רש"י על בראשית ל״ח:י״א

« רש"י על בראשית ל״ח:ט׳ רש"י על בראשית ל״ח:י״ב »

1 שפתי חכמים פתח ↗

כלומר דוחה היה אותה בקש כו'. דקשה לרש"י דהפסוק סותר עצמו להדדי דמתחילה כתיב עד יגדל שלה בני משמע שהיה בדעתו ליתנה לשלה ואח"כ כתיב כי אמר פן ימות וגו' משמע שלא רצה ליתנה ועוד האי כי מאי נתינת טעם הוא אשלמעלה שמאחר שמוחזקת לקטלנית איך אפשר שיתננה לו אחר שיגדל ועל זה פי' דוחה היה אותה בקש ר"ל מה שאמר עד כי יגדל שלה בני דוחה היה אותה שלא היה בדעתו להשיאו לה ומה שאמר כי אמר פן ימות הוא נתינת טעם על זה למה לא היה בדעתו וכו' ומפרש כי אמר פן ימות וכו':

1 דברי דוד פתח ↗

כי אמר וכו', כלומר דוחה כו'. דהאי כי אמר אינו נתינת טעם על עד יגדל שלה אלא על שבי בית אביך דהוא אינו אלא דחייה:

1 גור אריה פתח ↗

דוחה היה אותה בקש וכו'. פירוש דסיפא דקרא משמע כי לא רצה ליתן אותה לשילה לאשה, והוא אמר לה "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שילה בני", משמע כאשר יגדל שילה רוצה ליתן אותה לו לאשה, אלא הא דקאמר "עד יגדל שילה" היה דוחה אותה בקש כ"ה ברא"ם. והקשה הרמב"ן למה היה דוחה אותה בקש ולא אמר לה מיד כי אינו רוצה שתהא לו לאשה מחמת שמוחזקת למות אנשיה, ואולי יש לתרץ שלא היה רוצה יהודה שתנשא לאחר מפני שאין זה כבודן של בניו המתים, לכך היה דוחה אותה בקש. ולפיכך תקנו חכמים כתובות נב ע"ב לאלמנה מזונות בבית אישה שתשב באלמנות כך משום כבוד בעלה. אי נמי משום אסור ייבום לכך לא אמר לה שתלך להנשא לאחר, ואף על גב דהשתא נמי לא היה מייבם אותה – מכל מקום לא היתה לאיש זר גם כן, אלא היתה יושבת כך באלמנות, ולא היה דוחה מצות ייבום עד שהיתה לאיש זר. ומה שפירש רש"י כי בשני פעמים איכא חזקה ואילו בשור המועד בעינן ג' פעמים, דבפרק הבא על יבמתו יבמות סד ע"ב מוכח דבנשואין קיימא לן כרבי דבשני פעמים איכא חזקה, ובשור המועד קיימא לן כחכמים דבעינן ג' פעמים:

2 רמב"ן על בראשית פתח ↗

כִּי אָמַר כְּלוֹמַר הָיָה דּוֹחֶה אוֹתָהּ בְּקַשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לוֹ, "כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו", כִּי מֻחְזֶקֶת הִיא זוֹ שֶׁיָּמוּתוּ אֲנָשֶׁיהָ, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על בראשית ל"ח:י"א. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה יִתְבַּיֵּשׁ יְהוּדָה הַמּוֹשֵׁל בְּדוֹרוֹ מִן הָאִשָּׁה הַזֹּאת וְלֹא יֹאמַר אֵלֶיהָ לְכִי לְשָׁלוֹם מִבֵּיתִי, וְלָמָּה יַטְעֶה אוֹתָהּ וְהִיא אֲסוּרָה לְשֵׁלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ יבמות סד בְּנִשּׂוּאִים בִּתְרֵי זִמְנֵי הָוְיָא חֲזָקָה. וְעוֹד כִּי בִּהְיוֹתוֹ מַקְפִּיד עַל זְנוּנֶיהָ לְחַיֵּב אוֹתָהּ שְׂרֵפָה, נִרְאֶה שֶׁהָיָה חָפֵץ בָּהּ לִהְיוֹתָהּ בְּבֵיתוֹ. וְרָחוֹק הוּא שֶׁלֹּא שָׁמַע יְהוּדָה כִּי בָּנָיו חָטְאוּ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם וְאֵין לְתָמָר בָּהֶם חֵטְא. וְהַנָּכוֹן בְּעֵינַי שֶׁהָיָה שֵׁלָה רָאוּי לְיַבֵּם, אֲבָל לֹא רָצָה אָבִיו שֶׁיְּיַבֵּם אוֹתָהּ וְעוֹדֶנּוּ נַעַר פֶּן יֶחֱטָא בָּהּ כְּאֶחָיו אֲשֶׁר מֵתוּ בִּנְעוּרֵיהֶם, כִּי נְעָרִים הָיוּ אֵין לְאֶחָד מֵהֶם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְכַאֲשֶׁר יִגְדַּל וְיִשְׁמַע לְמוּסַר אָבִיו אָז יִתְּנֶנָּה לוֹ לְאִשָּׁה. וְכַאֲשֶׁר הִמְתִּינָה יָמִים רַבִּים וְרָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה בְּעֵינֶיהָ, וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר לְאָבִיו כִּי אֵין לוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים, וְהָיָה מַמְתִּין לוֹ עוֹד, אָז מִהֲרָה תָּמָר בְּרוֹב תַּאֲוָתָהּ לְהוֹלִיד מִזֶּרַע הַקֹּדֶשׁ וְעָשְׂתָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה:

1 כי אמר וגו'. כְּלוֹמַר, דּוֹחֶה הָיָה אוֹתָהּ בְּקַשׁ, שֶׁלֹּא הָיָה בְדַעְתּוֹ לְהַשִּׂיאָהּ לוֹ:

2 כי אמר פן ימות. מֻחְזֶקֶת הִיא זוֹ שֶׁיָּמוּתוּ אֲנָשֶׁיהָ כתובות מ"ג:

1 מזרחי פתח ↗

כלומר דוחה היה אותה בקש. פירוש מלת כי האמור פה אינה נתינת טעם על שבי אלמנה עד יגדל שלה בני הכתוב שמאחר שהוחזקה לקטלנית באמרו פן ימות גם הוא כאחיו איך אפשר שיתננו לה אחר שיגדיל אלא הכי קאמר שמה שאמר לה עד יגדל אינו אלא דחייה ולא שהיה דעתו כן כי כבר הוחזקה קטלנית וירא פן ימות גם הוא כאחיו ותהיה מלת כי נתינת טעם על דוחה היה אותה בקש החסר מהמאמר לא על שבי אלמנה עד יגדל שלה הכתוב בפרשה ומה שהחזיק אותה לקטלנית במיתת שני בניו ער ואונן הוא אליבא דרבי דאמר בתרי הויא חזקה כדתניא בפרק הבא על יבמתו נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא דברי רבי ולא כרשב"ג דאמר בתלתא הויא חזקה בתרי לא הויא חזקה משום דבפרק הבא על יבמתו סתם לן תנא כוותיה דר' דתנן ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים שני אין שלישי לא וכן בכתובות בפרק נערה שנתפתתה במתניתין דהמקדש את בתו וגרשה ויהיה פירש כאחיו וכמו שמתו אחיו אליבא דרבי וכדרך שמתו אחיו אליבא דרשב"ג. ומה שפירש רש"י גבי העדאת שור המועד בפסוק או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום שפירושו או לא היה תם אלא נודע כי שור נגח הוא היום ואתמול ושלשום הרי ג' נגיחות דמשמע דבתלתא הויא חזקה בתרי לא הויא חזקה לא קשיא דבפרק הבא על יבמתו אמר ליה רב יוסף בריה דרבא לרבא בעאי מיניה דרב יוסף הלכתא כרבי ואמר אין הלכתא כרשב"ג ואמר אין אחוכי אחיך בי אמר ליה לא סתמי הן ופשיט לך נשואין ומלקיות כרבי וסתות ושור המועד כרשב"ג ופרש"י סתימות של משנה הן יש שסתמה כרשב"ג ויש שסתמה כרבי דאיכא מילתא דמחזקינן לה בתרי זימני ואיכא מלתא דבעינן תלתא זימני ומשום הכי פשט לך כמר וכמר ופירשו התוספות גבי שור המועד רבי לא פליג אקרא דתמול שלשום דמיירי דבתלתא הויא חזקה בתרי לא הויא חזקה אלא כלומר התם מתקיימין דברי רשב"ג דלא מתחזק מועד אלא בתלתא זימני:

1 הערות ומקורות על תפארת ישראל פתח ↗

"כלומר בקל, כדאמרינן בעלמא רש"י בראשית לח, יא 'דוחה בקש'. והדחייה הוא שהרי במי חטאת אין בו לא רוח ולא ריח וטעם שמחמתו יברח רוח הרע" מתנו"כ שם.

2 איש כלבבו; שמואל פתח ↗

בעקבות מות ער, שהפך עצמו לרע בעיני ה', ואונן שנשא את שם האבל והלך בדרכי אחיו, פרצה תמר את כבלי גורלה המר. היא ראתה "כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה", "דוחה היה יהודה אותה בקש, שלא היה בדעתו להשיאה לו, כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת, שמוחזקת היא זו שימותו אנשיה". "וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם… וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה: כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ". "כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה לפיכך לא חשדה"30בראשית לח יא - טו וברש"י שם.. צדקת צנועה זו שכיסתה פניה, עברה על מידותיה, והפקירה את כל ישותה, כדי לנפץ את כבלי היאוש החידלון והמוות בלידת כוחות חיים רעננים, והצלתם מתוך עולם שוקע. שכן היה זה בשעה שכל בית יעקב היו אבלים על מכירת יוסף, ויהודה הורד מגדולתו, "וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו", "וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה". בראותו את ה"זונה" נרתע יהודה, "אמר רב יוחנן ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה, אמר לו להיכן אתה הולך יהודה, מהיכן מלכים עומדים מהיכן גואלים עומדים, ויט אליה אל הדרך בעל כרחו שלא בטובתו"31ילקו"ש וישב לח.. בזאת לא תמו יסוריה. חותנה ואבי עוברה גזר עליה שריפה, ותמר בצדקותה היתה מוכנה להקריב את חייה ואת חיי עוברה, להוריד לטמיון את ניצחונה שזכתה בו במסירות נפש וגוף, כי "לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת… אמרה אם יודה, מעצמו יודה, ואם לאו ישרפני ואל אלבין פניו"32רש"י בראשית לח כה.. תמר, פרץ וזרח כמעט עלו בלהבות אבל יהודה הודה, אם כי רגע "ביקש לכפור, אמרה ליה הכר נא את בוראך"33בראשית רבה פה יא.. "והיו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו, הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר צדקה ממני"34שמות רבה ל יט.. "צדקה ממני במרמתה, שהיתה לתכלית טוב ורצוי לה' יתברך… וכאומרם ז"ל גדולה עבירה לשמה ממצווה שלא לשמה"35ספורנו בראשית לח כו.. "ורז"ל דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ושבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל"36רש"י בראשית לח כו..

« רש"י על בראשית ל״ח:ט׳ רש"י על בראשית ל״ח:י״ב »