רש"י על בראשית נ׳:ג׳

« רש"י על בראשית נ׳:ב׳ רש"י על בראשית נ׳:ה׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

השלימו לו ימי חניטתו עד כו'. רצונו לתרץ כי לא תבא ל' מלוי רק על מספר הקצוב מתחילה כמו את מספר ימיך אמלא שמות כג כו כלומר ימים הקצובים לו וימלאו ימיה ללדת לעיל כה כד כלומר ימים הקצובים לימי לידתה וכן רבים במקרא וכאן לא היה מספר קצוב מתחילה לכך הוצרך הרב לומר השלימו לו ימי חניטתו מפני שימי החניטה הם ימים הקצובים להם כלומר לחניטות ארבעים יום וזהו אמרו עד שמלאו מ' יום ואמר השלמה במקום וימלאו להודיע שזה המילוי הוא מענין השלמה לא מהמלוי שהוא הפוך הריקות. רא"ם:

1 גור אריה פתח ↗

השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו מ' יום. פירוש כי לשון מלוי נאמר על דבר שיש לו השלמה, ולכך צריך לפרש כאן "וימלאו לו מ'" לחניטתו, אף על גב דלא נזכר בכתוב – קאי על החניטה דכתיב בקרא שלפני זה פסוק ב:

2 שפתי חכמים פתח ↗

ארבעים לחניטה ושלושים לבכיה כו'. לאפוקי ממשמעות וימלאו לו מ' יום ואח"כ ויבכו אותו עוד שבעים יום:

2 משכיל לדוד פתח ↗

ויבכו וכו׳ מ׳ לחניטה ול׳ וכו׳ דליכא לפרושי דה״ק שאחר החניטה התחילו לבכות ובכו מ׳ יום דאיך יתכן שהמ׳ יום הראשונים שהצער מרובה לא בכו ואח״כ התעוררו לבכות הרי הבכיה אינה דבר שנעשה ברצון כל אימת דבעי אלא ממילא אתיא כשהלב דוי:

2 גור אריה פתח ↗

ארבעים יום לחניטה ושלשים לבכי. פירוש כי דין הבכי שלשים יום כמו שמצינו במשה דברים לד, ח ובאהרן במדבר כ, כט, ואלו שלשים יום מתחילין אחר החניטה ואין עוד המת לפניהם, שכל זמן שמתעסקין עמו – אין לבכות עליו מפני טורח החניטה שהיו מתעסקין עמו:

1 וימלאו לו. הִשְׁלִימוּ לוֹ יְמֵי חֲנִיטָתוֹ עַד שֶׁמָּלְאוּ לוֹ מ' יוֹם:

2 ויבכו אתו מצרים שבעים יום. מ' לַחֲנִיטָה וְל' לִבְכִיָּה, לְפִי שֶׁבָּאָה לָהֶם בְּרָכָה לְרַגְלוֹ, שֶׁכָּלָה הָרָעָב וְהָיוּ מֵי נִילוּס מִתְבָּרְכִין:

1 מזרחי פתח ↗

השלימו לימי חניטותו עד שמלאו לו מ' יום. הוצרך להוסיף לימי חניטותו ולא הספיק לו השלימו לו מ' יום כלשו' הכתוב מפני שלא תבא מלת מלוי המורה על ההשלמה רק על המספר הקצוב מתחלה כמו את מספ' ימיך אמלא הקצובים לו וימלאו ימיה ללדת הקצובים לימי לידתה וכן כי מלאו ימי שאמרה לי אמי ובמלאת הימים האלה עד יום מלאת ימי מלואיכם כלם השלמ' מספר קצוב הוא וכאן לא יתכן לומר וימלאו לו מ' יום אחר שלא היה מספר קצוב מתחלה ולפיכך הוצרך הרב לומר השלימו לימי חניטותו מפני שימי החניטה הם ימים קצובים להם ומ' יום הוא ביאור ימי החניטה וזהו אמרו עד שמלאו לו מ' יום ואמר השלימו במקום וימלאו להודיע שזה המלוי הוא מענין השלמה לא מהמלוי שהוא הפך הריקות:

2 מזרחי פתח ↗

לפי שבאת להם ברכה לרגלו. דאל"כ למה בכו אותו והלא העבריים מאוסים היו בעיני המצריים ולא יוכלון לאכול לחם עמהם ואין לומר בעבור כבוד יוסף שהיה שליט עליהם כי הבכי אינו פועל רצוני עד שיבכה כשירצה בעבור הכבוד:

2 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרוש על התורה פתח ↗

467 פירוש - עליית הבאר היא משום שמקורו מתברך, וכפי שכתב בגו"א בראשית פכ"ד אות יג שצט.: "הנס שהוא הוה ורגיל בביאת הצדיק אל המים, שהם עולים אליו. וכן מצינו באברהם רש"י בראשית כא, ל, ובמשה רש"י שמות ב, כ, וביעקב שהיה היאור עולה לרגליו רש"י בראשית נ, ג. כי הצדיק ברכה עולה לרגליו, ולפיכך מיד כשהוא בא שם, המקור של הבאר מתברך, ועולה כנגדו המים. כי הבאר שיש לו מקור של ברכה, מיד שיבא אליו העזר על הברכה, מיד המקור מתברך". וכן כתב בקיצור קודם לכן שם פכ"א אות כז שסב.. ובדר"ח פ"ב מ"ט תרצט. כתב: "מעיין המתגבר, אשר יש למעיין שורש ומקור, ובשביל זה הוא נובע תמיד ומוסיף... שמתפשט המעיין תמיד בשביל שיש לו מקור ושורש חזק". ושם בהמשך תשיח. כתב: "מעיין המתגבר, אשר המעיין יש לו שורש ומקור נובע". ויש לדייק בלשונו, שכתב כאן "שהיה מקור מתברך בברכה נסיית על ידי נס", דמהי הכפלות של "ברכה נסיית על ידי נס". ונראה, שבגבורות ה' פכ"ב רפ. כתב: "וכן הבאר הוא ברכה שאינה טבעית, להיות הבאר הולך עמהן בכל מקום". ודברים אלו יוטעמו על פי מה שאמרו בגמרא שבת לה. "אמר רב, מעין המיטלטל טהור, וזהו בארה של מרים", ופירש רש"י שם "טהור - מלקבל טומאה, וטובלין בו, דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין ממנו כשאובין, ואין לך מעין מיטלטל אלא בארה של מרים". ויש להבין, דמהיכי תיתי שלא יחשבו מי הבאר של מרים כמי מעין, עד שרב הוצרך ללמדנו שאכן נחשבו כמעין. אלא שנאמר מ"ב ד, ד "ובאת וסגרת הדלת בעדך ובעד בניך ויצקת על כל הכלים האלה והמלא תסיעי", ופירש רש"י שם "והמלא תסיעי - מלפניך, ותתני כלי אחר במקומו למלאותו, וצלוחית השמן לא תזיזי ממקומו, לפי שהקב"ה עושהו כמעין, ואין דרך מעין לזוזו ממקומו". וזהו שאומרים ישראל קדושים "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה", שיש ללכת למקור, כי המקור עצמו אינו דבר תלוש ומטלטל. לכך היה מקום לומר שהואיל וכל כח הטהרה של מעין הוא מחמת היותו מקור, וכחו של המקור הוא במקומו בלבד, לכך היתה הוה אמינא לומר שמעין המיטלטל, ופורש ממקומו, לא יהא לו כח המקור, ולא יהיה לו דין מעין. לכך הוצרך רב לחדש ששאני בארה של מרים, שאע"פ שהוא מעין המטלטל, מכל מקום הוא לעולם נחשב למקור שמעתי ממו"ר זצ"ל. וזהו מתק לשונו שכתב כאן "שהיה מקור מתברך בברכה נסיית על ידי נס", נס בתוך נס; "מקור מתברך בברכה נסיית" מורה שיש לבאר מקור מטלטל. ו"על ידי נס" מורה שהבאר היה עולה בנס כפי שכל באר עולה על ידי נס.

« רש"י על בראשית נ׳:ב׳ רש"י על בראשית נ׳:ה׳ »