רש"י על ויקרא י״א:י״א

« רש"י על ויקרא י״א:י׳ רש"י על ויקרא י״א:י״ב »

11 שפתי חכמים פתח ↗

לאסור את עירוביהן. משום דקרא יתירא הוא, דהא כתיב לעיל מיניה שקץ הם:

11 דברי דוד פתח ↗

ושקץ יהיו כו' אם יש בהם בנותן, טעם. קשה מאי שנא איסור זה מכל איסורים שבתורה דקי"ל טעם כעיקר ואסורים באיסור נותן טעם בהיתר ולמה לנו לימוד כאן ונראה דמש"ה אמרו בת"כ כמה יהא בהם ויהא אסור משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל כו', רצו בזה דודאי אין להחמיר בכל איסורים פחות מנותן טעם והיינו ששים לדידן והך מילתא שזכר בת"כ הם אינם כשיעור ביטול ששים ואפ"ה קים להו לרבנן דנותן טעם, ע"כ פירשו דקמ"ל דאפ"ה מקרי בנ"ט:

11 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ - לְרַבּוֹת יַבְחוּשִׁין שֶׁסִּנְּנָן. יַבְחוּשִׁין שֶׁקּוֹרִין מושלונ"ש בְּלַעַ"ז. לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"א:י"א. וַאֲנִי תָּמֵהַּ בּוֹ, שֶׁהַמִּין הַהוּא פּוֹרֵשׁ מִן הַיַּיִן תָּמִיד וּפוֹרֵחַ בָּאֲוִיר וְנָח עַל הָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ מִשְּׁעַת פְּרִיחָתוֹ נֶאֱסַר, כִּדְאָמְרִינַן בְּפֶרֶק אֵלּוּ טְרֵפוֹת חולין סז: בָּעֵי רַב יוֹסֵף, פֵּרְשָׁה לַאֲוִיר הָעוֹלָם מַהוּ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהוּא נָח עַל הַכֵּלִים וְעַל הָאָרֶץ לְמֵרָחוֹק בְּכָל בֵּית הָאוֹצָר כָּל הַיּוֹם תָּדִיר, וְקָרֵינָא בֵּהּ "שֶׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" ויקרא י"א:מ"ב. אֲבָל הַמִּין הַהוּא יַתּוּשׁ שְׁמוֹ, וְנַעֲשֶׂה בַּיַּיִן כִּדְאָמְרִינַן בָּאַגָּדָה שֶׁל טִיטוֹס הָרָשָׁע ויק"ר כב ג. וְהַיַּבְחוּשִׁים שֶׁהֻזְכְּרוּ כָּאן מִין שֶׁטָּמוּן בַּמַּיִם, וּבוֹחֲשִׁין אוֹתוֹ בְּכַף וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ, מִלְּשׁוֹן אין בּוֹחֲשִׁין אֶת הַשָּׁתִית בְּשַׁבָּת שבת קנו. וּבַגְּמָרָא דִּזְבָחִים פֶּרֶק שֵׁנִי כב אָמַר: כָּל הַמַּשְׁלִים לְמֵי מִקְוֶה מַשְׁלִים לְמֵי כִיּוֹר, לִרְבִיעִית אֵין מַשְׁלִים. וְשָׁאֲלוּ: אִי לְמַעוּטֵי יַבְחוּשִׁים אֲדֻמִּים? אֲפִלּוּ בְּעֵינַיְהוּ נַמִּי, דְּתַנְיָא: רַשְׁבָּ"ג אוֹמֵר, כֹּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִן הַמַּיִם מַטְבִּילִין בּוֹ, שֶׁהוּא מִין שֶׁתְּחִלָּתוֹ מִן הַמַּיִם. וְכֵן נַמִּי נִמְצָאִים בְּשִׁמְרֵי יַיִן תָּדִיר תּוֹלָעִים לְבָנִים קְטַנִּים שֶׁהֵם נִבְרָאִים מִגַּסּוּת הַיַּיִן, וּמְסַנְּנִין אוֹתָן. וְרָאִיתִי בְּפֵרוּשָׁיו שָׁם שֶׁכָּתַב: יַבְחוּשִׁים אֲדֻמִּים כְּמִין יַתּוּשִׁים בְּלֹא כְּנָפַיִם, כְּדֶרֶךְ שֶׁגְּדֵלִים בְּשׁוּלֵי חָבִיּוֹת יַיִן שֶׁלָּנוּ מִבַּחוּץ. יַבְחוּשִׁים דַּקִּים אַף כֵּן נִבְרְאוּ מִן הַמַּיִם. וְאוּלַי בְּכָךְ נִתְכַּוֵּן בְּכָאן לְמִין שֶׁאֵין לוֹ כְּנָפַיִם וְאֵינוֹ נִפְרָשׁ מִן הַמַּיִם אֶלָּא עַל יְדֵי סִנּוּן, וְגַם הֵם בְּאוֹתוֹ שֵׁם הַלַּעַז הֵם נִקְרָאִים אֵצֶל הָרַב. אֲבָל בְּפֵרוּשׁ מַסֶּכֶת חֻלִּין חולין ס"ז כָּתַב: יַבְחוּשִׁים כְּמוֹ יַתּוּשִׁים דַּקִּים הַנִּמְצָאִים בְּמַרְתְּפוֹת שֶׁל יַיִן. וְהַכְּלָל שֶׁהוּא מִין שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ כְּלָל:

12 שפתי חכמים פתח ↗

מה תלמוד לומר. דקרא יתירא הוא שכתוב לעיל וכל אשר אין לו סנפיר וגו':

12 מזרחי פתח ↗

כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים מה ת"ל שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלת הסימנין שלו ליבשה השירן במים מניין ת"ל וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים הא אם היו לו במים אע"פ שהשירן ביבשה בעלייתו מותר. בת"כ והכי פירושא דהאי קרא יתירא היא שכבר כתב לעיל מיניה וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים וגו' שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם ולמה חזר וכתב עוד כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם ומהדר שיכול כו' כלומר אילו לא נכתב המקרא הזה ה"א שאין סימני סנפיר וקשקשת מתירין אלא כשעלו עמהן ביבשה אבל השורץ במים לא לפיכך חזר וכתב המקרא הזה שכתוב בו במים לומר לך שלא אסר הכתוב כשאין בהן הסימנים הללו אלא כשאינן נמצאין בם בהיותן במים אבל אם נמצאים בם בהיותן במים אף על פי שנשרו בעלייתן מותרין אבל מקרא קמא דכתיב ביה בימים ובנחלים ליכא למשמע הכי משום דאם כן לא הוה ליה למכתב אלא במים להורות שאין הכתוב מקפיד על הסימנים אלא בהיותן במים לאפוקי אם נשרו בעלייתן ליבשה שהן מותרין אף על פי שנשרו סימניהו השתא דכתיב בימים ובנחלים עכ"ל שלא בא אלא ללמד שבימים ובנחלים הוא דקפיד קרא אסימנים דאי אית בהו אכול אי לית בהו לא תיכול אבל במימי הכלים והבורות והשיחין והמערות אף על גב דלית בהו מותרין וכך שנו בהדיא בפרק אלו טרפות את זה תאכלו מכל אשר במים וגו' בימים ובנחלים בימים ובנחלים הוא דכי אית בהו סימנים אכול דלית בהו לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית בהו אכול ואימא בכלים אע"ג דאית בהו לא תיכול לא ס"ד דכתיב וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים שקץ הם לכם בימים ובנחלים הוא דלית בהו לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית בהו אכול אבל בקרא תניינא דכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים שקץ הוא לכם שלא נכתב בו אלא במים סתם לא בא אלא ללמד דדוקא בעודן במים קפיד קרא אסימנים דאי אית בהו אכול ואי לא לא תיכול אבל אם נשרו בעלייתן ביבשה אע"ג דלית בהו סימנים אכול אבל רבינו הלל פירוש הברייתא הזאת באופן אחר כתיב כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וכתיב בסיפא מכל נפש החיה אשר במים וקאמר במים דכתיב מת"ל כלו' מדכת' כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת ממילא משמע דבמים קא משתעי קרא דהא כתיב קרא אחרינא כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים ומהדר שיכול אין לי כו' השירן במים מניין דמותרין משום דאיכא רבים דמשירין קשקשותיהן כשמעלין אותן ליבשה ולהכי קאמר השירן במים מניין דאע"ג דלית ליה ביבשה סימני טהרה כיון דהוו להו סימני טהרה במים ת"ל במים כלומר אי לית ליה במים הוא טמא הא אית ליה במים אף על גב דהשירן טהור ודבריו תמוהים מאד דמה הפרש יש בין מכל שרץ המים ובין מכל נפש החיה אשר במים כי היכי דכתיב מכל שרץ המים להודיעך באי זה שרץ קמיירי כתב נמי ומכל נפש החיה אשר במים להודיע באי זו חיה קמיירי ועוד שהבריתא הזאת בפסוק כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים היא שנויה וזה מבאר אותה בפסוק וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלי' דכתיב בסיפיה ומכל החיה אשר במים וא"ת אכתי למה לי קרא דכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים אי לאשמעינן מיתורא דבמים דקאי אסימנים שפירושו שיהיו הסימנים במים ולמילף מיניה שאין הסימנים אוסרין ומתירין אלא בהיותן במים ולא כמו במים דקרא קמא דקאי אבעלי הסימנים הגדלים במים תיפוק לי מבמים במים שני פעמים דכתיבי בקרא קמא דברישיה דקרא כתיב את זה תאכלו מכל אשר במים ובסיפיה כתיב כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים ועכ"ל דחד מינייהו קאי אבעלי הסימנים הגדלים במי ימים ונחלים ולא בכלי בורות שיחין ומערות וחד מנייהו קאי אסימנים שיהיו נמצאים בהיותן במים י"ל דהני תרי במים במים דכתיבי בקרא קמא צריכי לגופייהו דלהוו תרי כללי דסמיכי להדדי וכל תרי כללי דסמיכי להדדי הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל במים כלל בימים ובנחלים פרט במים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפור' מים נובעים אף כל מים נובעין מאי רבי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להתירא כדאיתא בשלהי פרק אלו טרפות א"נ אצטריך קרא דכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים משום דהאי דרשא דדרשינן מיניה דסימנין אינן אוסרין ומתירין אלא במים דאי אית בהו בעודן במים שרו ואי לא לא אבל אם נשרו בעלייתן ביבשה לית לן בה לא משתמעא מקרא קמא לא מבמים דרישיה דקרא ולא מבמים דסיפיה דקרא דכה"ג תירץ רש"י ז"ל בפרק אלו טרפות על הקושיא שהקשה דתאכלו דרישא הוה ליה למשבק לגופיה ובתרא לדרשא דכל אורחא דדרשא דקרא הכי הוא ומשני אם כן תו לא משכחת מידי למדרש מתאכלו דסיפא דהא דרשא דדרשינן מהאי בסמוך לא משתמעא מיניה:

13 שפתי חכמים פתח ↗

באכילה. מדשני משה רבינו ע"ה במשנה תורה וכתב לא תאכלו, ולא כתב לא יאכלו דמשמע אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, כמו ששמע הדבור מפי הקב"ה, אלא ודאי כך קיבל מסיני, דהא לא יאכלו דכתיב גבי עופות טמאים לאו לאוסרן בהנאה הוא דאתא, ועל כרחך לחייב על המאכילן לקטנים:

13 גור אריה פתח ↗

תלמוד לומר לא תאכלום. כך הגירסא בדברי רש"י. אף על גב דהאי קרא לקמן פסוק מב בשרצים, הכי פירושו, דגבי שרצים כתיב "לא תאכלום", ומדכתיב "לא תאכלום" במ"ם, ולא כתיב 'לא תאכלו', פירושו דקרא לא תאכלו אותם בעצמם, שאוכל האיסור, אבל הנאה – לא. ומאחר דשרצים מותרים בהנאה, וגבי שרצים נמי כתיב ר' פסוק מא "לא יאכלו", ועל כרחך פירושו לחייב המאכילם רש"י שם, ויש לנו לומר דגם עופות מותרים בהנאה, ויש לאוקמי קרא דכתיב "לא יאכלו" לחייב את המאכילו לקטנים, כמו גבי שרצים. דמהשתא יהיה שוה, דכל אשר יש לנו להשוות שרצים טמאים ועופות טומאים – יש להם לעשות:ואם גרסינן "לא תאכלו", דהוא במשנה תורה בעופות דברים יד, יב, נמי לא קשה מידי, כי מה שהקשה הרא"ם דמה בכך, כיון דגלי קרא בחד זימנא דאסור אף בהנאה, מדכתיב כאן "לא יאכלו"104, אם כן מה בכך, אף על גב דכתיב "לא תאכלו", כבר ילפינן איסור הנאה, ותו לא צריך, אין זה סברא כלל, דודאי גבי חמץ שדרש תנא דבי חזקיה לאיסור הנאה פסחים כא ע"ב, אף על גב דכתיב בכמה דוכתיה דברים טז, ג "לא תאכל", משום דקרא סמך דהך אכילה – איסור הנאה, מדכתיב שמות יג, ג "לא יאכל", וכל מקום שכתיב "לא תאכל" מפרשינן גם כן איסור הנאה. אבל כאן ליכא למימר דהכתוב סומך על מה שנאמר בפרשת שמיני כאן, דהרי במשנה תורה דברים יד, ג-כא חוזר ושונה כל הפרשה הזאת, וכתב דברים יד, יב "לא תאכל", והרי משנה תורה תמיד לאסופי אתא חולין סג ע"ב, ולא למעט, ואיך יתכן זה שיזכיר בפרשה זאת איסור אכילה והנאה, ובמשנה תורה – שהיא לאסופי – לא יאמר רק איסור אכילה, ודבר זה לא יתכן כלל. והכי אמרינן בפרק אלו טריפות חולין סוף סג. גבי "ראה" ו"דאה" אחת היא, מכדי משנה תורה לאסופי אתא, ועיין לקמן בפרשת ראה דברים יד, יג. אבל אם נאמר ד"לא יאכל" לחייב על המאכיל לאחר, לא קשיא דלמה לא נכתוב זה במשנה תורה, דזה הדבר שאסור להאכיל לקטנים מלתא בפני עצמו, ובהא לא איירי במשנה תורה, ולא תליא בהא מלתא דשרצים, שהרי מה שאסר להאכיל לקטנים – הוא הדין בכל שאר איסור בעולם, כמו שנתבאר בפרשת אמור, ולפיכך לא הוי שפיר, אבל אם נאמר שאסר בהנאה, כיון דמשנה תורה לאסופי, הוי ליה למכתב שם אסור הנאה, ואין לומר דסמיך אהך קרא:

13 דברי דוד פתח ↗

לא יאכלו, לחייב את המאכילן כו'. נראה דקשה לו על שאמר יאכלו בציר"י דמורה ע"ז שלא יהו נאכלין על, ידך, וע"ז מקשה דילמא הך אתא לאיסור הנאה וכדחזקיה בפרק כל שעה דף כ"ב דאמר מנין לחמץ שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ בציר"י לא יהא בו היתר אכילה, ע"ז תירץ דהרי כתיב סמוך קודם לזה מבשרם לא תאכלו דמשמע היתר הנאה דס"ל לחזקיה שם דוקא לא יאכלו בלשון נפעל אמרינן דאיסור הנאה אבל לא תאכלו בלשון פעל א"א למידרש הכי. ואע"ג דהך לא תאכלו כתיב גבי שרץ המים נראה לומר דדין אחד להם דהא כתיב ואת אלה תשקצו מן העוף משמע דדין אחד לשרץ המים ולעוף דלא בא הכתוב רק להזכיר פרטי עוף מי הם, אבל דינם כמו שנזכר לעיל מיניה גבי שרץ המים, ואם כן הוה כאילו נכתבו שניהם במקום אחד כנלע"ד:

11 ושקץ יהיו. לֶאֱסֹר אֶת עֵרוּבֵיהֶן אִם יֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם ספרא:

12 מבשרם. אֵינוֹ מוּזְהָר עַל הַסְּנַפִּירִים וְעַל הָעֲצָמוֹת שם:

13 ואת נבלתם תשקצו. לְרַבּוֹת יַבְחוּשִׁין שֶׁסִּנְּנָן; יַבְחוּשִׁין מושיירונ"ש בלע"ז חולין ס"ז:

11 מזרחי פתח ↗

ושקץ יהיה לכם לאסור עירוביהן אם יש בהם בנותן טעם. דקרא יתירא הוא דהא כתיב לעיל מיניה שקץ הם לפיכך שנו בת"כ ושקץ יהיו לכם לאסור את עירוביהן ומה שאמר אם יש בהן בנותן טעם ואלו בת"כ שנו ושקץ יהיו לכם לאסור את עירוביהן וכמה יהיה בו ויהיה אסור משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל כל גרב שהוא מחזיק סאתים דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים פי' ציר של דג טמא שיש בו רביעית הלוג אם נתערב בסאתים של ציר דג טהור שהוא קצ"ב רביעית של לוג שהרי הסאה ו' קבין והקב ד' לוגי' שהם מ"ח לוגין שהן קצ"ב רביעיות הנה הרביעית האחד של ציר דג טמא שהוא אחד מקצ"ב אוסר אותו שהוא קרוב לאחד ממאתים ופסק הרמב"ם ז"ל כר' יהודה וכתב דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור אלא א"כ היה הטמא אחד מן המאתים מן הטהור ואיך אמר הרב אם יש בהן בנותן טעם שמא י"ל שדברי רבי יהודה ות"ק מיירי בשנתערב מין במינו כגון ציר עם ציר ודברי הרב מיירי בשנתערב מין שלא במינו כגון ציר בתבשיל שאז איסורו בנותן טעם וכן נראה מברייתא דת"כ שהרי ברישא דברייתא קתני ושקץ לאסור צירן ורוטבן והקיפה שלהן הם פרט לשאין בהם בנותן טעם אלמא אם יש בהם בנותן טעם אסור ובסיפא דברייתא קתני וכמה יהיה בו ויהיה אסור משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל כו' רבי יהודה אומר רביעית בסאתים שהוא אחד מן המאתים כדלעיל וקשיא רישא אסיפא ועכ"ל דרישא במין שלא במינו וסיפא במין במינו:

11 גור אריה פתח ↗

לאסור את עירוביהן. אם יש בהן בנותן טעם. והא דתניא בתורת כהנים 'כמה יהא בו ויהא אסור, עשר זוז ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל בגרב שמחזיק סאתים, רבי יודא אומר רביעית בסאתיים, רבי אמי אמר אחד בשש עשר, עד כאן, על כרחך ציר דג טמא שאני, דמפני שהציר חריף נותן טעם הרבה, לכך אפילו לא הוי רק מעט בגרב – נקרא שיש בו טעם ציר. ובהא פליגי תנאי; למר, טעם הוי בהכי, ולמר – בהכי, ולעולם השיעור הוא בנותן טעם:

11 ברכת אשר על התורה פתח ↗

רש"י ד"ה ואת נבלתם וגו', לרבות יבחושין שסננן וכו'. וראה דבריו לחולין סז ע"א ד"ה יבחושין: כמין יתושין דקין הנמצאות במרתפות של יין. ובידוע שרש"י התמצא היטב בכל הקשור ליין. פ' תזריע תש"ס

12 גור אריה פתח ↗

מה תלמוד לומר כו'. פירוש, שהרי כבר כתיב פסוק י "כל שאין לו סנפיר וקשקשת וגו'", מה תלמוד לומר "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת", אלא וכו'. ואם תאמר, לשתוק קרא מ"כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים", ונילף מקרא קמא "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים", ומשמע מדכתיב "במים בימים ובנחלים" שאם היו לו במים, אף על גב דהשירן – מותר, ואין זה קשיא כלל, ד"מים וימים ובנחלים" לא להכי הוא דאתא, דאי להכי הוא דאתא, אם כן לכתוב "במים" ולא לכתוב "בימים ובנחלים", אלא לומר לך דווקא בימים ובנחלים אי אית להו סימנים יאכל, אי לית להו סימנים לא יאכל, אבל בכלים, אפילו אי לית להו סימנים תאכל חולין סו ע"ב. ומהשתא, לא נוכל למילף דאם השירן דהוא טהור, דשמא אפילו השירן טמא, והא דכתיב "בימים ובנחלים", הכי פירושו, "בימים ובנחלים" אי לית ליה לא תאכל, אבל בכלים, אפילו לית ליה אכול כ"ה ברא"ם:ואם תאמר, סוף סוף לא לכתוב רק "בימים ובנחלים", ולא לכתב "במים", אלא לכך כתב "במים" ללמוד שכל שיש לו שני סימנים במים – אכול, אף על גב דהשירן, ואם כן מקרא קמא נפקא היכא דהשירן, ואין זה קשיא גם כן, דמן "בימים ובנחלים" לא הוי מרבינן לאסור היכא שאין לו סנפיר וקשקשת רק ימים ונחלים המושכים מים, אבל חריצים ונעיצים הנובעים – לא, אתא קרא "במים" לרבות הנובעים, כדאיתא בהדיא בחולין סוף סו ע"ב מכח כלל ופרט וכלל, שגם כן הם באיסור אם אין להם סנפיר וקשקשת, ולפיכך הוצרך קרא בתרא כאן "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים" ללמוד היכא דהשירן מותר:

12 משכיל לדוד פתח ↗

כל אשר וכו׳ מה תלמוד לומר וכו׳. שני הרגשים יש כאן חד דכוליה הך קרא יתירא הוא דאין כאן חדוש ממ״ש לעיל. ועוד דבקרא גופיה מלת במים יתירא הוא דידעי׳ דבמים משתעי קרא ולחד מהני תרתי כיוון רש״י באומרו מה תלמוד לומר והרגש השני נשאר מבחוץ כדרכו:

13 רש"י על ויקרא פתח ↗

לא יאכל. לְחַיֵּב עַל הַמַּאֲכִיל כָּאוֹכֵל; וְאֵין קָרוּי שֶׁרֶץ אֶלָּא דָּבָר נָמוּךְ, קְצַר רַגְלַיִם, שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה אֶלָּא כְּרוֹחֵשׁ וְנָד:

13 מזרחי פתח ↗

לא יאכלו לחייב המאכילן לקטנים שכן משמעו לא יהיו נאכלין על ידך או אינו אלא לאוסרן בהנאה ת"ל לא תאכלום באכילה אסורין ובהנאה מותרין. כך מצאתיו בכל הספרים וכך היא הנוסחא במקצת ספרים של ת"כ אבל בקצתם כתוב ת"ל לא תאכלו במקום לא תאכלום והוא הנוסחא הנכונה לע"ד משום דקרא דלא תאכלו הוא כתוב בעופות במשנה תורה וזה אשר לא תאכלו מהם הנשר והפרס והעזניה ומייתי ראיה שפיר מעופות לעופות אבל קרא דלא תאכלום גבי שרצים הוא דכתיב כל הולך על גחון וכל הולך על ארבע וגו' לא תאכלום כי שקץ הם ואיך יביאו ראיה משרצים לעופות ונראה לי שהסופרים טעו בין זאת הברייתא ובין הברייתא דשרצים דכתיב בהו לא יאכל ואמרו לחייב המאכיל כאוכל או לא יאכל לאסרם בהנאה ת"ל לא תאכלום כו' אבל בפרק חרש יש ברייתא אחרת שאומרת לא תאכלום כי שקץ הם לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים ואוקמוה התם דלא ליספו להו בידים ואף על פי כן אין זה אלא לאיסורא בעלמא אבל אין עוברין עליהן בלאו ואין צריך לומר שאין לוקין עליהם וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות מאכלות אסורות וכן הסמ"ג ז"ל אבל רבינו ישעיה כתב בפירוש ת"כ שאם האכיל לקטנים לוקה כאילו אכלו וכן משמע מלשון הבריתא של ת"כ דקתני לחייב את המאכיל כאוכל אבל הרב רבי אברהם בן עזרא פירש הברייתא הזאת דאי מאכיל לעוף טמא לבר ישראל חבריה בחזקת עוף טהור ואוכל הוי האוכל שוגג והמאכיל מזיד ומחייב ההוא מאכיל כאילו הוא גופיה אכליה ולוקה אי איכא עדים והתראה כדי ליישב הברייתא דקתני לחייב המאכיל כאוכל וגם שיתקיימו דברי הרמב"ם והסמ"ג ז"ל שאמרו שהגדולים שהאכילו את הקטנים אינן אלא באיסור בעלמא ואשר הביא הרמב"ם ז"ל לומר כן אינו רק מפני שפשט הכתוב אינו אלא על האוכל לא על המאכיל את הקטנים שכן גלה דעתו במצות קע"ט ממצות לא תעשה בספר המצות שהמשהה נקביו עובר בבל תשקצו ומאן דשתי מיא בקרנא דאומנא והוא כלי המציצה עובר משום בל תשקצו והוא ההקש שבאכילת הדברים הנמאסים ושתיית הדברים המגונים שירחיקם האדם שהוא מוזהר עליהם אבל אינו חייב מלקות בעבור שפשטיה דקרא בשרץ בלבד הוא אבל יכוהו על זה מכת מרדות ומה שאמרו או אינו אלא לאוסרן בהנאה גם מה שאמרו אחר זה תלמוד לומר לא תאכלו באכילה אסורין ובהנאה מותרין צ"ל דהאי ברייתא אליבא דחזקיה קתני לה כדגרסינן בריש פרק כל שעה אמר חזקיה מניין לחמץ בפסח שהוא אסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו התר אכילה טעמא דכתב רחמנא לא יאכל הא אי הוה כתיב לא תאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע ופליגא אדרבי אבהו דא"ר אבהו אמר ר"א כ"מ שנא' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי כו' דאי אליבא דרבי אבהו קתני לה מאי או אינו אלא לאוסרן בהנאה דקאמר דמשמע משום דשני קרא בלישניה וכתב לא יאכלו ולא כתב לא תאכלו והלא לרבי אבהו אין הבדל בין לא תאכלו ובין לא יאכלו ועוד מאי ת"ל לא תאכל דקאמר והלא רבי אבהו סובר שכל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע אבל זהו דבר תימא נהי דמלא תאכלו איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מ"מ כיון דשני קרא בלישניה בחד דוכתא וכתב לא יאכלו ולא כתב לא תאכלו כדי לאסור באכילה ובהנאה תו לא צריך למכתב הכי בכל דוכתא שהרי חמץ בפסח אף על גב דכתיב ביה בכל דוכתא לא תאכל לא תאכלו דאיסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע מכל מקום כיון דשני קרא בלישניה בחד דוכתא וכתב לא יאכל ללמד אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע למדנו מזה שהחמץ אסור בהנאה ולא אמרינן דהנהו קראי דלא תאכל לא תאכלו אתו לבטולי משמעות דלא יאכל חמץ ולאפוקי מידי איסור הנאה והכ' היכי אתי קרא דלא תאכלו ומבטל משמעותיה דלא יאכלו וליכא למימר שאני הכא דאפשר לקיים שניהם ולפרש קרא דלא יאכלו לאסור המאכיל לקטנים וקרא דלא תאכלו לאסור באכילה ולא בהנאה מש"כ גבי חמץ משום דגבי חמץ נמי מצינן לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לחייב המאכיל חמץ לקטנים וקרא דלא תאכל עליו חמץ כל מחמצת לא תאכלו לאסור באכילה ולא בהנאה ושמא י"ל דגבי חמץ לא מצינן לפרושי קרא דלא יאכל חמץ לאסור המאכיל חמץ לקטנים דתיפוק לי במה מצינו מדם ומשרצים ומטומאה דגבי שרצים כתיב לא יאכלו להזהיר גדולים על הקטנים וגבי דם כתיב לא תאכלום לא תאכיל' להזהיר גדולים על הקטנים וגבי טומאה כתיב אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים דבשלמא שרצים ודם וטומאה לא מצו ילפי חד מחבריה במה מצינו משום דאי אשמועינן שרצים ה"א מה לשרצים שכן איסורן במשהו תאמר לדם דעד דאיכא רביעית ואי אשמעינן דם ה"א מה לדם שכן בכרת תאמר בשרצים דאינם אלא בלאו ואי אשמעינן תרוייהו ה"א מה לדם ושרצים שכן איסורן שוה לכל תאמר לטומאה שאין איסורו שוה אלא לכהנים לבדם ואי אשמועינן טומא' ה"א מה לכהני' שכן ריבה להם הכתוב מצות יתירות אבל דם ושרצים אימא לא כדאיתא בפרק חרש הלכך כולהו מצרך צריכי אלא חמץ תיתי מינייהו במה מצינו כי היכי דאתו מנייהו כל שאר איסורין שבתורה:

« רש"י על ויקרא י״א:י׳ רש"י על ויקרא י״א:י״ב »