רש"י על ויקרא י׳:י״ח

« רש"י על ויקרא י׳:י״ז רש"י על ויקרא י׳:י״ט »

1 זבחים פתח ↗

וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״, ״כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״, ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״; ״כִּי כֵן צֻוֵּיתִי״ – בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ, ״כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״ – בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אָמַר לָהֶן, ״כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה׳״ – לֹא מֵאֵלַיי אֲנִי אוֹמֵר. וּרְמִינְהִי: מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״כָּאֵלֶּה״! אָמַר שְׁמוּאֵל: לָא קַשְׁיָא; הָא רַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבִּי נְחֶמְיָה. דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי אֲנִינוּת שְׂרָפוּהָ, לְכָךְ נֶאֱמַר: ״כָּאֵלֶּה״. דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מִפְּנֵי טוּמְאָה נִשְׂרְפָה. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה – הָיוּ הָיָה לִשְׁלׇשְׁתָּן שֶׁיִּשָּׂרְפוּ. דָּבָר אַחֵר: הָיוּ הָיָה רָאוּי לְאוֹכְלָן לָעֶרֶב. דָּבָר אַחֵר: וַהֲלֹא פִּינְחָס הָיָה עִמָּהֶן! רָבָא אָמַר: אִידֵּי וְאִידֵּי רַבִּי נְחֶמְיָה, וְלָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּקׇדְשֵׁי שָׁעָה, כָּאן בְּקׇדְשֵׁי דוֹרוֹת. רַבִּי נְחֶמְיָה הֵיכִי מְתָרֵיץ לְהָנֵי קְרָאֵי, וְרַבָּנַן הֵיכִי מְתָרְצִי לְהוּ לְהָנֵי קְרָאֵי? רַבִּי נְחֶמְיָה מְתָרֵיץ לְהוּ הָכִי: ״מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם״ – אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: שֶׁמָּא נִכְנַס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים? אָמַר לוֹ: ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ״. שֶׁמָּא חוּץ לִמְחִיצָתָהּ יָצָאת? אָמַר לוֹ: בַּקֹּדֶשׁ הָיְתָה. וְדִלְמָא בַּאֲנִינוּת אַקְרֵיבְתּוּהָ וּפְסַלְתּוּהָ? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, וְכִי הֵם הִקְרִיבוּ?! אֲנִי הִקְרַבְתִּי! וְאָמַר לוֹ: ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ״ וּבַקֹּדֶשׁ הָיָתָה – ״אָכוֹל תֹּאכְלוּ אוֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״, בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ. אָמַר לוֹ: ״וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה׳״ – שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא בְּקׇדְשֵׁי שָׁעָה? דְּאִי בְּקׇדְשֵׁי דוֹרוֹת, קַל וְחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר הַקַּל: וּמָה מַעֲשֵׂר הַקַּל, אָמְרָה תּוֹרָה: ״לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ״; בְּקׇדְשֵׁי דוֹרוֹת לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! מִיָּד ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו״ – הוֹדָה וְלֹא בּוֹשׁ מֹשֶׁה לוֹמַר ״לֹא שָׁמַעְתִּי״, אֶלָּא אָמַר: ״שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי״. וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הֵיכִי מְתָרְצִי לְהוּ? הָכִי מְתָרְצִי לְהוּ: ״מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ״ – שֶׁמָּא נִכְנַס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים? אָמַר לוֹ: ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״. שֶׁמָּא חוּץ לִמְחִיצָתָהּ יָצָאת? אָמַר לוֹ: הֵן בַּקּוֹדֶשׁ הָיְתָה. וְדִילְמָא בַּאֲנִינוּת אַקְרֵיבְתּוּהָ וּפְסַלְתּוּהָ? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, הֵן הִקְרִיבוּהָ – דְּפָסְלָה בְּהוּ אֲנִינוּת?! אֲנִי הִקְרַבְתִּיהָ! וְדִילְמָא אַגַּב מְרָרַיְיכוּ פְּשַׁעְתּוּ בַּהּ וְאִיטַּמַּאי? אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה, כָּךְ אֲנִי בְּעֵינֶיךָ, שֶׁאֲנִי מְבַזֶּה קׇדְשֵׁי שָׁמַיִם?! ״וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה״; וַאֲפִילּוּ אֵלֶּה וְכָאֵלֶּה – אֵין אֲנִי מְבַזֶּה קׇדְשֵׁי שָׁמַיִם! אָמַר לוֹ: וְאִי ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ״, וּבַקּוֹדֶשׁ הָיְתָה – ״אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקּוֹדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי״, בַּאֲנִינוּת יֹאכְלוּהָ! אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא בַּלַּיְלָה; דְּאִי בַּיּוֹם – קַל וָחוֹמֶר מִמַּעֲשֵׂר הַקַּל: וּמָה מַעֲשֵׂר הַקַּל, אָמְרָה תּוֹרָה: ״לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ״; קוֹדֶשׁ חָמוּר – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! מִיָּד ״וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה

2 שפתי חכמים פתח ↗

היה לכם. לא שיאכלו אותה עתה כמובן ממנו שהרי כבר נשרפה:

2 מזרחי פתח ↗

אכל תאכלו אותה היה לכם נאכלה. אע"פ שהם אוננים לא שיאכלו אותה עתה כמובן ממנו שכבר נשרפה:

3 שפתי חכמים פתח ↗

במנחה. שהיא קדש קדשים ואכילתה בקודש כמוה, אבל א"ל כאשר צויתי לכם בחזה התנופה ושוק התרומה שאמר להם גם כן שיאכלו אותן. די"ל מפני שהן קדשים קלים ואכילתן במקום טהור, מש"ה אין ללמוד קדשי קדשים מקדשים קלים: נח"י ול"נ לתרץ לפי שהקב"ה לא צוה בפירוש על אכילת חזה ושוק, אלא על המנחה לבדה, כמאמר הכתוב קחו את המנחה ואכלוה מצות, אלא משה הוסיף מדעתו לדמות אכילת חזה ושוק לאכילת המנחה:

3 דברי דוד פתח ↗

כאשר צויתי לכם במנחה. אמר במנחה שאמר לכם למעלה ואכלתם אותם וכו' אע"ג שגם בשעירים נאמר למעלה בחזה ושוק שלהם תאכלו אותם מ"מ אין ללמוד אכילת גוף השעירים שהם קדשי קדשים מן החזה ושוק שאינם אלא קדשים קלים, ע"כ למד ממנחה שהיא ג"כ קדשי קדשים:

1 הן לא הובא וגו'. שֶׁאִלּוּ הוּבָא, הָיָה לָכֶם לְשָֹרְפָהּ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ויקרא ו', וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ וְגוֹ' פסחים פ"ב:

2 אכל תאכלו אתה. הָיָה לָכֶם לְאָכְלָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם אוֹנְנִים:

3 כאשר צויתי. לָכֶם בַּמִּנְחָה:

1 פסחים פתח ↗

חוֹזֵר וְשׂוֹרְפוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה! אָמַר רַב חָמָא בַּר עוּקְבָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן — בְּאַכְסְנַאי. כָּאן — בְּבַעַל הַבַּיִת. רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּאַכְסְנַאי, כָּאן — שֶׁהֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ, כָּאן — שֶׁלֹּא הֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ. רַב זְבִיד אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְאָמַר מֵעִיקָּרָא — כָּאן בְּאַכְסְנַאי כָּאן בְּבַעַל הַבַּיִת, וְאַף עַל גַּב דְּלָא הֶחְזִיק בַּדֶּרֶךְ, אַכְסְנַאי כֵּיוָן דְּלֵית לֵיהּ עֲשָׂאוּהוּ כְּצִיקָנִין. דִּתְנַן: הַצִּיקָנִין שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּשְׁבִיל לֵיהָנוֹת מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה. תָּנוּ רַבָּנַן: בָּאוּ לְשׂוֹרְפוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן וּמֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה — אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. לִפְנֵי הַבִּירָה וּמֵעֲצֵי עַצְמָן — אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן. בִּשְׁלָמָא מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה בְּחַצְרוֹתֵיהֶן אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן — דִּילְמָא פָּיְישָׁן מִינַּיְיהוּ, וְאָתוּ בְּהוּ לִידֵי תַקָּלָה. אֶלָּא לִפְנֵי הַבִּירָה מֵעֲצֵי עַצְמָן, מַאי טַעְמָא לָא? רַב יוֹסֵף אָמַר: שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאַיְיתִי קְנֵי וְחַרְיָוָתָא, דְּלָא חֲזֵי לַמַּעֲרָכָה. תְּנַן הָתָם: רֹאשׁ הַמַּעֲמָד הָיָה מַעֲמִיד אֶת הַטְּמֵאִין עַל שַׁעַר הַמִּזְרָח. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּדֵי לְבַיְּישָׁן. רָבָא אָמַר: מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מְפַנְּקִי, אִי נָמֵי דְּקָא גָדֵיל שִׁישׁוּרָא. מַתְנִי׳ הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא אוֹ שֶׁנִּטְמָא — יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ שֶׁמֵּתוּ — תְּעוּבַּר צוּרָתוֹ, וְיִשָּׂרֵף בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד לְפִי שֶׁאֵין לוֹ אוֹכְלִין. גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא טָמֵא, כְּתִיב: ״וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״. אֶלָּא יוֹצֵא מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן: מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת? שֶׁמָּא נִכְנַס דָּמָהּ לִפְנַי וְלִפְנִים. אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא חוּץ לִמְחִיצָתָהּ יָצְתָה? אָמַר לוֹ: לָאו, בַּקּוֹדֶשׁ הָיְתָה. אָמַר לוֹ: אִי בַּקּוֹדֶשׁ הָיְתָה וְ״הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״, מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אוֹתָהּ? מִכְּלָל דְּאִי נָפְקָא, אִי נָמֵי עָיֵיל דָּמָהּ לִפְנִים — בַּת שְׂרֵיפָה הִיא. בִּשְׁלָמָא נִטְמָא, גַּלִּי רַחֲמָנָא בְּקָדָשִׁים קַלִּים, כׇּל שֶׁכֵּן בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים. אֶלָּא יוֹצֵא, אַשְׁכְּחַן קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, קָדָשִׁים קַלִּים מְנָלַן? וְתוּ, הָא דְּתַנְיָא: לָן דָּמָהּ,

2 גור אריה פתח ↗

היה לכם לאכלה. פירוש, שאין פירושו שעדיין יאכלו אותה, כמו משמעות הכתוב "אכול תאכלו אותה", שכבר היתה נשרפת פסוק טז, אלא 'היה לכם לאכלה' ולא לשרוף אותה כ"ה ברא"ם:

2 גור אריה על ויקרא פתח ↗

שמא זרקתם דמה אוננים וכו'. ופירש הרא"ם, אף עך גב שהותר להם אכילת קדשים באנינות רש"י פסוק יח, ומכל שכן דעבודה, דהא כהן גדול מקריב אונן הוריות יב ע"ב, ואינו אוכל באנינות שם, ומכל שכן אלו שהותר להם עבודה אכילה שמותרים באכילה בעבודה, הכי קאמר, שמא טעיתם, ובשביל זריקת דמה אוננים שרפתם אותו. ופירוש זה טעות הוא, דלא שייך לומר להם משה 'שמא טעיתם וחשבתם שזריקת אונן פסול בעבודה', דמה רצה בכך משה רבנו עליו השלום, דסוף סוף טעו, וכל השאלות ששאל להם – שאל לתקן מה ששרפו החטאת, לא שיאמר שמא טעיתם בזה וחשבתם כך וכך. ועוד, דאהרן למה השיב לו 'וכי הם הקריבו', דמשמע שאם הקריבו הם היה אסור, והלא האמת הוא שאם הקריבו הם – כיון שהותר להם לאכול באנינות, מכל שכן עבודה לפי דעת הרא"ם. אלא ודאי עבודתו פסולה, כי העבודה חמורה מאכילה, שהרי בעל מום אוכל בקדשים זבחים צח ע"ב ופסול לעבודה שם, ואם כן אין ללמוד מה אכילה החמורה, שאסורה לכהן גדול באנינות, הותרה לבני אהרן באנינות, עבודה הקלה – שהותרה לכהן גדול באנינות – אינו דין שהותרה לבני אהרן באנינות, דהא איכא למימר מה לאכילה שהותרה לבעל מום, תאמר בעבודה שאסורה לבעל מום, שמא אסור לבני אהרן גם כן. ועוד, דשעה מדורות לא ילפינן מנחות נט.. ועוד, מה שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אונן, שאני עבודת כהן גדול שהוא משונה מעבודת הדיוט, שהרי משמש בשמונה בגדים יומא עא ע"ב, ולפיכך עבודתו כשירה, אבל אכילתו – לא מצינו חילוק שהכהן גדול חלוק באכילה משאר כהנים, ולפיכך לענין אכילת קדשים הוי כמו שאר כהן. וזה פשוט דלעולם לא הותר להם רק אכילה באנינות, ולא עבודה:

3 מזרחי פתח ↗

כאשר צויתי לכם במנחה. אמר במנחה שאמר למעלה ואכלתם אותה במקום קדוש ולא אמר במנחה ובחזה התנופה ושוק התרומה שכתוב בהן למעלה תאכלו אותם במקום טהור אע"פ שהם אוננים מפני שהמנחה היא קדש קדשים כמו החטאת ואכילתה בקדש כמוה אבל חזה התנופה ושוק התרומה אע"פ שאמר תאכלו אותם אין זה דומה לזה מפני שהן קדשים קלים ואכילתן במקום טהור שהוא חוץ מן הקלעים ואם הקל בהן אין להקל בקדשי קדשים שאכילתן בעזרה:

« רש"י על ויקרא י׳:י״ז רש"י על ויקרא י׳:י״ט »