאַף הַזְּרָעִים כַּאֲשֶׁר יוֹצִיאוּ אוֹתָם לִזְרִיעָה יִטַּמְּאוּ בְּהֶכְשֵׁר מַיִם. וְטַעַם הַהֶכְשֵׁר בַּעֲבוּר כִּי לִכְלוּךְ הַשֶּׁרֶץ וְהַמְּטַמְּאִים יִדְבַּק בַּמַּאֲכָלִים בְּלַחוּת וְלֹא כֵן בַּיְּבֵשִׁים. וְעָשְׂתָה הַתּוֹרָה הַרְחָקָה יְתֵרָה לְטַמֵּא הַמֻּכְשָׁרִים בְּמַיִם וְנָגְבוּ שֶׁלֹּא נִתֵּן דְּבָרֵינוּ לְשִׁעוּרִין. וְהִנֵּה גַּם דִּין הַהֶכְשֵׁר נוֹהֵג בְּטֻמְאַת הַנְּבֵלוֹת וְהִזְכִּירוֹ הַכָּתוּב כָּאן לָעִנְיָן שֶׁאָמַרְנוּ:

2 דברי דוד פתח ↗

טהור הוא, למדך הכתוב שלא הוכשר כו'. קשה זה נלמוד מן פסוק וכי יותן מים כו' דמכלל דבלא מים אינו טמא. והרא"ם בשם ת"כ תירץ דכאן קמ"ל דטהור אפילו באו עליו מים במחובר קודם שנתלשו הזרעים ורש"י למד זה מן פסוק דאשר יבא עליו מים שא"כ אין לך זרע שלא הוכשר וא"כ לא ס"ל כת"כ בזה: ונראה לתרץ לפירש"י ולדקדק עוד בלשון הכתוב שאמר תחילה על כל זרע זרוע אשר יזרע ואח"כ אמר וכי יותן מים על זרעו, לא הוזכר אלא זרע לחוד אלא נראה דיש לטעות ולחלק בין זרע אשר גדל מאליו בלי זריעה ויש אשר זורעין אותו והו"א דכי אמרינן דהוה מוכשר לקבל טומאה דוקא ע"י נתינת מים היינו בגדל מאליו דלא נעשה בו מעשה ליחשב לאוכל אבל בזרע הנזרע ואחשביה לאוכל א"צ הכשר מים אלא נחשב אוכל ע"י מעשה הזריעה קמ"ל דלא מהני זה, וע"כ, האריך רש"י כאן ואמר שלא הוכשר ונתקן לקרות אוכל כו', ולעיל כתב רש"י למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה, ודאי יש כוונה לזה השינוי לשון של רש"י, אלא נראה דכאן בפסוקים אלו רישא רבותא קמ"ל וסיפא רבותא קמ"ל, דרישא קמ"ל דאע"ג דיפול מנבלתם על זרע אשר יזרע ממילא יש לו חשיבות מעשה הזריעה אפ"ה לא חשיב אוכל וטהור הוא כיון שאין שם מים בתלוש, וסיפא קמ"ל דכי יותן מים על זרע לחוד היינו שגדל מאליו ולא נעשה לו חשיבות אפ"ה מהני מים לקרותו אוכל ובעינן בכ"מ דוקא מים, ע"כ כתב רש"י דמן יתורא דפסוקים משמע שלא נקרא אוכל אפי' במעשה זריעה אלא בעינן מים. זה נ"ל נכון מאוד בס"ד בדברי רש"י, ויש לכוין גם דברי ת"כ בזה. והא דנכפל הכשר מים בפ' זו מוקי בגמרא חד לטמא מת וחד לשרץ:

1 זרע זרוע. זְרִיעָה שֶׁל מִינֵי זֵרְעוֹנִין; זֵרוּעַ שֵׁם דָּבָר הוּא, כְּמוֹ וְיִתְּנוּ לָנוּ מִן הַזֵּרֹעִים דניאל א':

2 טהור הוא. לִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁלֹּא הֻכְשַׁר וְנִתְקַן לִקָּרוֹת אֹכֶל לְקַבֵּל טֻמְאָה עַד שֶׁיָּבֹאוּ עָלָיו מָיִם:

2 מזרחי פתח ↗

טהור הוא למדך הכתוב שלא הוכשר ונתקן להקר' אוכל לקבל טומאה עד שיבא עליו מים. דמדכתיב בתריה וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא מכלל דקרא דלעיל מיניה דכתיב טהור הוא בשנפל מנבלתם עליו טרם שיבא עליו מים קמיירי וכאילו אמר וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טרם יותן עליו מים טהור הוא ואם תאמר למה לי קרא דכי יפול לטהר את הזרעים שנפל עליהם טומאה טרם שיבא עליו מים תיפוק לי מדכתיב וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא מכלל דאם נפל מנבלתם עליו טרם שיבא עליו מים טהור דומיא דטומאת כלי חרס דלעיל מיניה דלא כתיב ביה אלא כל אשר בתוכו מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא ולמדנו מזה מכלל דאם לא בא עליו מים טהור כבר תרצו בת"כ על זה וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא יש בענין זה זרעים טמאים וזרעים טהורים מחוברים לקרקע ותלושין מן הקרקע אם אתה אומר מחוברים טמאין ותלושין טהורין טמאת את הכל וכשאתה אומר מחוברין טהורין ותלושים טמאים טמאת מקצת טהרת מקצת פירוש דהאי קרא יתירא דוכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא לא אתא למדרש מיניה באם אינו עניין לגופיה שיש לך זרעים שאף על פי שהוכשרו טהורים ובא לחלק בין זרעים מחוברים לזרעים תלושין ובעל כרחין לומר שהתלושין הם הטמאים שאם תאמר המחוברין הן הטמאים אין לך זרע שלא הוכשר אך ממה שכתב רש"י אחר זה וכי יותן מים על זרע אחר שנתלש שא"ת יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר וכתב גם כן למעלה מזה ולמדנו עוד על ביאת מים שאינה מכשרת זרעים אלא אם כן נפלו עליהם משנתלשו שאם אתה אומר מקבלים הכשר במחובר אין לך שלא באו עליו מים ומהו אומר אשר יבא עליו מים משמע שאף בלא ייתורא דקרא דוכי יפול מנבלתם דדרשי מיניה זרעים טמאים וזרעים טהורים על כרחיך לפרושי קרא דוכי יותן מים דבתלושין קמיירי ואם כן למה לי קרא דוכי יפול מנבלתם וגו' תיפוק לי מקרא דוכי יותן מים דומיא דטומאת כלי חרס דכתיב ביה בהוכשר טמא לחודיה ומינה שמעינן דכי לא הוכשר טהור ועוד איך הניח הברייתא השנויה דת"כ דמפיק תלושין טמאים ומחוברים טהורים מקושיא דזרעים טהורים וזרעים טמאים ומפיק לה איהו מוכי יותן לחודיה. ושמא י"ל דרש"י ז"ל לא רצה להוציא התלושין טמאים והמחוברים טהורים מזרעים טהורין וזרעים טמאים כדתניא בת"כ משום דדרשא זו רחוקה היא מפשוטו של מקרא ואין מנהגו להביא בפירוש החומש מאותן המדרשות כמו שכתב בפסוק וישמעו את קול יי' אלהים והא דכתיב גבי טומאת שרץ לא הוכשר טהור הוכשר טמא ולא הספיק לו מקרא דכי יותן דמדהוכשר טמא ש"מ לא הוכשר טהור כמו בטומאת כלי חרס אינו כל כך קשה לפי פשוטו של מקרא משום דאורחא דקרא הוא שפעם מוציא הדין מכח הדוקיא ופעם הוא כותבו בפירוש וא"ת למה לי קרא דכי יותן תיפוק לי מטומאת כלי חרס דכתיב ביה מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא דמאחר שטמא כלי חרס וטמא השרץ מה כלי חרס אינו מטמא אלא לאחר הכשר אף השרץ לא יטמא אלא לאחר הכשר כבר תרצו בתורת כהנים אם הקל בכלי חרס הקל שלא יטמא אלא לאחר הכשר נקל בשרץ החמור דילמא בשרץ החמור מטמא בהכשר ושלא בהכשר ת"ל וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לומר שאף שרץ אינו מטמא אלא בהכשר וא"ת אי הכי לשמעינן שרץ החמור שאינו מטמא אלא בהכשר וכל שכן טומאת כלי חרס הקל כבר הוקשו זה בפרק קמא דפסחים גבי חד למעוטי משקין הבאין מחמת כלי וחד למעוטי משקין הבאין מחמת שרץ ותרצו מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא:

2 משכיל לדוד פתח ↗

טהור הוא לימדך הכתוב וכו׳. אע״ג דלימוד זה כבר כתבו רש״י לעיל בפ׳ מכל האוכל וכו׳ למדנו שאין אוכל מוכשר וכו׳ עד שיבאו עליו מים וכו׳ אצטריך הך דהכא דאל״כ ה״א דוקא לקבל טומאה מהכלי חרס שאינו אלא ולד הטומאה בעינן שיהא האוכל מוכשר אבל אי נגע בשרץ דחמיר שהוא אב הטומאה אימא מקבל טומאה בלא הכשר קמ״ל. וכך תירץ בת״כ. ואם תאמר סוף סוף לשמעינן קרא הכא בשרץ וכ״ש בכ״ח. כבר תירץ בגמרא דפסחים והביאה הרא״ם ז״ל מלתא דאתיא בק״ו טרח וכתב לה קרא. אך ק׳ אמאי לא משני בפשיטות דאי הכי ה״א איפכא דאדרבא מצינו חומרא בכ״ח שמטמא מאוירו ולכך ה״א דה״נ לא בעי הכשר. וכן ראיתי להר״ב ק״א שהק׳ הקו׳ הנזכר ומייתי תירוץ הש״ס דפסחים ומסיים בה אבל כגון הני שינויי דחיקי לא משנינן לך אלא תירוצו הכי דאילו כתב שרץ ולא כתב כ״ח ה״א מה לכ״ת שכן מטמא מאוירו עכ״ל אמנם תמהני על חכמת הרב אמאי לא יהיב אדעתיה להכיר מקום כבודו כי עם היות דעתו רחבה מ״מ דעת רז״ל שגבה ממנו. ואין ספק כי לא נעלם מעיני רבנן דנהרדעא שיש לתרץ כן בפשיטות ומדלא אמרו כן אלא נדחקו לומר מלתא דאתיא בק״ו וכו׳ ש״מ דלאו תירוצא הוא כלל. וקושטא הכי דאין זה תירוץ דהא אנן קי״ל אין דנין אפשר משא״א והיכי אנן ניקום ונפרוך מה לשרץ שכן אינו מטמא מאוירו הילכך דין היא דליבעי הכשר תאמר בכ״ח שמטמא מאוירו הלא בשרץ לא שייך לומר אויר ותוך דהנך מילי לא שייכי אלא בכלים ובשלמא אם היינו באים ללמוד כלי שטף מכ״ח איכא למפרך הכי אבל שרץ מכ״ה אמאי לא נילף מק״ו. הן אמת שיש ללמד זכות על הרב ק״א דלאו מדידי׳ הוציא הך פרכא אלא בת״כ איתמר הכי אההיא דלקמן דמייתי רש״י ז״ל וכי יתן מים בין מים בין שאר משקין והתם בת״כ נפ״ל מג״ש דמים מים מדלעיל בכ״ח ופריך ג״ש ל״ל תיפוק ליה מק״ו דכלי חרס הקל עשה בו כל משקין כמים שרץ החמור לכ״ש. והשיבו על זה או כלך לדרך זו חמור כ״ח שכן מטמא מאוירו תלמוד לומר מים מים ע״כ. וממנו למד הרב ק״א אההיא דלעיל. ברם באמת עליה אני דן מאי פריך דדוקא בכלים שייך לומר אויר ותוך שמקבלים טומאה ומטמאין מאוירן ומה שייך ענין זה בשרץ דמטמא בכעדשה הרי אי אפשר לומר בו אויר. ולפי הנראה דש״ס דידן סבר דלאו מתרצתא היא הך מתני׳ מהך טעמא לכך לא משני הכי באידך קושיא דלעיל:

2 גור אריה פתח ↗

טהור הוא למדך הכתוב וכו'. ואם תאמר, פשיטא, כיון דגלי קרא ר' פסוק לח "וכי יותן מים על זרע טמא", שומע אני שאם לא נתן מים על זרע – טהור, ולמה צריך לכתוב שאם לא נתן מים על זרע טהור, והרי לעיל כתיב ר' פסוק לד "וכי יתן וגו' מכל האוכל אשר יבא עליו מים טמא", ולא כתב שאם לא נתן עליו מים טהור, מיהא יש ליישב דלא דמי, דגבי שרץ כתיב טומאה פסוק כט "וזה לכם הטמא וכו'", ואם כן צריך למכתב "וכי יפול מנבלתם טהור הוא", לומר שהוא טהור, שלא תאמר שהשרץ מטמא האוכלים כמו שהשרץ מטמא את האדם, ולא שייך שם הכשר כלל. אבל לעיל פסוק לד איירי בכלי חרס, ולא כתב שום טומאה בכלי חרס, ולא הוצרך למכתב רק הטומאה, שאם בא מים על זרע – טמא. אבל גבי שרץ לכתוב "וכי יותן מים על זרע טמא", דלמה צריך למכתב כך, כיון דכבר כתב פסוק כט שהשרץ מטמא, פשיטא שאם יותן מים על זרע שיטמא, והיה צריך לפרש "כי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם" לדיוקא אתא, שאם יותן מים על זרע דווקא יטמא, ואם לא יותן – לא יטמא, ודרך הכתוב לכתוב בפירוש, ולא על ידי דיוק. ולפיכך כתב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע טהור":ומה שהוצרך למכתב "וכי יותן מים על זרע", היינו שלא תאמר דהא דכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע שהוא טהור" אפילו נתן מים עליו גם כן טהור. אף על גב דלעיל גבי כלי חרס פסוק לד אם נתן עליו מים – טמא, כל שכן גבי שרץ גופיה דטמא אם נתן מים על זרע, זה לא קשה, דלקמן נפרש דקרא איירי לעיל "מכל אוכל אשר יטמא" במת, וכן אמרו בפרק שני דחולין ריש לו ע"ב. אי נמי, דמלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, והכי נמי מתרץ בגמרא בפסחים בפרק קמא יח ע"ב כהאי גוונא על ענין אחר. וכל זה לפי פשוטו:אבל בודאי האי קרא "וכי יפול מנבלתו עליו" נדרש בתורת כהנים כאן, שאם יותן מים על זרע זרוע טהור, שאין מים מכשיר במחובר. וכך יתפרש, וכי יפול מנבלתם על כל זרע שהיה זרוע, אפילו בא מים עליו כשהיה זרוע, ובתלוש נפל מנבלתם עליו, טהור הוא. אבל כי יותן מים על זרע בתלוש, טמא. ואין להקשות, פשיטא במחובר דאינו מכשיר, דאי במחובר מכשיר – לא תמצא זרעים שלא יהיו מוכשרים, דאין זה קשיא כלל, דודאי מצאנו הרבה זרעים שלא באו מים עליהם, כגון שהוא משקה העפר ונבלע בקרקע, ויונק השורש מן ליחות העפר, אבל אין מים באים על זרע. ועוד, דאין מים מכשירין הזרעים אלא אם כן ניחא ליה מכשירין פ"א מ"א, וזה בודאי כשהזרעים של אדם, אבל זרעים של הפקר, שאין להם בעלים, לא שייך לומר דניחא ליה, דלמאן ניחא, ואיכא לאוקמי קרא בזרעים שלא היו להם בעלים מתחלה, ושייך שפיר "וכי יותן מים על זרע":ומה שפירש רש"י למעלה סוף פסוק לד שאם במחובר מכשיר, לא תמצא זרעים שלא יוכשרו, דודאי באו מים עליהם, זהו לפי פשט המקרא דאיירי בכל זרעים, אף שהיו להם בעלים, ואפילו הכי כתיב "וכי יותן מים על זרע", ואי במחובר מכשיר – לא תמצא זרעים שלא יוכשרו. ודרך רש"י לפרש המקרא לפי פשוטו, ולפי פשט המקרא אין צריך קרא דבמחובר אין הכשר, ולפיכך לפי פשט הכתוב "וכי יפול מנבלתם עליו" לא צריך קרא ללמוד דבמחובר אין הכשר, ולפיכך פירש לפי פשט המקרא דאתא ללמוד שאם נפל עליו קודם שבאו עליו מים דטהור הוא, כמו שאמרנו למעלה. אבל בתורת כהנים, דהוא מדרש חכמים, נדרש שפיר דבא ללמוד דאין הכשר במחובר:ואם תאמר, למה הוצרך למכתב "וכי יותן מים על זרע", והלא כבר כתיב לעיל פסוק לד "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים", כבר פריך זה בפרק שני דחולין סוף לו., ומשני חד למת וחד לשרץ, קרא דלעיל דכתב "מכל האוכל אשר יבא עליו מים" אתיא למת, והך קרא אתא לשרץ. אף על גב דקרא פסוק לד בשרץ כתיב, אם אינו ענין לשרץ, תניהו למת רש"י חולין ריש לו ע"ב. וצריכי תרי קראי, דאי כתב מת, הווה אמינא במת בעי הכשר משום דמטמא בכזית נזיר מט ע"ב, אבל שרץ דמטמא בכעדשה חגיגה יא. אימא לא לבעי הכשר, קא משמע לן. ואי כתב לך גבי שרץ, הווה אמינא דוקא שרץ דלא מטמא טומאת שבעה בעי הכשר, אבל מת דמטמא טומא שבעה אהלות פ"א מ"א, אימא לא לבעי הכשר, קא משמע לן דאף טומאת מת בעי הכשר. והרא"ם פירש כי קושיא זאת פריך בפרק קמא דפסחים יח ע"ב, והוא שגגה, דהתם מילתא אחריתי:

« רש"י על ויקרא י״א:ל״ו רש"י על ויקרא י״א:ל״ח »