רש"י על בראשית ל״ח:י״ח

« רש"י על בראשית ל״ח:י״ז רש"י על בראשית ל״ח:כ״א »

1 שפתי חכמים פתח ↗

עזקתך ושושיפך טבעת שאתה חותם וכו'. דקשה לרש"י למה מתרגם התרגום על חותמך עזקתך דהיינו הטבעת והא חותם כתיב ועל זה פי' טבעת שאתה חותם בה. ומה שמתרגם נמי על ופתילך שושיפך דהיינו שמלתך והא פתילך כתיב ועל זה פירש ושמלתך שאתה מתכסה בה. ר"ל גבי פתילך דכתיב גבי ציצית כתיב ביה דברים כב יב אשר תכסה ואם כן ה"נ כסותך שאתה מתכסה וכו':

1 רמב"ן על בראשית פתח ↗

חוֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ "עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁיפָּךְ", טַבַּעַת שֶׁאַתָּה חוֹתֵם בָּהּ וְשִׂמְלָתְךָ שֶׁאַתָּה מִתְכַּסֶּה בָהּ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על בראשית ל"ח:י"ח. וְאֵינֶנּוּ נָכוֹן שֶׁיִּתֵּן שִׂמְלָתוֹ וְיֵלֵךְ עָרֹם מִמֶּנָּה, וְאֵיךְ תִּקָּרֵא הַשִּׂמְלָה פְּתִיל, וְאֵיךְ יֹאמַר הַכָּתוּב בראשית ל"ח:כ"ה "וְהַפְּתִילִים" בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְאִם תֹּאמַר כִּי עַל שֵׁם פְּתִילֵי הַצִּיצִית תִּקָּרֵא הַשִּׂמְלָה פְּתִיל, חָלִילָה שֶׁיְּקַיֵּם יְהוּדָה מִצְוַת צִיצִית וִיזַלְזֵל בּוֹ לָתֵת אוֹתוֹ בְּזִמָּה. וְאוּלַי הָיָה בְּיָדוֹ סוּדָר קָטָן אֲשֶׁר יַעֲטֹף בּוֹ קְצָת הָרֹאשׁ לִפְעָמִים, וְיִקָּרֵא פְּתִיל בַּעֲבוּר שֶׁהוּא קָצָר כִּפְתִיל, וְהוּא תַּרְגּוּם "שׁוֹשִׁיפָא", וְלֹא תִּמְצָא לְאוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על בראשית ל"ח:י"ח בְּכָל שִׂמְלָה שֶׁבַּתּוֹרָה שֶׁיְּתַרְגֵּם אוֹתָהּ "שׁוֹשִׁיפָּא", אֲבָל לְשׁוֹן כְּסוּת וּמַלְבּוּשׁ תִּרְגֵּם בְּכֻלָּם, מִלְּבַד "וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה" דברים כב יז שֶׁאוֹמֵר בּוֹ "וְיִפְרְשׂוּן שׁוֹשִׁיפָּא", לְפִי שֶׁהוּא הַסּוּדָר הַיָּדוּעַ בַּתַּלְמוּד כתובות י שֶׁיִּוָּדְעוּ בּוֹ הַבְּתוּלִים. וְכֵן תִּרְגֵּם יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל ישעיהו ג כב "הַמַּעֲטָפוֹת" – "שׁוֹשִׁיפָּא", שֶׁהֵם סוּדָרִים קְטַנִּים יַעַטְפוּ בָּהֶם הָרֹאשׁ וְיִפְרְשׂוּ אוֹתָם הַנִּכְבָּדִים עַל הַמִּגְבָּעוֹת וְהַפְּאֵרִים אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם. וְזֶה הַמִּנְהָג עוֹדֶנּוּ הַיּוֹם בְּאַרְצוֹת הַמִּזְרָח. וְיִתָּכֵן עוֹד כִּי הָיָה לִיהוּדָה חוֹתָם כְּצוּרַת אַרְיֵה אוֹ צוּרָה אַחֶרֶת יְדוּעָה כַּמּוֹשְׁלִים, וְהָיוּ בְּיָדוֹ פְּתִילִים שֶׁבָּהֶם כַּצּוּרָה הַהִיא לְתַיֵּר בָּהּ, וְהַמַּטֶּה הָיָה בְּיָדוֹ כְּמִשְׁפַּט שַׁלִּיט וְנוֹגֵשׂ, כְּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב יחזקאל יט יד "מַטֵּה עֹז שֵׁבֶט לִמְשׁוֹל", וּכְתִיב בראשית מ"ט:י' "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה", וְאֵלֶּה נָתַן בְּיָדָהּ:

1 גור אריה פתח ↗

שמלתך שאתה מתכסה בה. הקשה הרמב"ן על זה כי איך ילך יהודה ערום, ואין זה קשיא, דהיו לו בלאו הכי מלבושים, רק שהיה לו מלבוש זה לשם מצות ציצית, והיה לו כמו סרבל וכיוצא בו דפטור מציצית, וזה לא היה לו רק כדי שיקיים על ידו מצות ציצית, ולפיכך אמרה "ופתילך" ולא אמרה 'שמלתך', דהיה משמע כל שמלה שיש לו. ועוד הקשה הרמב"ן דאיך שייך שיהיה יהודה מבזה מצות ציצית ליתן לקדשה, כבר נתבאר למעלה דיחדה אותה לו, דלמה לו לומר "הבה נא" פסוק טז, רק כי יחדה אותה לו, וביחוד לא הוי זנות, דאם לא כן אשה שהיתה זונה וכי לעולם לא תוכל להיות יוצא מן הזנות להיות מותר לאיש, אלא בודאי כשקבלה עליה להיות מיוחדת – מותר, ואין כאן איסור. ועוד – דכיון שאמרו רז"ל בב"ר פה, ח 'בקש יהודה לעבור וזמן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה ואמר לו מכאן גואלים עומדים', והנה לא קשיא מה שהיה מבזה מצות ציצית ליתן לקדשה, כי מלאך הממונה על התאוה גרם זה:

2 שפתי חכמים פתח ↗

גבורים כיוצא בו צדיקים כיוצא בו. פי' דק"ל למה כתיב ותהר לו היה לו לכתוב ממנו כמו צדקה ממני ופירש"י ממני נתעברה אלא לו דקאמר שדומה לו במדותיו וכו' ואין להקשות מניין דגבורים וצדיקים י"ל דהי מינייהו מפקית:

2 ברכת אשר על התורה פתח ↗

"ותהרין... מאביהן". ודומה שהוא לשון גנאי, ולא כאמור אצל תמר להלן לח, יב "ותהר לו" ליהודה, וכן שם, כה "לאיש אשר... אנכי הרה", כי שם הכוונה לשבח, וכדברי רש"י שם, יד ד"ה כי ראתה וגו' "שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים". ור' גם רש"י שם, יח "ותהר לו, גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו". פ' וירא תשמ"ח

1 חתמך ופתילך. עִזְקְתָךְ וְשׁוֹשִׁיפָּךְ – טַבַּעַת שֶׁאַתָה חוֹתֵם בָּהּ וְשִׂמְלָתְךָ שֶׁאַתָּה מִתְכַּסֶּה בָהּ:

2 ותהר לו. גִּבּוֹרִים כַּיּוֹצֵא בוֹ, צַדִּיקִים כַּיּוֹצֵא בוֹ.

1 מזרחי פתח ↗

חותמך ופתילך עזקתך ושושיפך טבעת שאתה חותם בה ושמלתך שאתה מתכסה בה. דתרגום ויצקת לו ד' טבעות זהב ארבע עזקן דדהב ותרגום ופרשו השמלה ויפרשון שושיפא ונתן טעם למה נקרא הטבעת בשם חותם והשמל' בשם פתיל ואמר טבעת שאתה חותם בה ושמלה שאתה מתכסה בה פי' שנקרא הטבעת בשם חותם להיותו חותם בה והשמל' בשם פתיל להיותו כסות של ד' כנפות שהוא מתכס' בה פי' שבה הציצית והפתילים כי פי' שמלה שאת' מתכס' בה רומז על זה כמאמר הכתו' גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה. והרמב"ן טען ואמר ואיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה ואיך תקרא השמלה פתיל ואיך יאמר והפתילים בלשון רבים ואם תאמר על שם פתילי הציצית תקרא השמלה פתיל חלילה שיקיים יהודה מצות הציצית ואחר כך יזלזל בו לתת אותו לזונה עכ"ד: ונראה לי שאינה טענה כי מה שאמר שאיננו נכון שיתן שמלתו וילך ערום ממנה מי הניד לו שהיתה השמלה ההיא גדול' כסרבל עד שכשילך ערום ממנה יהיה לו לבושת אפשר שהשמלה ההיא היתה סודר קפן בעל ד' כנפות הנקרא טלית קטן שאין הפרש בין היותו ערום ממנה ובין היותו לבוש כי לרוב קטנותו אינו עושה בו רושם כלל בין מציאותו והעדרו ונקראת בשם פתיל ופתילים בעבור הציציות שלה. ומה שטען עוד חלילה שיזלזל יהודה במצות הציצית לתת אותה לזונה יותר היה ראוי לו לטעון איך הותר לו ליהוד' לבא על הזונה אבל לפי מה שפירשנו אנחנו על זה אין כאן טענ' כלל:

1 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

ונאמר בראשית לח, יח "חותמך ופתילך", ופירש רש"י שם "חותמך - טבעת שאתה חותם בה". והרשב"ם שם פירש "חותמך - טבעתך". הרי שחותם וטבעת מיישך שייכי להדדי. והטבעת היא גוף הדבר, והחותם מצטרף אליה. ולשון הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"ג הי"א: "טבעת שיש עליה חותם".

1 גור אריה על בראשית פתח ↗

לפי שישבה בפרשת דרכים. ואם תאמר ויהודה היאך הותר לו זנות, דהא קדשה היתה, ונאמר דברים כג, יח "לא תהיה קדשה מבנות ישראל", ויש מפרשים דקידשה בעירבון שנתן לה פסוק יח. ואין ממש בזה, שלא נתנם אותם אלא לעירבון, וקיימא לן קידושין ח. התקדשי לי במנה אף על גב דהניח משכון עליה אינה מקודשת, מנה אין כאן משכון אין כאן. ועוד הרי לא רצה יהודה ליתן לה כלום עד שאמרה היא "מה תתן לי" פסוק טז, ואותו העירבון בקשה היא משום שיהיה ראיה לה שממנו מעוברת, ולכך רצתה בג' דברים אלו. ויש באדם היכירא בג' דברים; האחד – בצורה עצמית שלו, הב' – במלבושים שלו, שבהם ניכר ונבדל משאר בני אדם, הג' – במה שהוא אומנתו – בו נבדל מאנשים אחרים. היכר ראשון הוא צורתו. הב' הוא דומה לצורה, כי האדם יתואר במלבושין, ונותנין לו צורה גם כן. הג' הוא אומנתו, שאין זה תאר וצורה לו לגמרי, אבל הוא היכר לו. ולכך אמרה "חותמך" פסוק יח שהוא חותם שלו רש"י שם, והחותם הוא כמו צורתו, כי הוא עדות על צורתו, כמו הכתיבה שהוא חותם של ראובן בן שמעון שהוא מעיד על עצמו, וכך החותם מעיד על היכר עצמו. "ופתילך" שם הוא כסותו רש"י שם שהוא ניכר בו. הג' הוא שבט מושלים המורה על הממשלה שהיה ליהודה, שבו נבדל מזולתו. ועוד יש לומר כי לכך אמרה שיתן לה ג' דברים אלו – כי הבנים לכל אדם הם לג' דברים; האחד – שלא ימחה שמו מישראל, וכדכתיב אצל מי שאין לו בנים דברים כה, ו "ולא ימחה שמו מישראל". השני – שראוי מצד עצמו אף על גב שיש לו בנים שיוציא ענפים, והבנים כמו ענפים, וכל שמרבה בהם יותר שלימות. הג' – הוא שישמש הבן לאב, ומזה הצד ראוי שיהיה לו בנים. ולפיכך אומר "חותמך" נגד שהבן הוא חותם של אב, שהרי האב חותם אותו, ו על ידי זה מקיים שמו בישראל. "ופתילך" הוא ענף ציצית – שהם ענפים מן הבגד, כך הבנים הם ענפים לאדם. ולכך אמרו 'בעון ציצית בנים מתים' בפרק במה מדליקין שבת לב ע"ב. וידוע כי הבנים דומים לציצית – כמו שהציצית יוצאים מן מלבוש האדם – כך תולדות הבנים יוצאים מגוף האדם, שהוא מלבוש הנשמה, ולפיכך הבנים נקראים "פתילך". "ומטך" שהרי הבן מטה לאב להישען עליו. והראתה לו שכוונתה אינה לשם זנות – רק להעמיד בנים היתה חפיצה. וידוע כי תועלת הבנים הם לג' דברים; האחד שאם אין לו בנים כלל שמו מחוי – והבנים מקיימין שמו בישראל. והשני – כי הבנים הם לאדם כמו ענפים, וכל עוד שיש ענפים הרבה לו – אף על גב שיש לו בן שלא ימחה שמו מישראל – מכל מקום טוב כאשר יש לו יותר בנים. הג' – שהוא צרכו וסעדו בעולם – כמו המקל שהוא סעד לזקנים. ואפשר כי רמזה לו כי בשביל ג' דברים ראוי שישאנה; מצד המתים – שלא ימחה שמם, וזהו רמזה בחותם, שהחותם יש בו צורה, ובשביל מחוי החותם של בניו שמתו – ישאנה, כדכתיב דברים כה, ו "ולא ימחה שמו", ומחוי שייך בצורה. ובשביל יהודה עצמו גם כן – שהבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם שהוא מלבוש הנפש, וראוי לו שיולד עוד ענפים, ולא קיים יהודה עדיין פריה ורביה, ואסור לו לבטל מפריה ורביה, ודבר זה ברור. ובשביל כך אמרו חכמים שבת לב ע"ב 'בשביל עון ציצית בנים קטנים מתים', כי הבנים הם ענפים יוצאים מן גוף האדם. ובשביל תמר – דאיהי בעי חוטרא לידה, דאמרינן בפרק הבא על יבמתו יבמות סה ע"ב דאם אמרה בעינא חוטרא לידה ומרא לקבורה שומעין לה. מכל מקום קשיא איך הותר ליהודה הא קדשה היא, ויראה דיהודה אמר לה "הבה נא אבא אליך" פסוק טז ופירוש "הבה" לשון הזמנה רש"י לעיל יא, ג שתתני דעתך לכך, ולמה הוצרך לומר "הבה נא", אלא מפני שאמר לה שלא תעשה המעשה דרך זנות – רק תהא מיוחדת לו, ואין כאן זנות אלא אם עושה לשם זנות, וכאן כיון שאמר לה "הבה נא" שתתייחד לו – אין כאן זנות. ומה שאמר "תקח לה פן נהיה לבוז" פסוק כג והרי יחדה לו, דאין זה קשיא, דמכל מקום אין הכל יודעין שיחדה לו, והוי זנות, ועוד יתבאר לקמן. ואם תאמר תמר שהיתה צדקת איך הפקירה עצמה ליהודה, והרי כלתו היא, וחייבת שריפה עליו, ולמה הכשילה את יהודה, ויראה שאין איסור 'כלתו' לבני נח לאחר מיתה, ומותרת לו משום איסור כלתו, והרי לא היתה זונה, ולפיכך לא עשתה איסור. אבל קשיא לי אדרבא למה רצה יהודה לדון אותה בשריפה פסוק כד, אי משום שהיא בת כהן רש"י שם אין זה אלא בנערה המאורסה או בנשואה שזנתה תדון בשריפה רש"י ויקרא כא, ט, אבל זאת היא פנויה, דאין יבמה שייך בבני נח, אף על גב דיהודה התחיל במצות ייבום – זהו למצוה, אבל שתהיה נדון על זה – לא אמרינן, ואם כן למה דנוה בשריפה, ויש לומר כמו שבני יעקב הרגו את שכם ואת חמור בשביל הזנות, שאמרו "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה" לעיל לד, ז מפני שהאומות גדרו עצמן מן העריות משעה שבא המבול, הנה מפני זה דנוה במיתה משום הזנות, ודנוה בשריפה מפני שבת כהן היתה, וכמו שתמצא בת כהן שתדון בשריפה ויקרא כא, ט, לכך תדון היא גם כן בשריפה מפני שהיתה בתו של שם רש"י פסוק כד, והכל כך גזרו בית דין של שם דהאשה המזנה תדון במיתה, ואם היא בת כהן תהא בשריפה – כך גזרו, וכן מוכח בפרק אין מעמידין. ותימה על הרמב"ן דקאמר שהיה אותה מיתה מפני כבוד המלכות, ובהדיא איתא בפרק אין מעמידין ע"ז לו ע"ב דחייב אותה מיתה מפני שגזירת בית דין של שם שגזרו עליה, דקאמר 'זנות בית דין של שם גזרו שנאמר הוציאוה ותשרף', פירוש אחר המבול גזרו על הזנות, ולפיכך אמר יהודה "הוציאוה ותשרף". אך בפרק ד' מיתות סנהדרין סוף נז ע"ב איכא תנא דסבירא ליה דכל שהוא חיוב מיתה לישראל – בן נח מוזהר עליו, וכלתו גם כן במיתה, ולפי זה היתה תמר מוזהרת:ובמסכת סוטה י. בפרק נוטל המקנא 'אמר ר' שמואל בר נחמני מאי "ותשב בפתח עינים" פסוק יד, שנתנה עינים לדבריה, גיורת אני פנויה אני יתומה אני טהורה אני', ופירש רש"י 'יתומה אני' – שהייתי קטנה במיתת אבי והשיאוני אמי ואחי, ואין נשואי ער ואונן לאסור עליו משום כלתו, ומשמע דאסורה משום כלתו, ובשביל שהיתה יתומה קטנה ומיאנה לא היתה אסורה משום כלתו, ולכך הפקירה עצמה ליהודה. אך קשיא דאם קטנה היתה – למה הוצרכו ער ואונן לשמש שלא כדרכה כדאיתא בפרק ד' אחים יבמות לד ע"ב, ולב"ר פה, ה דש מבפנים וזורה מבחוץ, והלא קטנה היא ולא מתעברת כלל יבמות יב ע"ב, ואין שייך לומר שתכחיש יפיה, ויש לומר דודאי גדולה היתה, אך כשנשאת היתה יתומה, וסבירא ליה דעל דעת קדושין ראשונים בועל, וכדסבירא ליה לשמואל בפרק מצות חליצה, ואין כאן קדושין כלל. אף על גב דשמואל מודה דמדרבנן אסורה למאן כשבעל, דהא אמרינן נדה נב. עד מתי הבת ממאנת עד שתביא סימנים, מכל מקום דבר זה לא שייך גבי בן נח, לכך הותרה לו. ולפי זה הא דאמר יהודה "בא אל אשת אחיך וייבם אותה" פסוק ח לאו ייבום גמור הוא, דהא לאו אשתו של ער היתה, אלא כיון דלא מיאנה יש כאן מצות ייבום כל זמן שלא מיאנה. אף על גב דכשנשאה אונן היתה גדולה – כיון שלא היה רוצה ער לשמש עמה כדרכה, אם כן גדולה היתה בשעה שנשאה אונן, סוף סוף על דעת ייבום נשאה, ולא על דעת קדושין, וכיון דלא היה לער קדושין בה – לא היה לאונן בה אישות מן התורה. אלא דקשיא לי הלשון דקאמר 'יתומה אני', דהוי לה למימר 'יתומה הייתי', ועוד קשיא לי וכי שוטים היו ער ואונן דלא היו בועלים לשם קדושין בפירוש גמור כדי שלא תמאן בהן, כל אדם חכם בודאי בועל בפירוש לקדושין. ואם לא דפרש"י שם בסוטה דקדושי ער ואונן לאו קדושין היתה – הייתי אומר דודאי קדושין הם, והא דאמרה 'יתומה אני' לא בשביל היתר כלתו, שאם לא כן היתה אסורה משום כלתו, אלא 'יתומה אני' וברשות עצמי אני להנשא לכל מי שארצה, לאפוקי אם לא היתה יתומה לא היתה ברשות עצמה להנשא רק ברשות אביה, דשמא אביה קדשה במקום אחר. אף על גב דכבר נשאת ויצאת מרשות אביה – אמרה 'יתומה אני' כלומר שנעשה בה מעשה יתומה בחיי אביה, דכיון דיצאה מרשות אביה הרי היא 'יתומה' נקראת כדאמרינן בכמה דוכתי, ובהדיא קאמר התם סוטה י. 'שמא קבל אביך בך קדושין – יתומה אני', ולא קאמר 'שמא קדושין היו', אלא רוצה לומר 'שמא קבל אביך קדושין' במקום אחר – 'יתומה אני', פירוש שנעשה בי מעשה יתומה בחיי אבי, שכבר נשאת ויצאת מרשות אביה. וכן יש להוכיח בהדיא מדברי התוספות כדלקמן. והשתא הדרא קושין לדוכתיה שהיתה אסורה ליהודה משום כלתו, ויראה שלא היתה אסורה ליהודה משום כלתו למאן דאמר כלתו אסורה לבני נח – דכל דיש בה איסור מיתה לישראל אסורה לבן נח – יש לומר דכמו שאיסור אשת אח ויקרא יח, טז – נדחה משום ייבום דהוא מצוה, אף איסור כלתו נדחה משום ייבום דהוא מצוה. אף על גב דאין ייבום אלא באחים דברים כה, ה – קודם מתן תורה היה הייבום אף באב, וכן פירש הרמב"ן פסוק ח, ולפיכך היה אסור כלתו נדחה מפני מצות ייבום:

2 מזרחי פתח ↗

גבורים כיוצא בו. כי פי' לו הדומים לו דאם לא כן לו למ' לי:

« רש"י על בראשית ל״ח:י״ז רש"י על בראשית ל״ח:כ״א »